מתגעגע כתב:נועם אלימלך פרשת ויגש וזל"ק:
דהנה הבורא ב"ה אין שייך בו שום יראה, רק היראה הזאת יש לו להשם יתעלה שמתיירא שלא יחטא האדם, מחמת אהבתו שאוהב את האדם להטיבו באחריתו, כי דרכו יתברך להטיב לכל ברואיו ולכן מתירא שלא יחטא
לכאורה עומק תשובת הנוע"א הוא כעין מש"כ לעיל יראת ה' שלא להחריב עולמו בגילוי עצמו וכוחו. היינו שיסוד הדבר הוא מה שחפץ הקב"ה בקיום עולמו.
כי גם לפי הנוע"א יסוד הדברים חוזר אל "טבע" (ואכמ"ל) הקב"ה להיטיב, או רצונו להיטיב, וכפי שכותב בעצמו להדיא. כי לולא רוצה הקב"ה להיטיב לאדם מה יש לו להתיירא שיחטא האדם וימנע מעצמו את השפע (כפי החוקיות שקבע ה' בבריאה שתלה את השפע במעשי האדם וכנודע וכו'), שיחטא וימנע, מה בכך.
נמצא כשנתבונן בכך נראה שזוהי יראת ה' שלא יוכל להפיק את רצונו להיטיב, כלומר שלא יוכל לקיים את מה שבעבורו ברא את העולם. שהרי יש איזה רצון (וי"א תכלית. יעויין רס"ג בסוף מאמר ראשון, ורמב"ם במו"נ, ורמח"ל, ואכמ"ל) בבריאת העולם, ואותו רצון לא יתקיים באם יחטא האדם. (כי הקב"ה כל מעשיו בבריאה רק להועיל ולהיטיב לבריותיו. רס"ג במאמר ששי).
וראה בפסיקתא דר"כ על חטא אדם הראשון, ומובא בתנחומא בפרשת שמיני סימן ב: כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו (תהלים קד, לא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲשָׂיו מְאֹד, וְצִוָּה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן מִצְוָה קַלָּה וְלֹא קִיְּמָהּ. מִיָּד נָתַן לוֹ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (שם ג, יט). וְכִבְיָכוֹל לֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, וְאָמַר, לֹא בָּרָאתִי אֶת הַכֹּל אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, וְעַכְשָׁו הוּא מֵת, מַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי.
נמצא שיראת ה' שלא יחטא האדם = יראת ה' ודאגתו למציאות/קיום העולם. היינו הך ממש.
וראה נוסח תפילת נעילה שקושר להדיא את הדברים, שהקב"ה רוצה בתשובת רשעים ואינו חפץ במיתתן משום שאינו חפץ בהשחתת עולם. (וראה עוד דברי חז"ל עה"פ "ועלי תשוקתו", ו"שוקיו עמודי שש", ו"למעשי ידיך תכסוף").
ואותו חפץ ה' במציאות וקיום העולם הוא הוא יראתו ודאגתו שלא לגלות רק את מציאותו ועצמו וכוחו, שאז יתבטל העולם ויהיה רק ה'.
ואין זה דבר נוסף (על הנוע"א) שיכול לבטל את העולם והקב"ה ירא ממנו, אלא קשורים (היראה שלא יחטא האדם, והיראה שלא לגלות עצמו וכוחו כמות שהם) זה בזה, שהרי כל מה שמעיקרא צמצם מה שצמצם כדי שיהיה עולם, ועוד צמצם כדי שתהיה בחירה - הכל הוא מחמת אותו רצון להיטיב, כדי שיהיו בריות להיטיב להם, ותהיה להם בחירה ועי"כ הטבה שלימה. והכל תלוי בזה שלא יחטאו.
בשולי הדברים:
1. אמנם בדעת תבונות מעמיד הרמח"ל את הכל על גילוי היחוד, אבל: א. דוק שם מאד שהיא היא ההטבה באופן שאת המבנה והמהלך אפשר לתאר בשווה מצד ההטבה ומצד הייחוד. ב. במקו"א העמיד הרמח"ל הכל על ההטבה. ועומק ההטבה ומניעת הכיסופא הוא שייראה לאדם שהיחוד עיקר ולא הוא האדם תכלית הכל להיטיב לו. ודוק.
2. ידוע ביאור המאור ושמש מדוע "שכר מצוה" הוא בעצמו "מצוה", כי בזה שמקיים מצוה הוא מאפשר לקב"ה להיטיב לו ולתת לו "שכר מצוה", הרי שהנהו מקיים עוד "רצון ה'" = מצוה, היינו רצון ה' להיטיב לו. א"כ בכל מצוה מקיימים שתי מצוות = רצונות ה'. א. המצוה. המעשה המסוים. ב. שכר מצוה. השכר שמתאפשר בזה לקבל מהקב"ה, שהוא ג"כ רצון ה'.