איסור קללה

[עושה חדשות]

לא תקלל חרש, מקלל אביו ואמו,
האם האיסור הוא דוקא כאשר מקלל שימות
או גם כאשר מקלל שיבוא עליו חולי (שאב"ס) או איבוד ממון וכד'?

ומסיימים בברכה.

[שש ושמח]

שנינו סנהדרין פ"ה ב', זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור, והרי לאחר מיתה ל"ש קללה שימות.

[שש ושמח]

וא"כ יוצא דבר מעניין, שאם מאבד ממונו של אביו בידיים אינו חייב מיתה, ואם מקללו שיאבד ממונו חייב מיתה. וצ"ב.
ואולי צ"ל שכיון שמקלל בשם הוא בזיון גדול וחמור יותר.
ואולי אינו מתחייב אלא כשאומר "יהא פלוני ארור לה'" וכדו' שזה קללה כללית, אבל באומר "יה"ר שה' יאבד ממונו" וכדו' אינו חייב.

[סגי נהור]

להעיר ממלבי"ם במשלי (כ, כ) שמקלל אביו ואמו היינו שחפץ בירושתם, ע"ש.

[בברכה המשולשת]

ואולי אינו מתחייב כשאומר "יהא פלוני ארור לה'" וכדו' שזה קללה כללית אבל באומר "יה"ר שה' יאבד ממונו" וכדו' אינו חייב.

אז מתי כן חייב לפי זה

[שש ושמח]

ט"ס, תיקנתי. ייש"כ.

[ביקורת תהיה]

לא תקלל חרש, מקלל אביו ואמו. האם האיסור הוא דוקא כאשר מקלל שימות, או גם כאשר מקלל שיבוא עליו חולי (שאב"ס) או איבוד ממון וכד'?

בתוכחה שבמשנה תורה נאמר:

יַכְּכָה יְיָ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה יְיָ בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב.
שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.

ומתוך שקראם הכתוב לדברות אלו וכיוצא בהם 'קללות', כאמור 'ובאו עליך כל הקללות האלה', למדנו שגם קללת־חולי וקללת־איבוד־ממון בכלל 'לא תקלל' הוא.

ומיהו קשיא לי: הלוא גם חירוף וגידוף 'קללה' נקראו, כאמור: 'וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת', והרי הוא אומר: 'וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל! הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְיָ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן יְיָ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה'; ואף על פי כן משמע מדברי הרמב"ם שאין הם בכלל 'לא תקלל', שכן כתב בסוף פ"ה מהלכות ממרים:

וְלֹא עַל הַקְּלָלָה בִּלְבַד הִקְפִּידָה תוֹרָה, אֶלָּא אַף עַל הַבִּזָּיוֹן. שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, אֲפִלּוּ בִדְבָרִים וַאֲפִלּוּ בִרְמִיזָה, הֲרֵי זֶה אָרוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה; שֶׁנֶּאֱמַר 'אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ', וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר 'עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז
לִיקְּהַת אֵם' וְגוֹמֵר. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת עַל זֶה מַכַּת מַרְדּוּת וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ.

[עושה חדשות]

כולכם ברוכים.

וא"כ יוצא דבר מעניין, שאם מאבד ממונו של אביו בידיים אינו חייב מיתה, ואם מקללו שיאבד ממונו חייב מיתה. וצ"ב.

מכאן התעוררתי לשאול, כי ראיתי מי שפירש את עונש המיתה של המקלל היות והוא בא לגרום מיתה למקולל.

אגב. יש באוצר ספר של הגר"מ גרוס על עניני איסור קללה, אלא שעדיין לא הספקתי לבדוק שם.

[ביקורת תהיה]

יש באוצר ספר.

מאכזב.

[עזריאל ברגר]

וא"כ יוצא דבר מעניין, שאם מאבד ממונו של אביו בידיים אינו חייב מיתה, ואם מקללו שיאבד ממונו חייב מיתה.

עד"ז: ההורג אביו בידו - חייב הרג, ואם עשה זאת בגרמא - פטור מכל עונש מעיקר הדין (אלא שב"ד כונסין לכיפה במקרים מסוימים וכו'), אבל המקלל אביו שימות - נסקל, שהיא מיתה יותר חמורה!

[יוסף חיים אוהב ציון]

יש ספר לברכה ולא לקללה של אמריקאי אחד.

[עושה חדשות]

ז"ל הרד"ק בירמיה פ"כ -
ואעפ"י שהיה מקלל ממרירות נפשו יש לתמוה, איך היה מקלל המבשר, כי אם הוא היה בחיים תשיגהו קללה, ואולי היה איש טוב המבשר והיה לירמיהו עון על קללו אותו.

אמנם בסנהדרין תנן כנ"ל.

והשי"ת יהפוך לנו את כל הקללות לברכות
שבת שלום ומבורך.

[עושה חדשות]

על קללה לאחר מיתה, מצויין בגיליון סנהדרין פה: לעיין בספר חסידים [ובמלחמת מצוה לרשב"ש] שהאיסור הוא מחמת גרימת נזק לנשמה.

[גם זו לטובה]

אגרו"מ (או"ח ג,עח)

במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול.

[עושה חדשות]

ז"ל החינוך מ' רלא - "אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל.
והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר".

[עושה חדשות]

ראיתי ברשימות מהגרד"ל - בענין מקלל רשע דפטור דאינו עושה מעשה עמך, כתב המנ"ח מצוה רל"א דמלשון "פטור" נראה דאיסורא איכא וכתב עלה דהוא מדרבנן. [ויעו"ש מש"כ לענין מקלל בשם ומש"כ מההיא דאלישע שקלל הילדים]. ועי' רד"ק ירמי' כ' ט"ו על קרא דארור האיש אשר בשר את אבי וכו' וכתב עלה קללו כי נודע לו שהי' פשחור בן אמר יעו"ש. ועי' ספר שמואל [א' כ"ו י"ט] ואם בני האדם ארורים הם לפני השם כי גרשוני וכו'. ויל"ע שם. ועי' רד"ק שמואל ב' ג' כ"ט על קרא שם דיחולו על ראש יואב ועל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו' וברד"ק שם כ' אם יואב חטא מה חטאו בית אביו לא אמר אלא על המסייעים אותו וכו', יעו"ש. [ויל"ע לענין קללת אלו שעדיין לא נולדו]. – עי' ברכות ז' א' ההוא צדוקי וכו' לאו אורח ארעא וכו', יעו"ש. [ואולי יש לחלק בין סוגי הקללות, דהתם קללה שיש עמה עונש להמקולל, ויעו"ש בגמ' ברכות. ודו"ק בירמי' הנ"ל]. – עי' ב"ב קנ"ו ב' בני רוכל וכו' וצע"ש. – יל"ע לענין קללה דנדרים ס"ו ב' לפי' הר"ן שם. ובכל הנ"ל יל"ע בחזו"א סנהדרין כ' י' [ורשום יש לדון עוד בההיא דב"מ ק"ח א' מאן קצי' לדיקלי תקוץ ענפי' אמרי וכו', יעו"ש].