היכן המצוה לקבל ולזרוק דם הפסח ולהקטיר אימוריו?

[צופה_ומביט]

במנין המצוות ברמב"ם ובחינוך יש רק מצוה לשחוט את הפסח במועדו [המצוה הבאה היא לאכול אותו בליל ט"ו]. אין מצוה לקבל ולזרוק דמו ולהקטיר אימוריו. וגם אין מצוה כוללת "סדר עשיית הפסח" כמו בשאר קרבנות (מצוות סדר העולה, סדר החטאת, סדר האשם, סדר השלמים, שכתבם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות).

כמו"כ על מצוה זו של שחיטת הפסח כותבים הרמב"ם והחינוך שמי שביטל מצוה זו ולא שחטו [ברמב"ם כתוב בתוה"ד גם הלשון "ולא הקריב", וצ"ב] - או לא שחטו עבורו - חייב כרת. אבל לא מוזכר דבר כזה על מי שלא זרק הדם / לא זרקו עבורו, ומי שלא הקטיר / לא הקטירו עבורו.

אשמח לכל הפניה ועזרה בנושא.

נ.ב. יצויין שבפסח מצרים לא היתה הקטרת אימורים כלל, וזריקת דם היתה על המשקוף ושתי המזוזות.

[הארי החי]

מי הגיד לך שיש בזה מצוה מיוחדת מדיני הפסח שמא דינו כן כשאר שלמים (אף שהזריקה חלוק)

[צופה_ומביט]

חשבתי על זה, ובדקתי במשנה בפרק איזהו מקומן וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות, ולא היה משמע לי כך. וכמו שאמרת, דיניו של הפסח חלוקים משלמים. [אם כי מותר הפסח קרב שלמים].

לאמר: זו אפשרות, אבל לזה גופא אני מחפש מקור ברור. והוא בכלל בקשת ההפניה שלי לעיל.

[במסתרים]

אולי כתבו לשחוט שכן לישנא דקרא ושחטו אותו ולא נזכר שם יותר, ובאמת הכל בכלל?

[צופה_ומביט]

אולי כתבו לשחוט שכן לישנא דקרא ושחטו אותו ולא נזכר שם יותר, ובאמת הכל בכלל?

כאמור, ברמב"ם ובחינוך לא משמע כך. אלא המצוה היא רק שחיטה, וכרת רק על השחיטה.

לגבי מהו לשנא דקרא בפרשת הפסח:

חיוב הכרת על אי-שחיטת [כך ברמב"ם ובחינוך כנ"ל] הפסח כתוב בפרשת בהעלותך (במדבר ט), בפסח הראשון שעשו כשכבר היה משכן ומזבח, ובכל הפרשה שם לא נזכר כלל לשון "שחיטה" אלא לשון "עשיה" וככל משפטיו וחוקותיו:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. יב לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. יד וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

מאידך, בפרשת ראה (דברים טז) פותח בלשון "עשיה" ומשם והלאה כתוב רק לשון "זביחה" [=שחיטה]:

א שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ד וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ו כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.

בפרשת בא (שמות יב) על פסח מצרים כתוב רק לשון שחיטה, והוא פשוט משום שכאמור לא היתה שם הקטרת אמורים, ולגבי זריקת/נתינת דם [על המשקוף והמזוזות] היא מפורשת שם להדיא כמצוה בפני עצמה. בהמשך הפרק כתוב שכשיבואו לארץ ישמרו את "העבודה הזאת", ולכאורה קאי על כל מה שהוזכר לעיל, שחיטה וזריקה, ומאידך כתוב מיד "מה העבודה הזאת לכם וכו' זבח [=שחיטה] פסח הוא לה'".

לסיכום: מחד, אי אפשר להוציא מזה דבר ברור לגבי מנין המצוות [וכאמור הרמב"ם והחינוך לא מנו אלא את השחיטה], מאידך אי אפשר לומר שבקרא נזכרה רק השחיטה.

[עליך עיננו]

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=54752
נידון גבי פסח מצרים.
ולעצם השאלה הרי כתוב להדיא בפסוק ונתת, ולומדים מכאן שיש דין זריקה, עי' במכילתא נידון שלם איך קיימו את זה, וכן בגמ' פסחים צו החילוק בין פסח מצרים לפסח דורות גבי אימורין,וכן להדיא בפסחים סד איך קיימו את הקבלה וזריקה,ומהיכ"ת שיהיה שונה משאר קרבנות.
וזה שלא הזכירו משום שעיקר ההקרבה תמיד קרויה על שם השחיטה ויתר ההלכות לא שונות משאר שלמים

[צופה_ומביט]

נשארו רק שתי שאלות:

א. הלכה למעשה, אתה אומר שאם לא היתה זריקה / הקטרה חייבים כרת?

ב. למה הרמב"ם והחינוך לא הגדירו את המצוה "סדר עשיית הפסח" כמו בכל שאר הקרבנות. למה כאן כתבו שזו מצוה לשחוט. ואם הסיבה כדבריך כי העיקר השחיטה - למה בשאר קרבנות כן הגדירו "סדר עשיית וכו'".

[מקדש מלך]

במנחת חינוך על אתר בתחילת המצוה

לשחוט וכו'. לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם ואי לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה. ע' ש"ס ור"מ.

[צופה_ומביט]

יישר כוח! הנה כל דבריו בזה:

לשחוט וכו'. לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם ואי לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה. ע' ש"ס ור"מ. ואכילת הפסח הוא מצוה בפ"ע, אבל מצוה זו קיים, ואפילו לא הקטיר האימורים פטור מפסח שני כי עיקר הקרבן עד הזריקה, ש"ס ור"מ.

במשפט שהדגשתי מה ההגדרה? שההקטרה היא רק לכתחילה? היא חלק מהמצוה או לא?

ולגבי זריקה כותב שאם לא נזרק כהלכתו ביטל העשה. אבל לא כותב שחייב כרת. מדוע? ואם הכרת הוא רק על אי-שחיטה הדרקל"ד מדוע [ומחזק את המשמעות שעיקר המצוה היא השחיטה דוקא].

ובכל מקרה נשארה שאלתי השניה, מדוע דוקא במצות קרבן פסח כתבו הרמב"ם [גם במנין המצוות וגם בהלכות] והחינוך הלשון שהמצוה היא לשחוט, ולא כל סדר עשייתו כמו בשאר קרבנות.

[במסתרים]

מאידך אי אפשר לומר שבקרא נזכרה רק השחיטה

דברתי על הפסוק שהם מביאים

(מתחלה הוספתי לפרש שאף שיש ועשית בפ' ראה וכו' ומחקתי משום שהיה נ"ל שפת יתר)

[פלתי]

יישר כוח! הנה כל דבריו בזה:

לשחוט וכו'. לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם ואי לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה. ע' ש"ס ור"מ. ואכילת הפסח הוא מצוה בפ"ע, אבל מצוה זו קיים, ואפילו לא הקטיר האימורים פטור מפסח שני כי עיקר הקרבן עד הזריקה, ש"ס ור"מ.

במשפט שהדגשתי מה ההגדרה? שההקטרה היא רק לכתחילה? היא חלק מהמצוה או לא?

ולגבי זריקה כותב שאם לא נזרק כהלכתו ביטל העשה. אבל לא כותב שחייב כרת. מדוע? ואם הכרת הוא רק על אי-שחיטה הדרקל"ד מדוע [ומחזק את המשמעות שעיקר המצוה היא השחיטה דוקא].

ביטול העשה גבי פסח משמעותו חיוב כרת. ולגבי מה ששאלת לגבי הקטרה. זה פשוט כמו בשאר קרבנות שהקטרה לא מעכבא.

[צופה_ומביט]

ביטול העשה גבי פסח משמעותו חיוב כרת.

מנין פשוט לך דבר זה?

לגבי אכילת הפסח למשל, ביטול עשה [מי שלא אכלו] הוא ביטול עשה, אין בו כרת.

כשרוצים החינוך והרמב"ם לומר שענוש כרת הם אומרים זאת להדיא. וכשלא - לא.

[פלתי]

פשוט לי כי זה כתוב בתורה בהדיא שמי שלא הקריב פסח דינו כרת. וזה אחד משני מצוות עשה שבתורה שחיובן כרת.

[צופה_ומביט]

פתי מנחה.jpeg (213.94 KiB) נצפה 7688 פעמים

אמנם לגבי הכרת משמע שמודה לדברי המנ"ח, כי אם לא נזרק הדם לא קיים מצוותו, והיינו שאלו "דיני המצוה" שמעכבים והם תנאי בשחיטה, וכל שלא נזרק הדם נחשב שלא נשחט, וא"כ חייב כרת.

[צופה_ומביט]

תורת הלוי 1.jpeg (346.83 KiB) נצפה 7686 פעמים

תורת הלוי 2.jpeg (309.94 KiB) נצפה 7686 פעמים

תורת הלוי 3.jpeg (315.15 KiB) נצפה 7686 פעמים

[חגי פאהן]

בפסחים קכא. (נלמד בדף היומי שלשום) רשב"ם מפנה לברייתא בזבחים לז. "תניא ר' ישמעאל אומר: מתוך שנאמר 'אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז' וגו', למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. מעשר ופסח מנין? תלמוד לומר 'ודם זבחיך ישפך'". ומפטיר רשב"ם "דאילו לשאר קרבנות לא צריך דבכולהו כתיב זריקה". ובהמשך הוא כותב "דלא אשכחן תנא דאמר (שדם הפסח) בזריקה אלא לר' יוסי הגלילי", ומפנה לדף סד: שם כתוב "מאן תנא פסח בזריקה? א"ר חסדא: ר' יוסי הגלילי היא, דתניא: ר' יוסי הגלילי אומר 'את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר' - דמו לא נאמר אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם, למד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח". וכן הובאה ברייתא זו בזבחים שם. והמחלוקת בין ר"ע לר"י בדף קכא. אינה על חובת הזריקה לכתחילה אלא שניהם מודים שפסח לא טעון זריקה אלא שפיכה.

[ORI929]

מעשה השחיטה הוא ציווי על ישראל ושחטו אותו כל קהל ישראל. וזו המצוה הנמנית על ישראל
ואילו שאר העבודות של הקרבן פסח הם מצוה על הכהנים ואינם יכולים להיות בכלל המצוה של השחיטה או האכילה שיש על ישראל
ועל כרחך זה בכלל מצוות תורת השלמים כידוע שכל קרבן פסח הוא גם קרבן שלמים ואם כן כל מעשה ההקרבה הרי הם בכלל מצוות הכהנים אשר נמנית במצוות השלמים
בכללות הענין הארכתי לפני זמן רב באחד מקבצי נזר התורה ועוד חזון למועד

[דרומי]

בנושא האשכול מאריך בלקוטי שיחות חלק טז עמ' 106 (בהערות)

[צופה_ומביט]

בנושא האשכול מאריך בלקוטי שיחות חלק טז עמ' 106 (בהערות)

יישר כוח גדול. שמחתי מאד לראות שהוא עומד שם על כל השאלות והנקודות, ומסביר בטוטו"ד בכמה אופנים.

מיהו בעל ההערות?

[לבי במערב]

גם הן מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (אלא שכל מה שאינו נוגע לעיקר הענין בא בשוה"ג, וגם הוסיפו מ"מ, אך התוכן נאמר ונכתב על־ידו).

[חרסון]

בנושא האשכול מאריך בלקוטי שיחות חלק טז עמ' 106 (בהערות)

עקבתי אחר האשכול בהתעניינות, ואת המ"מ הזה לא הכרתי!... אודה ואבוש. יש"כ!

[רב ייבי]

יעויין גם כאן בשיעורו של הגר"א עוזר שעמד בזה.

[הפצת המעיינות]

עקבתי אחר האשכול בהתעניינות, ואת המ"מ הזה לא הכרתי!... אודה ואבוש. יש"כ!

עד כדי כך מוטל עלינו להכיר כל כתבי?

[ORI929]

כל המראה מקומות הנ''ל היו ידועים לי ועוד רבים אחרים
אנחנו כתבנו את הנלע''ד לאחר העיון היטב
אין ביאור אחר יותר מתקבל לענ''ד בלבד

[צופה_ומביט]

יעויין גם כאן בשיעורו של הגר"א עוזר שעמד בזה.

נפלא, תודה רבה!

שמחתי לראות שבשאלותיי כיוונתי לדברי גדולים.

[מיללער]

מעשה השחיטה הוא ציווי על ישראל ושחטו אותו כל קהל ישראל. וזו המצוה הנמנית על ישראל
ואילו שאר העבודות של הקרבן פסח הם מצוה על הכהנים ואינם יכולים להיות בכלל המצוה של השחיטה או האכילה שיש על ישראל
ועל כרחך זה בכלל מצוות תורת השלמים כידוע שכל קרבן פסח הוא גם קרבן שלמים ואם כן כל מעשה ההקרבה הרי הם בכלל מצוות הכהנים אשר נמנית במצוות השלמים

ולפי"ז אפשר לומר שאם א' הביא קרבן פסח שנשחט כמצוותו, והדם לא נזרק, לא יתחייבו הבעלים כרת, דבעצם אין החיוב על הבעלים אלא מצוות הכהנים. ואף אם הבעלים יודעים שהדם לא נזרק אינם חייבים באחריות.

והדברים עתיקים לגבי חיוב אחריות בשאר קרבנות, לאחר שהביא הבעלים את קרבנם לעזרה, ס"ל לכמה ראשונים שיצא יד"ח במסירתו לכהנים (עי' תוס' חולין כב: ד"ה והביא, וברש"י חולין קכט. ד"ה דמיחסר הקרבה ובגה"ש שם) ואף אם נאמר שבקרבן פסח יש חיוב מיוחד על הבעלים בשחיטה מכ"מ לאחר שנשחט כהלכתו נפטר מכרת אף שלבסוף לא נזרק הדם וצ"ע.

[מיללער]

בנושא האשכול מאריך בלקוטי שיחות חלק טז עמ' 106 (בהערות)

עקבתי אחר האשכול בהתעניינות, ואת המ"מ הזה לא הכרתי!... אודה ואבוש. יש"כ!

אפשר להעתיק דבריו?

[דרומי]

דבריו שם אין לי כרגע לפניי, אך הנה נקודת הדברים כמו שרשמתי לעצמי פעם:

מלשון רבינו 'שצונו לשחוט שה הפסח', משמע שהמצוה היא על השחיטה דוקא. וכן מבואר מתוך דברי רבינו בספר המצוות (עשה נה) שכתב שם: "שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן, והוא אמרו יתעלה (שמות יב, ו) 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים'" (וכן הוא במנין המצוות שבריש ספר היד: "לשחוט כבש הפסח, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל") – שדייק רבינו להביא פסוק המדבר על שחיטת הפסח.

[ובאמת בספר יראים (סי' תטו) כתב שהמצוה היא על העשייה בכלל: "צוה הקב"ה לישראל שיעשו את הפסח .. ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטרת אימוריו", ואכן הביא כמקור את הפסוק (במדבר ט, ב) 'ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו'.

וראה ברית משה על הסמ"ג (מ"ע רכג), שהעיר על רבינו שהביא את הפסוק 'ושחטו וגו'' המדבר בפסח מצרים – ולכאורה עדיף הפסוק 'ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו' המדבר בפסח דורות. ועוד הקשה, למה בחיבורו כאן לא הביא רבינו פסוק כלל. וראה מה שציין בזה בלקוטי שיחות חלק טז ע' 106 הערה 31].

והנה בספר החינוך נמשך אחר לשון רבינו וכתב (מצוה ה) שהמצוה היא "לשחוט ביום ארבעה בניסן בין הערביים שה תמים וכו'", ובמנחת חינוך שם העיר: "לאו דוקא השחיטה אלא היינו הקרבה עד זריקת הדם, ואי לא נזרק הדם כהלכתו לא קיים העשה".

וראה בלקוטי שיחות (חלק טז ע' 106 בהערות 30-32. וראה גם שם ע' 111 הערה 64) שהאריך לבאר את דיוק לשון רבינו, שאכן המצוה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל היא דוקא בענין השחיטה. עיין שם.

[לבי במערב]

אפשר להעתיק דבריו?

בה"ב.

[מיללער]

אפשר להעתיק דבריו?

בה"ב.

יישר כחכם

[צופה_ומביט]

מעשה השחיטה הוא ציווי על ישראל ושחטו אותו כל קהל ישראל. וזו המצוה הנמנית על ישראל
ואילו שאר העבודות של הקרבן פסח הם מצוה על הכהנים ואינם יכולים להיות בכלל המצוה של השחיטה או האכילה שיש על ישראל
ועל כרחך זה בכלל מצוות תורת השלמים כידוע שכל קרבן פסח הוא גם קרבן שלמים ואם כן כל מעשה ההקרבה הרי הם בכלל מצוות הכהנים אשר נמנית במצוות השלמים
בכללות הענין הארכתי לפני זמן רב באחד מקבצי נזר התורה ועוד חזון למועד

ראה גם להלן בסיכום של הרב דרומי בשם הליקוטי שיחות.

ויש להעיר בס"ד:

א. [וזו הערה כללית בנוגע לכל נושא האשכול] מלשון הרמב"ם עצמו, שבהלכה א "כתב מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות" ובהלכה ב כתב [את צד השלילה, מי שביטל עשה זו] "ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת". וצ"ב א. מדוע שינה לשונו? ב. מה משמעות דבריו? האם נלמד מכאן כהמנח"ח ש"לשחוט" הכוונה "להקריב" ככל משפטיו, או נאמר להיפך, שמכאן נלמד ש"להקריב" עיקרו השחיטה [וכמו שכתב לעיל הרב עליך עינינו]? וראה שם בהלכה ה "בשעת הקרבתו" ושם הכוונה להדיא עד אחרי הזריקה, כמפורש שם "ואחד הזורק".

ב. במנין המצוות שבקרבן פסח כתב הרמב"ם: (ג) שלא תלין אֵמוריו. וכן כתב בסהמ"צ ל"ת קטז "הזהירנו מהניח אימורין של פסח שלא יקריבו עד שיפסלו בלינה והוא אמרו לא ילין חלב חגי עד בקר והוא הדין לשאר אימורין של קרבנות". מצוה זו היא לכהנים, וכמו"כ היא שווה בכל הקרבנות כמפורש ברמב"ם עצמו להדיא, ועכ"ז מנאה הרמב"ם במצות הפסח. [א"כ למה לא מנה עשייתו / הקרבתו?]. וצ"ל כי מקורה בכתוב הוא בקרבן פסח ומשם נלמד בבנין אב לכל הקרבנות. [משא"כ מצות עשיית השלמים הכללית היא היסוד לסדר עשיית הפסח ג"כ. ועדיין צ"ע כמו ששאלנו לעיל שזריקת דמו חלוקה משלמים, וכעין מה שאמר הליקוטי שיחות לגבי אכילת הפסח שכל שיש במצוה פרטים ותנאים מיוחדים - נמנית לעצמה ואינה נכללת במצוה אחרת, וצ"ע].

[צופה_ומביט]

א. הערה כללית בנוגע לכל נושא האשכול: מלשון הרמב"ם עצמו, שבהלכה א "כתב מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות" ובהלכה ב כתב [את צד השלילה, מי שביטל עשה זו] "ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת". וצ"ב א. מדוע שינה לשונו? ב. מה משמעות דבריו? האם נלמד מכאן כהמנח"ח ש"לשחוט" הכוונה "להקריב" ככל משפטיו, או נאמר להיפך, שמכאן נלמד ש"להקריב" עיקרו השחיטה [וכמו שכתב לעיל הרב עליך עינינו]? וראה שם בהלכה ה "בשעת הקרבתו" ושם הכוונה להדיא עד אחרי הזריקה, כמפורש שם "ואחד הזורק".

כך גם בספר המצוות [עשה נה שבו עסקינן]:

היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים. ומי שעובר על ציווי זה ולא יקריבהו בזמנו, חייב כרת.

[צופה_ומביט]

בהמשך לכל המדובר לעיל:

במניין המצוות הקצר בתחילת משנה תורה:
נה
לשחוט כבש הפסח, שנאמר: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כָּל קְהַל " (שמות יב, ו).
נו
לאכול בשר הפסח צלי בלילי חמישה עשר מניסן, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" (שמות יב, ח).
נז
לעשות פסח שני, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר" (במדבר ט, יא).
נח
לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ" (במדבר ט, יא).

מדוע שינוי הלשון בזה בין פסח ראשון לשני? שניהם אותו דבר, בפרט ההסבר שהרמב"ם נקט לשחוט שהיא המצוה על כל ישראל [משא"כ שאר ההקרבה עושים הכהנים], כך בדיוק הוא גם בפסח שני.
וגם מה שמנה בפסח את השחיטה והאכילה לשתי מצוות - עשה כן גם בפסח שני.
א"כ מדוע בגוף המצוה כתב בפסח ראשון לשחוט ובפסח שני לעשות?

ובספר המצוות:
בעשה נה פסח ראשון: "היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים".
בעשה נז פסח שני: "היא שצונו לשחוט הפסח השני מי שנמנע ממנו מלשחוט פסח הראשון".
כאן השווה את הלשון בפסח ראשון ושני. מדוע במניין המצוות הקצר שינה ביניהם?

כך גם במניין המצוות בראש הלכות קרבן פסח:
(א) לשחוט הפסח בזמנו. (ד) לשחוט פסח שני.

ובהלכות קרבן פסח עצמן ריש פ"ה:
"מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו או שהיה בדרך רחוקה או נאנס באונס אחר או ששגג ולא הקריב בראשון הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו".

רק במניין המצוות הקצר בראש משנה תורה שינה את הלשון ביניהם, בפסח ראשון "לשחוט" ובפסח שני "לעשות". איזה טעם יכול להיות לזה?

[עזריאל ברגר]

רק במניין המצוות הקצר בראש משנה תורה שינה את הלשון ביניהם, בפסח ראשון "לשחוט" ובפסח שני "לעשות". איזה טעם יכול להיות לזה?

לישנא דקרא נקט.
בפסח ראשון נאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", ובשני "ועשה פסח ... יעשו אותו".