עובדי ע"ז עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית או שעבדו גם "לשמה"?

[גם זו לטובה]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

[קו ירוק]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

מבלי לכתוב מ"מ מדוייקים, מרן הנצי"ב בחומש מאריך במקומות רבים, שע"ז של ישראל היתה כדי להרויח בפרנסה, והם ראו הצלחות וטעו בה.

[צעיר_התלמידים]

העובד מאהבה או מיראה שתרע לו הע"ז או שתיטיב לו פטור ממיתה וראה מ"ש ע"ז נדב שנרב ב'הרהורי עבודה זרה'

הרהורי עבודה זרה.pdf

(161.9 KiB) הורד 548 פעמים

[מה שנכון נכון]

אם לא עבדו לשמה מהו "יצרא דע"ז" שהיה בזמנם ושבטלוהו אכנה"ג? יצה"ר לטובות גשמיות במה שסבור האדם שיועיל לו לא בטל.
וע"ע בסוף קוב"א חזו"א ח"א.

[ברזילי]

גם מדברי הרמב"ם ריש ע"ז נראה שעיקר האיסור הוא בעבודה לשמה, מאהבה או יראת הרוממות:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה... הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד... כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולן כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודה זרה.

... ואחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה להם ואמר להם: עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו... והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחווים להם; ואומרין לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, והכומרין אומרין להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו....

והבנתי מדבריו שע"ז לאהבת השכר ויראת העונש אינה עיקר ע"ז, ולשיטתו בענין העובד מיראה (אם כי אפשר היה לפרש "עיקר" גם במובן של השרש ההיסטורי).

[אוצר החכמה]

נראה לי שהפירוש שהצעת בסוגריים הוא הנכון.

[ברזילי]

נראה לי שהפירוש שהצעת בסוגריים הוא הנכון.

גם לפי פירוש זה, ברור מלשונו שענין העבודה לתכלית גשמית הוא מה שאומרים לשאר העם, אבל הכומרים עצמם עובדים לשמה.

[אלכסנדר וימפן]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

אני חושב שאם אתה מתכוין ליהודים אז כתוב שזה היה להתיר להם עריות בפרהסיא

[צעיר_התלמידים]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

אני חושב שאם אתה מתכוין ליהודים אז כתוב שזה היה להתיר להם עריות בפרהסיא

זה בפנימיות הנפש, לא מה שעשו בפועל.

[עושה חדשות]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

יש"כ. גם אם היה ע"ז "לשמה", אבל עכ"פ מכיון שההטבה הגשמית של ע"ז לעובדיה תפסה מקום נכבד, א"כ זה חזי לאיצטרופי לטעמים נוספים להסביר למה התורה האריכה בעניני הטובה הגשמית.

[עושה חדשות]

אם נניח שהתפיסה של ע"ז היא לא לשמה, אלא לשם קבלת טובות והנאות מה'אל' התורן, אז אולי אפשר להתקדם עם זה עוד קצת.
הנה ידועה ההתלבטות מה יותר גרוע, ע"ז או אתאיסטיות. מצד אחד בתורה יש דגש על החומר של ע"ז, ולפי גדרי ההלכה זה לא בהכרח כולל את הכפירה הגמורה, ומאידך לכאו' כלפי האמונה בה' יש כאן את אותו חיסרון, אלא שהעע"ז מכניס כביכול 'צרה' לביתו.
אלא, שאם נבין שעובדי ע"ז ג"כ לא ראו באליל שלהם את מה שאנו רואים בה' אלוקינו, אלא ראו אותו כבעל כח להשפיע להם כסף ואוכל וכו', ולמנוע מהם את הנזקים של ה'אלים' האחרים, אז גם האתאיסט לא רחוק מזה.
כי כל אדם, ככלל וכפרט, בונה את חייו על כוחות שונים שהוא מקווה מהם לעזרה, אמנם לא מדובר על כוחות על טבעיים, אלא בכוחות פשוטים בתוך העולם, כמו כסף, כבוד, כח, יופי וכד'. הוא תולה תקווה לעבור את העולם בטוב ובנעימים אם הוא ישיג כסף או חכמה או קשרים או כח דיבור וכן הלאה.
ובזה הוא שווה עם עובד ע"ז, רק שזה קצת יותר רציונאלי, האלילי מבסס את חייו על תקוה במשהו מיסטי, והמודרני מבסס את חייו על תקוות בכוחות טבעיים. בודאי שזה האחרון אף פעם לא ינשק את הכסף ולא יתפלל אליו, אבל כל תקוותו בו.
זאת אומרת, שאם עבודה זרה היא גם 'לשמה', אז יש באמת שוני גדול בין אתאיסט לעע"ז, אבל אם גם עע"ז רק מצפה בזה לעזרה ומשען, וזאת החרפה שהוא לא נשען על אלוקים כי אם על השמש וכד', אז גם האיש המערבי האתאיסט, שם לעצמו משענים אחרים במקום האלוקים. ובטלה החקירה הנ"ל כמעט לגמרי.
מה דעתכם?

[יזל מדליו]

א. ההבדל בין אדם שאיננו מאמין בכל דבר שהוא מעל החושים,דהיינו אתאיסט, לבין העובד ע"ז.
שהאתאיסט חוטא רק ב"מחשבה", ואילו העובד ע"ז חוטא ב"מעשה". [ואמנם בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, אבל עדיין זה לא מעשה, ויש בזה אריכות.]
לכן חמור העובד ע"ז וזה מה שהרוויחו אנשי כנסת הגדולה בזה שביטלו את יצרא דעבודה זרה.

ביטול יצרא דע"ז, היה סמוך לנס פורים ומיד אח"כ עם ישראל עלה לא"י ע"י עזרא ואז בטלו את היצר של העבודה זרה, ומתחילת בית שני מתחיל ע"ז של אתאיזם וגלות יון היה בבית שני כאשר חכמי יון אריסטו אפלטון סוקרטס ועוד, שלא האמינו בעבודה זרה בכלל ואדרבה את סוקרטס הוציאו להורג בגלל שצחק על כל העבודה זרה וסבר שכל המיסטיקה והע"ז זה הזיות פרועות.. ויש עוד מה להאריך.

ואדרבה בגלל זה ההתבהמות גברה מכיון שלא האמינו לדבר שהוא מעבר לחושים דהיינו "אמונה".

באופן יחסי אפשר לדמות את התקופה לפני מאה שנה שבו פרחו כל מיני אידאולוגיות שמשנתם ומטרתם זה להביא את העולם לתיקון, כגון הקומוניזם, הסוציאליזם, הציונות.
וכל האלו חשבו להביא את העולם לתיקונו, בלי שיתוף שם שמים. [והמשך חכמה כינה את שיטת הקומוניזם לדור הפלגה, ודו"ק.]

שזה היה ע"ז כעין מעשה שהאמינו לכל מיני שיטות. ולכן גם מצד אחד הם נראים יותר שפויים מהחילונים של ימינו שיותר דומים לבהמות.

ובדורנו שהתנפצו כל האלילים והשיטות [את זה שמעתי מר' שלמה פישר] וכולם יודעים שהציונות זה בדיחה וכל הצאצאים של מייסדי המדינה נמצאים בברלין ובשוברים שתיקה וכדו'. והיחידים שנשארו טיפה ציוניים זה רק מי שיש לו קצת זיקה לדת.

אז גם ההתבהמות גברה, וצועדים להם ברחובות בגאווה חולי נפש.

אבל מכיון שאין עוד שיטה וכל האלילים נופצו, אז החזרה בתשובה בתנופה.


ב. במש"כ לא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות, זה כפשוטו, ועי' מרגליות הים על סנהדרין שמביא שיש קבלה מהגר"א שכל מקום שהיה ע"ז היה גילוי עריות.

ג. מהו נקודת ההתחלה של הע"ז?

כתב הרש"ר הירש, שכאשר האדם לא מצליח להתגבר על יצרו, כגון בתאווה אז מתחיל לומר שליצר יש כח עצמי, ושבורא עולם אינו יכול לכופף אותו שהרי בורא עולם ציווה אותי ואינני מצליח לעשות, ואז הוא הופך את היצר לע"ז [וזה האל זר שבאדם] דהיינו לכח עליון שאף אחד אינו יכול לכופף אותו ולשלוט בו, והוא בונה תבנית פסל שמסמלת את התאווה, וכמו התבנית של הבעל, והמפלצת, וכשהוא עובד אותה אינו מתכוין סתם לעץ ואבן אלא לתכונה שמסומלת בתבנית שלה.

ועוד דוגמה: ע"ז של בעל פעור שסימלה את ההפקרות, והיו עובדים אותה במעשה של הפקרות וזה הטלת צואה מכיון שהאל דרש את זה יצר ההפקרות דרש זאת.

העולה מהדברים שאין מציאות לעבוד ע"ז בלי שיהיה ייאוש בהתגברות ליצר התאוות ושאר מרעין בישין.

[דרומי]

בשם הבעש"ט מביאים שאתאיסט גרוע יותר מעובד ע"ז. וראה גם בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פרק יא (בקטע המצונזר בדפוסים).

[יזל מדליו]

בשם הבעש"ט מביאים שאתאיסט גרוע יותר מעובד ע"ז. וראה גם בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פרק יא (בקטע המצונזר בדפוסים).

א. לפי הבעש"ט מה הרויחו אנשי כנסת הגדולה בביטול יצרא דעבודה זרה, ועוד דמשמע שבטלו לגמרי ולפי"ז יוצא שנשאר עדיין יצרא דע"ז של אתאיזם, ועוד למה לא בטלו גם את היצרא דע"ז של אתאיזם.

ב. לא זכיתי להבין, מה מבואר ברמב"ם הלכות מלכים שנוגע לנושא הזה.

[דרומי]

לגבי השאלה השניה התכונתי למה שכותב שם שהנצרות והאיסלם הם הכנה לביאת המשיח. אבל במחשבה שניה אתה צודק כי האיסלם הוא לא עבודה זרה, ולא זו הנקודה שם.

לגבי שאלתך הראשונה - שאלה מעניינת, אם כי לכאורה אינה קשה, שכן ביטול היצר דע"ז הוא בעיקר ביחס לבני ישראל (אם אני מבין נכון), ויהודי נורמלי לא יגיע לאתאיזם מוחלט אלא רק לעבודה זרה (לגבי תקופת בית שני לא ידוע על אתאיזם רווח בתוך עם ישראל אלא על שיטות פסולות אחרות), ואם כן הרוויחו הרבה. ויש לי עוד מחשבות בענין, אבל קשה לי להעלותם על הכתב ואולי בהמשך.

[יזל מדליו]

ויהודי נורמלי לא יגיע לאתאיזם מוחלט אלא רק לעבודה זרה (לגבי תקופת בית שני לא ידוע על אתאיזם רווח בתוך עם ישראל אלא על שיטות פסולות אחרות), ואם כן הרוויחו הרבה. ויש לי עוד מחשבות בענין, אבל קשה לי להעלותם על הכתב ואולי בהמשך.

א. המציאות בימינו מוכיחה שיהודי גם יכול להגיע לאתאיזם.
ב. חכמי יון היו אתאיסטים אריסטו סבר שהעולם קדמון, איני מעוניין להרחיב בדברי שאר הכופרים אפלטון ועוד, עכ"פ החכמה היונית היא כפרנית לגמרי, וזה היה בבית שני.
ג. לענ"ד נראה, חז"ל במס' מכות אומרים "בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה", העולה מהדברים שכל חיסרון בקיום מצוות בשורש הוא חיסרון ב"אמונה" ואם אדם היה שלם ב"אמונה" הוא היה שלם בעשיית המצוות.
ממילא אם אנשי כנסת הגדולה היו מבטלים "יצרא דאתאיזם" לא היה "הסתר" וממילא לא היה בחירה, וכו'.
וכאשר היה ע"ז אז היה מלחמה נגד האמונה ע"י ע"ז באופן ישיר שכל מטרת הע"ז להוציא את ה"אמונה". והיום שיש "אתאיזם" שהיא במחשבה כל הנידון של "אמונה" זה רק ביחס לקיום שאר המצוות.
"לא לקנא" בגלל ההשגחה, "לא להתאוות" בגלל ההשגחה. וכו'. [וכל אדם יש לו חיסרון באמונה, אפילו על אברהם אבינו, "במה אדע כי ארשנה", ומשה רבינו, שנאמר "יען לא האמנתם בי". ויש עוד להאריך בזה.]
ד. "דרומי" תעלה בבקשה את מחשבותיך, [מתוך הקושיות תעלה ותתבהר הסוגיה יפה, כמעשה דר' יוחנן וריש לקיש].
ה. היכן נמצא דברי הבעש"ט הנ"ל ?

[דרומי]

דיברתי על בני ישראל. תופעת האתאיזם לא רווחה בעם ישראל בתקופת בית שני כשם שתופעת הע"ז רווחה בבית ראשון.

מחשבותיי היו בכיוון שכבר התחלת להציע, שזה כדי שישאר בחירה חפשית. ואין לי מנוחת הדעת כרגע להמשיך ולפתח את הנושא.

את המקור לדברי הבעש"ט אחפש בעז"ה.

[דרומי]

מאמר הבעש"ט מובא בכתבי בעל התניא - מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב עמ' רלב. מאמרי אדמו"ר הזקן נביאים עמ' נח. והורחבו הדברים על ידי נכדו הצמח צדק ב'אור התורה' על נ"ך חלק ב עמ' תשפב.

[דרומי]

ובענין ביטול עבודה זרה על ידי אנשי כנסת הגדולה והצורך בבחירה חפשית - ראה גם בהמצורף בזה החל מסעיף ל ואילך

[יזל מדליו]

יישר כח, בברכת הרוצה להחכים ידרים.

ראיתי את הקובץ המצורף, מבואר שנשאר יצרא דגילוי עריות [ישמעאל] , ויצרא דשפיכות דמים [עשו] , כדי שיהיה בחירה. [את זה אני מבין לגמרי.]

אך אין שום אזכור לאתאיזם ?

מאות ל"ב לא כ"כ הבנתי ?

[דרומי]

האמת שלא קראתי עכשיו את מה ששלחתי אליך אלא שזכרתי מזמן רב שמדובר שם בענין זה ואיני כרגע בתוך הענין. אולי בהמשך...

[עושה חדשות]

הזכירו מהנצי"ב,
ע"ע במש"כ ברינה של תורה, עה"פ שחורה אני ונאוה וכו'.

[מבני עליה]

תמהני שלא הובא כאן עדיין קרא דירמיה מד וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר: וגו' וגו' כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ: {יח} וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ:

[עושה חדשות]

ארשום כאן דבר ששמעתיו מחכ"א, ויש בו נגיעה לענין המדובר.

בפ' קדושים כתיב "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ".

וכ' הרמב"ן "כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם, שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו, כלשון ונרצה לו לכפר עליו (לעיל א ד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד). והטעם, שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת, ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחייב".

ונמצינו למדים שהזהירה התורה בפירוש שתהיה עבודת ה' "לשמה", לא ע"מ לקבל פרס.

והנה הרמב"ן מביא שם את דברי חז"ל שפרשה זו מכוונת כנגד עשרת הדברות. (וזהו באמת טעם למה בהקהל נאמרה).

ובאמת גם שם מצינו את ענין ה'לשמה'. ז"ל הרמב"ן בפ' יתרו "לאהבי ולשומרי מצותי וכו' כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס".

ואי"ז רק שכר המובטח לאוהבים, אלא משמע עוד שהתורה באה להזהיר ולצוות ע"ז, שהרי אח"כ לענין כבוד אב ואם כ' הרמב"ן "ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר", ומשמע שאצל האב הראשון (דהיינו הקב"ה) ג"כ הוזהרנו כאן שלא יעבדנו לענין אחר שיצפה ממנו.

עכ"ד החכם.

מעתה יש להתבונן, שבשני המקומות בהם ציותה התורה שהעבודה תהיה לשמה, לא ע"מ לקבל פרס, ההקשר הוא בענין של שלילת עבודה זרה. לפי ההצעה הפותחת את האשכול, יש למצוא בזה טעם.

-

ע"ע כאן.

[עושה חדשות]

אם נניח שהתפיסה של ע"ז היא לא לשמה, אלא לשם קבלת טובות והנאות מה'אל' התורן, אז אולי אפשר להתקדם עם זה עוד קצת.
הנה ידועה ההתלבטות מה יותר גרוע, ע"ז או אתאיסטיות. מצד אחד בתורה יש דגש על החומר של ע"ז, ולפי גדרי ההלכה זה לא בהכרח כולל את הכפירה הגמורה, ומאידך לכאו' כלפי האמונה בה' יש כאן את אותו חיסרון, אלא שהעע"ז מכניס כביכול 'צרה' לביתו.
אלא, שאם נבין שעובדי ע"ז ג"כ לא ראו באליל שלהם את מה שאנו רואים בה' אלוקינו, אלא ראו אותו כבעל כח להשפיע להם כסף ואוכל וכו', ולמנוע מהם את הנזקים של ה'אלים' האחרים, אז גם האתאיסט לא רחוק מזה.
כי כל אדם, ככלל וכפרט, בונה את חייו על כוחות שונים שהוא מקווה מהם לעזרה, אמנם לא מדובר על כוחות על טבעיים, אלא בכוחות פשוטים בתוך העולם, כמו כסף, כבוד, כח, יופי וכד'. הוא תולה תקווה לעבור את העולם בטוב ובנעימים אם הוא ישיג כסף או חכמה או קשרים או כח דיבור וכן הלאה.
ובזה הוא שווה עם עובד ע"ז, רק שזה קצת יותר רציונאלי, האלילי מבסס את חייו על תקוה במשהו מיסטי, והמודרני מבסס את חייו על תקוות בכוחות טבעיים. בודאי שזה האחרון אף פעם לא ינשק את הכסף ולא יתפלל אליו, אבל כל תקוותו בו.
זאת אומרת, שאם עבודה זרה היא גם 'לשמה', אז יש באמת שוני גדול בין אתאיסט לעע"ז, אבל אם גם עע"ז רק מצפה בזה לעזרה ומשען, וזאת החרפה שהוא לא נשען על אלוקים כי אם על השמש וכד', אז גם האיש המערבי האתאיסט, שם לעצמו משענים אחרים במקום האלוקים. ובטלה החקירה הנ"ל כמעט לגמרי.
מה דעתכם?

אולי זה מבואר בפסוקים באיוב, פרק לא -

אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי.
אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי.
אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ.
וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי.
גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל.

[אשי ישראל]

ביטול יצרא דע"ז, היה סמוך לנס פורים ומיד אח"כ עם ישראל עלה לא"י ע"י עזרא ואז בטלו את היצר של העבודה זרה, ומתחילת בית שני מתחיל ע"ז של אתאיזם וגלות יון היה בבית שני

הערה שלא לגופו של הנושא, רק כדי לדייק את הדברים.
כנראה התכוונת לומר כך (הוספתי בסוגריים את התיקונים. אני כותב מהזכרון, אך אני די מונח בנושא, אז אני חושב שלא טעיתי. דברי הם ע"פ חז"ל וע"פ המקובל):
"ביטול יצרא דע"ז היה סמוך לנס פורים (דהיינו שנים ספורות אחרי הנס, כ-21 שנים אחר כך) ומיד אח"כ (=אחרי נס פורים, ולמען הדיוק כ-8 שנים אחרי הנס) עם ישראל עלה לא"י ע"י עזרא (צ"ל "עזרא עלה לא"י", שהרי עמ"י עלו כבר כמה שנים לפני נס פורים, בימי זרובבל) ואז בטלו את היצר של העבודה זרה (כמה שנים אחרי שעזרא עלה, דהיינו אחרי שגם נחמיה עלה שהוא 13 שנה אחרי עליית עזרא) ומתחילת בית שני מתחיל ע"ז של אתאיזם וגלות יון היה בבית שני (= שהרי חז"ל מביאים שיון כבשו את א"י שנים ספורות לאחר ביטול יצר הע"ז)"

[אליעזר ג]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

אני חושב שאם אתה מתכוין ליהודים אז כתוב שזה היה להתיר להם עריות בפרהסיא

דומני שזה כתוב על מקרה מסוים ולא על כלל עובדי עבודה זרה מישראל וראה הופעת מנשה בחלום.

[אליעזר ג]

אם עבדו רק כדי לקבל טובה גשמית ועכ"פ אם עיקר כל עבודתם הייתה רק לשם כך, אפשר אולי להסביר בזה, למה התורה מאריכה כ"כ בטובה הגשמית לעושי רצונו.

לא , כי כשביטלו את היצר הרע של ע"ז ביטלו גם את הנבואה כנגדה וזה אומר שהיה שפע טמא הקל להשגה מהמרכבה הטמאה אבל הוא היה שפע רוחני. וכן רואים מהחלום עם מנה ולחלק מהשיטות מאהבה או יראה .

[אליעזר ג]

א. ההבדל בין אדם שאיננו מאמין בכל דבר שהוא מעל החושים,דהיינו אתאיסט, לבין העובד ע"ז.
שהאתאיסט חוטא רק ב"מחשבה", ואילו העובד ע"ז חוטא ב"מעשה". [ואמנם בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, אבל עדיין זה לא מעשה, ויש בזה אריכות.]
לכן חמור העובד ע"ז וזה מה שהרוויחו אנשי כנסת הגדולה בזה שביטלו את יצרא דעבודה זרה.

ביטול יצרא דע"ז, היה סמוך לנס פורים ומיד אח"כ עם ישראל עלה לא"י ע"י עזרא ואז בטלו את היצר של העבודה זרה, ומתחילת בית שני מתחיל ע"ז של אתאיזם וגלות יון היה בבית שני כאשר חכמי יון אריסטו אפלטון סוקרטס ועוד, שלא האמינו בעבודה זרה בכלל ואדרבה את סוקרטס הוציאו להורג בגלל שצחק על כל העבודה זרה וסבר שכל המיסטיקה והע"ז זה הזיות פרועות.. ויש עוד מה להאריך.

ואדרבה בגלל זה ההתבהמות גברה מכיון שלא האמינו לדבר שהוא מעבר לחושים דהיינו "אמונה".

באופן יחסי אפשר לדמות את התקופה לפני מאה שנה שבו פרחו כל מיני אידאולוגיות שמשנתם ומטרתם זה להביא את העולם לתיקון, כגון הקומוניזם, הסוציאליזם, הציונות.
וכל האלו חשבו להביא את העולם לתיקונו, בלי שיתוף שם שמים. [והמשך חכמה כינה את שיטת הקומוניזם לדור הפלגה, ודו"ק.]

שזה היה ע"ז כעין מעשה שהאמינו לכל מיני שיטות. ולכן גם מצד אחד הם נראים יותר שפויים מהחילונים של ימינו שיותר דומים לבהמות.

ובדורנו שהתנפצו כל האלילים והשיטות [את זה שמעתי מר' שלמה פישר] וכולם יודעים שהציונות זה בדיחה וכל הצאצאים של מייסדי המדינה נמצאים בברלין ובשוברים שתיקה וכדו'. והיחידים שנשארו טיפה ציוניים זה רק מי שיש לו קצת זיקה לדת.

אז גם ההתבהמות גברה, וצועדים להם ברחובות בגאווה חולי נפש.

אבל מכיון שאין עוד שיטה וכל האלילים נופצו, אז החזרה בתשובה בתנופה.


ב. במש"כ לא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות, זה כפשוטו, ועי' מרגליות הים על סנהדרין שמביא שיש קבלה מהגר"א שכל מקום שהיה ע"ז היה גילוי עריות.

ג. מהו נקודת ההתחלה של הע"ז?

כתב הרש"ר הירש, שכאשר האדם לא מצליח להתגבר על יצרו, כגון בתאווה אז מתחיל לומר שליצר יש כח עצמי, ושבורא עולם אינו יכול לכופף אותו שהרי בורא עולם ציווה אותי ואינני מצליח לעשות, ואז הוא הופך את היצר לע"ז [וזה האל זר שבאדם] דהיינו לכח עליון שאף אחד אינו יכול לכופף אותו ולשלוט בו, והוא בונה תבנית פסל שמסמלת את התאווה, וכמו התבנית של הבעל, והמפלצת, וכשהוא עובד אותה אינו מתכוין סתם לעץ ואבן אלא לתכונה שמסומלת בתבנית שלה.

ועוד דוגמה: ע"ז של בעל פעור שסימלה את ההפקרות, והיו עובדים אותה במעשה של הפקרות וזה הטלת צואה מכיון שהאל דרש את זה יצר ההפקרות דרש זאת.

העולה מהדברים שאין מציאות לעבוד ע"ז בלי שיהיה ייאוש בהתגברות ליצר התאוות ושאר מרעין בישין.

א. הרמבם במורה חלק א בסביבות פרק לג אומר מפורש שהגשמה חמורה מע"ז בהרבה כי עע"ז לא כפרו בשם אלא עבדו לאמצעים ותמונת עולמם על לב המציאות הייתה מעוותת הרבה פחות מהמגשים וממילא אתאיסט כ"ש שחמור יותר . ועוד בסוף המורה שמדבר על המשל מתייחס לנוצרים כנמצאים במדינה והולכים בכוון הנגדי לארמון המלך אבל האתאיסטים לא נמצאים בכלל במדינה ואינם כלל בפרשה ואפילו אינו מתיחס אליהם כבני אדם.
ב. כשביטלו את היצר הרע של ע"ז ביטלו גם את הנבואה כנגדה וזה אומר שהיה שפע טמא הקל להשגה מהמרכבה הטמאה אבל הוא היה שפע רוחני. וכן רואים מהחלום עם מנשה .
ג. הרמבם מתאר מהלך אחר לגמרי של התחלת ע"ז בימי אנוש והטעות אח"כ וממש לא כדבריך.
ד. הפילוסופים היוונים שהזכרת לא היו אתאיסטים וכוונת המושג העולם קדמון היא לא שאין אלוקים אלא שישנו אבל העולם כיצירת החכמה המושלמת נבע ממנו בהכרח ולכן הוא נצחי וזו עמדת אריסטו . אפלטון וסוקרטס סברו שהיו סממנים נצחיים מהם ברא את העולם אבל לא העולם עצמו נצחי. ועוד שסברו שאין בכלל גשמיות אלא הכל רוחני. רק אפיקורוס כשמו כן הוא היה אתאיסט.
ה. בעל פעור הייתה סוג של ע"ז שהייתה חריגה בנוף הע"ז של תקופתם והיא לא ביטאה הפקרות בלבד אלא בוז מוחלט לכל ערך, למי שמכיר משהו כתופעת הפאנק שהייתה נפוצה לפני כמה עשרות שנים , היום גם זה אפילו לא קיים . ולכן משה רבינו נקבר מול בית פעור וזה מצוין בפסוק כי אלו שני הקצוות המוחלטים. אבל ברור שרוב האלילים נהגו בהם מנהגי כבוד ויקר ולא דרך ביזיון כעולה מכל המקורות לעניין זה.

[אליעזר ג]

ויהודי נורמלי לא יגיע לאתאיזם מוחלט אלא רק לעבודה זרה (לגבי תקופת בית שני לא ידוע על אתאיזם רווח בתוך עם ישראל אלא על שיטות פסולות אחרות), ואם כן הרוויחו הרבה. ויש לי עוד מחשבות בענין, אבל קשה לי להעלותם על הכתב ואולי בהמשך.

א. המציאות בימינו מוכיחה שיהודי גם יכול להגיע לאתאיזם.
ב. חכמי יון היו אתאיסטים אריסטו סבר שהעולם קדמון, איני מעוניין להרחיב בדברי שאר הכופרים אפלטון ועוד, עכ"פ החכמה היונית היא כפרנית לגמרי, וזה היה בבית שני.
ג. לענ"ד נראה, חז"ל במס' מכות אומרים "בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה", העולה מהדברים שכל חיסרון בקיום מצוות בשורש הוא חיסרון ב"אמונה" ואם אדם היה שלם ב"אמונה" הוא היה שלם בעשיית המצוות.
ממילא אם אנשי כנסת הגדולה היו מבטלים "יצרא דאתאיזם" לא היה "הסתר" וממילא לא היה בחירה, וכו'.
וכאשר היה ע"ז אז היה מלחמה נגד האמונה ע"י ע"ז באופן ישיר שכל מטרת הע"ז להוציא את ה"אמונה". והיום שיש "אתאיזם" שהיא במחשבה כל הנידון של "אמונה" זה רק ביחס לקיום שאר המצוות.
"לא לקנא" בגלל ההשגחה, "לא להתאוות" בגלל ההשגחה. וכו'. [וכל אדם יש לו חיסרון באמונה, אפילו על אברהם אבינו, "במה אדע כי ארשנה", ומשה רבינו, שנאמר "יען לא האמנתם בי". ויש עוד להאריך בזה.]
ד. "דרומי" תעלה בבקשה את מחשבותיך, [מתוך הקושיות תעלה ותתבהר הסוגיה יפה, כמעשה דר' יוחנן וריש לקיש].
ה. היכן נמצא דברי הבעש"ט הנ"ל ?

ב. הפילוסופים היוונים שהזכרת לא היו אתאיסטים וכוונת המושג העולם קדמון היא לא שאין אלוקים, אלא שישנו אבל העולם כיצירת החכמה המושלמת נבע ממנו בהכרח ולכן הוא נצחי וזו עמדת אריסטו . אפלטון וסוקרטס סברו שהיו סממנים נצחיים מהם ברא את העולם וגם שלא העולם עצמו נצחי. ועוד שסברו שאין בכלל גשמיות אלא הכל רוחני. רק אפיקורוס כשמו כן הוא היה אתאיסט.

כמו שהראתי לעיל לרמבם אתאיזם חמור מע"ז . וע"ז היה יצר הרע לשפע בעיקר רוחני ממקור טמא. לגבי יצר הרע לאתאיזם איני יודע אם אפשר בכלל להתבטא כך . מה שיש זה האני של האדם עצמו ויצר הרע הרוחני המנפחו עד לדרגה של גסות רוח וחוסר הכרה בהיותו נברא, בגדר לי יאורי ואני עשיתני ואכן לבטל את האני זה ביטול העולם בכלל ויצר הרע הרוחני הוא הבסיס למלחמת הבחירה בכל התחומים ולא רק בכפירה בבורא. וביטולו הוא אכן ביטול מקיף של הבחירה.

[עושה חדשות]

לש' המשנה בסנהדרין דס"ז. "כך היא חובתנו כך יפה לנו".

[מקדש מלך]

כמדומה שלא הוזכרה עדיין הגמרא בסנהדרין סג:

אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. מתיב רב משרשיא כזכר בניהם מזבחותם וגו', ואמר רבי אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו! - בתר דאביקו ביה.

ומשמע ששורש העניין הוא הטבה גשמית כלשהיא, אבל בהמשך מתוך שלא לשמה בא לשמה.

[עושה חדשות]

אם נניח שהתפיסה של ע"ז היא לא לשמה, אלא לשם קבלת טובות והנאות מה'אל' התורן, אז אולי אפשר להתקדם עם זה עוד קצת.
הנה ידועה ההתלבטות מה יותר גרוע, ע"ז או אתאיסטיות. מצד אחד בתורה יש דגש על החומר של ע"ז, ולפי גדרי ההלכה זה לא בהכרח כולל את הכפירה הגמורה, ומאידך לכאו' כלפי האמונה בה' יש כאן את אותו חיסרון, אלא שהעע"ז מכניס כביכול 'צרה' לביתו.
אלא, שאם נבין שעובדי ע"ז ג"כ לא ראו באליל שלהם את מה שאנו רואים בה' אלוקינו, אלא ראו אותו כבעל כח להשפיע להם כסף ואוכל וכו', ולמנוע מהם את הנזקים של ה'אלים' האחרים, אז גם האתאיסט לא רחוק מזה.
כי כל אדם, ככלל וכפרט, בונה את חייו על כוחות שונים שהוא מקווה מהם לעזרה, אמנם לא מדובר על כוחות על טבעיים, אלא בכוחות פשוטים בתוך העולם, כמו כסף, כבוד, כח, יופי וכד'. הוא תולה תקווה לעבור את העולם בטוב ובנעימים אם הוא ישיג כסף או חכמה או קשרים או כח דיבור וכן הלאה.
ובזה הוא שווה עם עובד ע"ז, רק שזה קצת יותר רציונאלי, האלילי מבסס את חייו על תקוה במשהו מיסטי, והמודרני מבסס את חייו על תקוות בכוחות טבעיים. בודאי שזה האחרון אף פעם לא ינשק את הכסף ולא יתפלל אליו, אבל כל תקוותו בו.
זאת אומרת, שאם עבודה זרה היא גם 'לשמה', אז יש באמת שוני גדול בין אתאיסט לעע"ז, אבל אם גם עע"ז רק מצפה בזה לעזרה ומשען, וזאת החרפה שהוא לא נשען על אלוקים כי אם על השמש וכד', אז גם האיש המערבי האתאיסט, שם לעצמו משענים אחרים במקום האלוקים. ובטלה החקירה הנ"ל כמעט לגמרי.
מה דעתכם?

אולי זה מבואר בפסוקים באיוב, פרק לא -

אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי.
אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי.
אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ.
וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי.
גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל.

ביחזקאל פרק כג מוגדרת הפנייה לעזרה למצרים ואשור וההישענות עליהם כמו 'זנות', משל המובא בדרך כלל על איסור ע"ז. ודו"ק.

[יעקל]

יש מאמר או שיחה של האדמו"ר מליובאוויטש ע"ז, בו מבואר שזהו ההבדל בין ע"ז ולהבדיל בין עבודת השם ית', שע"ז אינה יכולה להיות אלא לשום פנייה.

[ר_חיים_הקטן]

יש מאמר או שיחה של האדמו"ר מליובאוויטש ע"ז, בו מבואר שזהו ההבדל בין ע"ז ולהבדיל בין עבודת השם ית', שע"ז אינו יכולה להיות אלא משום פנייה.

אתה יכול להעלותו כאן?

[יעקל]

זהו, שכחתי לגמרי איפה זה, למדתי את זה לפני כמה שנים, אם איזכר, אעלה בעזרת הא-ל,

עיי' אולי בספ' בראשית בנוגע לאנוש

[ר_חיים_הקטן]

אולי יבאו הבקיאים בחכמת חב"ד ויואילו להעלות לכאן המאמרים או השיחות הרלוונטים.

[צורב מתחיל]

כל עובד ע"ז שהתחייב מיתה, היה זה לאחר שהתרו בו עדים והזהירוהו שענשו מיתה והוא אמר אעפ"כ והתיר עצמו למיתה. א"כ מה יכול להיות המניע שלו לעבוד, "מסירות נפש" למה?

[סגי נהור]

אולי יבאו הבקיאים בחכמת חב"ד ויואילו להעלות לכאן המאמרים או השיחות הרלוונטים.

כנראה הכוונה לד"ה ביום עשתי עשר תשל"א (נמצא באתר הספריה), יעויין שם סעיפים ב-ד.

[ר_חיים_הקטן]

אולי יבאו הבקיאים בחכמת חב"ד ויואילו להעלות לכאן המאמרים או השיחות הרלוונטים.

כנראה הכוונה לד"ה ביום עשתי עשר תשל"א (נמצא באתר הספריה), יעויין שם סעיפים ב-ד.

חכם אחד שלח לי המאמר הזה, מצו"ב.

Byom Ashti Asar.pdf

(169.43 KiB) הורד 127 פעמים