עם זאת, הדבר נורא בעיני, מסיבות מספר, והמרכזית שבהן היא הטעויות של המלקטים בהבנת הספרים. הדבר מצוי בהוצאות הטובות ביותר, כגון במתיבתא של עוז והדר, שם גם דואגים לתקן – אבל למה לעשות כן מלכתחילה?
דוגמא מובהקת מצאתי אמש.
כתבו בדף על הדף חולין קכב:
תירוץ נפלא כתב ברש"ש נדה (שם) על פי מה שפירש רש"י בלשון אחד שמניח את העור על רגלו והולך עמו, והנה באו"ח (סי' שצ"ז ס"ב) מבואר שפסיעה של אדם היא אמה, כל רגל רבע אמה, ובין רגל לרגל חצי אמה, ואם כן יוצא שכשהוא הולך עם העור לרגלו ד' מילין, נמצא שלא פסע על זה רק מיל אחד שהוא רבע של ד' מילין, וא"כ הך ד' מילין דהכא ומיל אחד דהתם - חדא הוא וש"י.
ולפלא יוקם דבר - לשיעור רבע אמה לרגל אין כל שחר, לא בשו"ע שם, לא בגמרא ולא בפוסקים אלא כולהו סבירא להו דרגל חצי אמה הוי. והדבר כמובן משולל המציאות כפי שכל אדם יכול לראות מבשרו.
ברם, הרש"ש (בנדה נה.) באמת כתב:
ולעד"נ ליישב עפ"י מש"כ בחולין (קכב ב) דהעיקר כפי' הב' ברש"י שם דכדי הילוך ד' מילין היינו שיכרוך העור ברגלו וילך. והנה פסיעה בינונית היא אמה חציה מדת המנעל וחציה בין רגל לרגל כדאיתא בשו"ע או"ח סי' שצ"ז ס"ב ובמ"א. וכשהולך ד' מילין הוה חציים החללים שבין רגל לרגל וחציים השני הוא מדרך כף הרגלים השנים נמצא אינו עולה לכל רגל רק דרך מיל
ופירוש דבריו כך הוא: מה שאמרו בעירובין הוא שפסיעה היא פסיעת רגל אחת, והמרחק שנגמע הוא מסוף רגל א’ לסוף רגל ב’ כשבאמצע יש "בין רגל לרגל". לכן אחת הרגלים אינה מן המנין בפסיעה אחת, ומובן שמשמעות הדברים היא שמידת הרגל היא חצי אמה כפי שאמרו כל הראשונים והאחרונים. לפיכך, בכל פסיעה יש רגל אחת ורווח אחד, ונמצא שבהילוך, על כל פסיעת רגל א’ יש שני רווחים, והחילוק הכולל של ההליכה הוא ארבע: רגל א’ , רווח, רגל ב’, רווח. ואי לכך, מחדש הרש"ש, שפיר דמי דברי רש"י ששיעור העיבוד של נעל הוא מהלך מיל אחד.
בדף על הדף, כדרכם של מלקטי המפרשים דזמנינו, בחרו שלא להביא את דברי הרש"ש אלא לנסח מחדש בלשונם - וזאת בלי להבין כלל את הסוגיה דעירובין, ואפילו בלי הבטה בעלמא בנו"כ של השו"ע שהביאו, ויצא להם "פסק" מחודש של השו"ע שרגל היא רבע אמה!