בדין ספק דרבנן שעיקרו דאורייתא אם הולכים לחומרא או לקולא, ראיתי כמה סתירות
בדין שביעית בזה"ז
- הרא"ש [מכות פ"א סי' ג] כתב במח' אי המלוה חבירו לעשר שנים שמיטה משמטת או לא, דאזלי' לקולא משום דשביעית בזה"ז דרבנן, ומבו' דאף שעיקר הספק בדאו' אזלי' בדרבנן לקולא.
- החזו"א [שביעית סי' כב ס"ק א ד"ה ועיקר] כתב דהיכא דעיקר הספק בדאו' לא חשיב ספק דרבנן ואזלי' לחומרא.
דינים דרבנן בשחיטה
- כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך [ב"א סוף ש"א יא.] לענין שוחט במוכני בסרנא דפחרא, שנחלקו בזה ב' לישנות בגמ', וז"ל, והילכך מסתברא לי לענין הלכתא דבדפחרא אפילו לכתחלה שרי דהא דאורייתא ודאי מישרא שרי, וללישנא קמא כי אסרינן לכתחלה מדרבנן הוא גזירה אטו דמיא, והילכך ספיקא בדרבנן היא אי כלישנא קמא אי כלישנא בתרא, וכל בדרבנן ספיקו להקל, עכ"ל. והו"ד בב"י [יו"ד סי' ז].
- במחצית השקל [או"ח סי' קנט, כד] כתב לבאר דברי המג"א ששחיטת קוף פסולה, אע"פ שלענין נט"י השו"ע הביא ב' דעות, משום ששחיטה שהיא דאו' אזלינן לחומרא. ובי' המחצה"ש שאע"פ שלדעת הכס"מ [שאר אבות הטומאה ב, י] דין כח גברא בשחיטה הוא מדרבנן, מ"מ כיון דגוף דין שחיטה הוא דאורייתא אזלינן לחומרא.
ב' הדוגמאות המצורפות אינן שוות, אך זה מה שידוע לי כעת.
האם מישהו ערך וסיכם ענין זה?