אשי ישראל כתב: מה שכתבתי לעיל בשם הגר"ש ישראלי לא מצאתי כעת כך בספריו. אך מדבריו בחוות בנימין ח"ב סי' סז אותיות ט-יב אולי יוצא כך. מישהו יכול להעלות?
הנה (וברור שלא זאת כוונתו, אלא כוונתו שצריך להיות חלק מעמ"י בנוסף לקבלת המצוות)
יצא קצת חתוך, אבל עדיין מובן לענ"ד:
ח.
לשם הבנת הדברים נקדים עוד משהו מדיני הגירות. כידוע, מעשה הגירות מורכב משלשה דברי: קבלת מצוות, מילה (בגברים) וטבילה. התוס' (יבמות מה, ב, ד"ה מי לא טבלה) וכן בקידושין סב, ב (ד"ה גר) העלו שרק קבלת המצוות, שהוא השלב הראשון בגירות, צריך להיות בפני שלשה. וזה נלמד ממ"ש (יב' מז, ב): גר צריך שלושה
"משפט" כתיב ביה. ואילו המילה והטבילה אין צריך בהם, מעיקר הדין, שיהיו דוקא בפני שלשה.
ולכאורה אינו מובן, הרי קבלת המצוות כשלעצמה אינה עדיין ולא כלום, ורשאי עוד להתחרט ולחזור בו, מבלי שתהא עליו טענה שהיא. ואפילו אם נימול, כל עוד לא טבל, אין עליו עוד תורת גרות, שכן בלי שטבל עוד לא נכנס לכלל ישראל.
(עי' בספר קטן בשם "תשובות" מהר"י שוורץ ז"ל מח"ס תבואות הארץ שמספר על ויכוח שהיה בשנת תר"ח במי שמל וטרם טבל, א יש בו איסור לשמור שבת, כדין בן נח ששבת וכו').
ואם כן, אם אמנם יש צורך שהגירות תבוצע בפני בי"ד כאמור "משפט כתיב ביה", הרי מסתבר היה לכאורה שדוקא השלב המכריע שהוא הטבילה, שיהא זה לעיכובא דוקא בפני שלשה. ואילו, אליבא דאמת, דוקא השלב הראשון, שאינו פועל כלום במעשה הגירות, הוא שצריך בי"ד של שלשה.
ט.
עוד יש לעיין, מהו התוכן "שגר צריך שלשה" שבלי זה אין כאן גירות למרות שקיבל בפני עדים המצוות וכן מל וטבל. ומה זה שבגירות הדיון על קבלתו, כלשון הגמרא (יבמות כד, ב): לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, וכן לע"ל: לא יקבלו גרים. אם הפירוש של "בפני שלשה", היינו שצריכה הגירות נוכחות של שלשה (מעין מה שצריך בקידושין נוכחות של שני עדים) כי אז הלשון "קבלה" אינו הולם, שאי זה תלוי בקבלתם, אלא במעשה הגירות שהאיש עושה בעצמו. והרי חזינן שהקבלה היא לעיכובא. כמבואר במס' קידושין (סב, ב) בענין מקדש אשה "לאחר שיתגייר" שאמרו שם שאין זה בידו, שכן "מי יימר דמזדקקו לי' הני תלתא", מה תוכן "ההזדקקות", הרי יכול להצהיר בפני שלשה מישראל מבלי שיבקש הסכמתם (או אפילו בפני שלשה דיינים מומחים שיושבים במושב בי"ד) שמקבל על עצמו כל תרי"ג המצוות ודקדוקיהם. וכן יכול הוא לקפוץ ולטבול בפני שלושה ויאמר שמגייר עצמו, ומי מעכב בידו? והרי פשוט הדבר שמה שאמרו מודיעים לו מקצת מצוות קלות וחמורות, אינו לעיכובא, שאם תאמר, שיכול לטעון שטעה ולא ידע מהו מקבל על עצמו, כי אז גם "מקצת" לא הי' מספיק. ואי זה אלא שיראה משהו ממצוות התורה, אבל עיקר הדברים שמקבל על עצמו כל מה שנצטוו בהן ישראל. א"כ הרי סגי לכאורה בהצהרה סתמית מצד המתגייר, ומה תוכן "נזקקים" או "אין נזקקים" לו?
י.
ברור, אם כן, שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם, וזה מתבטא בזה שבית הדין, שהוא ב"כ של עם ישראל, מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות, והוא מקבלן בפניהם. ועל כן, כל עוד לא נתקיים תנאי זה, אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש.
ועל כן, גם עיקר מה שצריך שיהא בפני בי"ד הוא שקבלת המצוות מצדו, שתיעשה בפני הבי"ד, הוא גילוי דעת שמסכימים לקבלו כגר. ואילו הפעולות מצדו שלאח"כ המילה והטבילה מספיק שיהיו בפני שני עדים, שמאשרים שהוא מצדו עשה את הנדרש לכניסתו לכלל ישראל.
היסוד העיקרי המכריע בגירות הוא, איפוא, הכניסה לכלל ישראל, משום זה הוא שצריך שלשה שהם בי"ד, שמקבלים אותו בהסכמתו. והפעולה מצדו אינה אלא תנאים הכרחיים לביטוי ההסכמה מצדו.
יא.
ונלענ"ד שבזה יוסברו דברי הרמב"ם בענין גרים שנתקבלו מבלי שבדקום היטב, ואח"כ נתגלה שנשארו במעשיהם ודעותיהם הכוזבות. ואלו הם דבריו (פי"ג מאי"ב, י"ד-י"ז):...
והנה יש כאן כמה קשיי. ממה שכתב "והיו בי"ד הגדול חוששי לה, לא דוחי ולא מקרבי עד שתראה אחרית"
נראה לכאורה שא יתברר שלא היתה כוונת כנה, אינ גרי. א א"כ מהו זה שממשי ואומר שאפי' "חזר ועבד
כו" הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קידושי". דמשמע שה ודאי קידושי כישראל מומר? ולמה לא יהא זה אלא
ספק קידושי, לכל היותר? הרי נתברר שבכלל לא כיו לקבל עליו מצוות. וא א נאמר שמ"מ מידי ספק לא יצא,
שמא מעיקרא היתה כוונתו נכונה ורק אח"כ חזר בו, מ"מ היה צרי לדונו כספק. ויותר מזה, מה שמסיי בסו באשר
לשמשו ושלמה "שלפיכ קיימו שמשו ושלמה נשותיה. אעפ"י שנתגלה סוד" שמכיו "שנתגלה סוד" הרי נתגלה
שלא היתה כוונת להתגייר ולקבל המצוות, א"כ הרי "כאילו ה עכו" ובאיסור עומדי". א"כ אי יכלו שמשו
ושלמה לקיימ? ומה הועיל בזה לתר מה שהוקשה בראשית דבריו "שאי יעלה על הדעת ששמשו המושיע את
ישראל או שלמה המל שנקרא ידיד ה'" ימשיכו להחזיק נשי אלה שאחר שמתגלה סוד הרי ה כאילו לא נתגיירו
כלל, ומאי נפ"מ א מתחילה נשאו בגיות או שהמשיכו להחזיק בה, ופשוט, שג ילדיה אשר ילדו יכנסו לכלל
ישראל?
אלא שכוונת הדברי, שכיו שעיקר גירות הוא קבלת לכלל ישראל ע"י שלשה מישראל, שתורת בי"ד הדיוטות
עליה, הרי ה גרי, אלא שאי לראות "כגרי צדק". כי הגירות שהיא קבלתו ע"י בי"ד בתנאי שמל וטבל, וכוונת
הגר היא אמנ נדרשת בכדי שבי"ד יקבלוהו. א משקבלוהו, א שעשו שלא כהוג, הרי הוא גר, וכל דיני אד
מישראל עליו. ע"כ, כשעובד ע"ז הרי הוא כמומר, א אינו יוצא בזה מכלל ישראל. וע"כ קידושיו אינ מופקעי
ונשארי בתוקפ בקידושי ודאי. "לפיכ קיימו שמשו ושלמה נשותיה, אעפ"י שנתגלה סוד". ודו"ק.
יב.
והנה יוכל לשאול השואל, והלא התורה ומצוותיה מה' ניתנו, משו מה לא יוכל הנכרי לקבל על עצמו מצוות ה' מבלי שתהא הסכמה של כנסת ישראל לקבלו לתוכה? משו מה כרו מושג גירות בהזדקקות בית די לצור קבלת המצוות, שהוא כאמור ההחלטה המאשרת קבלתו לישראל.
התשובה לזה נראית. שאמנ כ, רשאי הוא לקבל המצוות, א אזי יהיה בגדר אינו מצווה ועושה. שכ לא נצטוו בני אנוש לקיי תרי"ג מצוות, רק ישראל. על כ, בכדי להיות בגדר של מצווה ועושה, אי דר אלא לכשיחשב מישראל, ולזה דרוש התנאי שע ישראל יסכי לקבלו לתוכו!
ולפ"ז יתכ ולא נשגה באמרנו, שכל תוכ הגירות היא הסתפחות לע ישראל, אלא שלא תתכ הסתפחות זו, א אינו מוכ לקיי תורה ומצוותיה; שכ במעמד הר סיני אמר כל הע "יחדו" נעשה ונשמע, ולא נשאר א אחד מע ישראל שלא היה בקבלת התורה. נתאחד ע ישראל במעמד זה והפ לאחדי ע התורה. על כ בהצטר הנכרי מעמי
הנכר לע ישראל הוא נכלל בזה גופא למקבלי התורה במעמד הר סיני, כש שילד יהודי מצווה ועומד מכוח מעמד זה. מה שנצטר מהגר קבלת מצוות, אי זה אלא בחינת גילוי מילתא שמסכי לתנאי שבו מותנית הצטרפותו לע ישראל. על כ מספיק במה שמודיעי לו רק מקצת מ המצוות, מבלי שידע תוכנ של כל המצוות וקבלתו אות במפורש. כי בהיותו אחד מישראל, הרי הוא חייב במצוות, ככל אחד אחר. ונראה שזה מפורש בכתוב במגילת רות, שמש אנו למדי כמה מפרטי סדר הגירות. וזה מה שאמרה: "עמ עמי ואלקי אלקי". לאמר, שע"י שהופכת להיות חלק מע ישראל, אלקי ישראל הוא אלוקיה! זהו יסוד הגירות ואיד פירושא, זיל גמור!
יג.
]בזה יתנהר לנו עני עמו, שהוא לכאורה מחוסר הבנה.
נחלקו תנאי (ע"ז סד, ב) מהו "גר תושב". ודעת "אחרי" שלא מספיק לזה קבלת ז' מצוות, אלא שמקבל עליו כל המצוות כול פרט לאכילת נבילות. והדבר מפליא, אד שמקבל על עצמו כל התורה על מגבלותיה ואיסוריה, מה מעכב בידו, שיקבל כבר על עצמו ג איסור אכילת נבילות? וכי כל כ טעמה לחיכו אכילת נבילות, וכי בשביל כמה פרוטות
שירויח ממה שיתנו לו נבילה בחינ יתעכב מלהיות גר מושל? אתמהה.
אכ להנ"ל נראה שכוונת הדברי שאיש זה אמנ מוכ לקבל כל התורה, אבל אינו מסכי להכנס לכלל ישראל, להסתפח על ע ישראל. רוצה הוא להשאר ב הלאו שבתוכו נולד, ואינו רוצה להיחשב ליהודי לפי לאומו. והסימ המובהק לזה נית בזה שאוכל נבילות. שכ "לכלב תשליכו אותו" נית כ"פרס" לכלבי, כמאמר חז"ל (מכילתא כב)
על אשר ביציאת מצרי "לא יחר כלב לשונו". באיקבלת איסור אכילת הנבילה יש ביטוי לאיהזדהותו ע ע בני ישראל...
(ניתנת איפוא אפשרות לאד להיות צרפתי בדת משה, גרמני בדת משה וכיו"ב. אבל בקהל עדת ישראל לא ימנה, כי ישראל ואורייתא חד ה).[
יד.
בזה מושטת לנו בקנה התשובה, למה שנתקשו האחרוני מהו המקור להלכה "גר שנתגייר כקט שנולד דמי", ושמפליא ביותר, שחז"ל לא מצאו לנכו לציי זאת, כפי הנראה מרוב פשיטותו.
דלפי האמור, הרי זה מפורש בדברי רות שאמרה "עמ עמי", שתוכ הגירות הוא בעיקרו עזיבת הע שממנו בא וכניסתו לע ישראל.
ומכיו שגירות פירושה כניסה לע ישראל, לא רק קבלת תורתו (כי זה יתכ לעשות ג מבלי שיכנס לע ישראל, ויהי' לו די של ג"ת), הרי פשוט ומוב שבזה מתנתקי כל הקשרי המשפחתיי שקשורי ע הזהות הלאומית הקודמת, שא הגר הוא ב ע ישראל, אינו יכול להיות בובזמ ג שיי למשפחה שהיא חוליא אחת של הע שממנו
בא.