ריק"ש מתייחס לנידון זה (אהלי יעקב סימן יא) וכותב דברים מעניינים ויסודיים. לא ראיתי שמישהו העוסק בסוגיא דינא דמלכותא שם ליבו לדבריו.
ואני מעתיק ושם אותיות בדבריו
ולענין שפחות שלנו אם יש להן דין שפחה שטבלה לשם עבדות, משום דינא דמלכותא, איני צריך להאריך,
[א] כי אין גזרת המלך אלא על השפחות הישמעאליות או על מי שהיא ספק ישמעאלית.
[ב] ואף גם זאת היא מפני קיום וחזוק דתם, לא מחוקי המלכות. וכמה מאמרים שלח המלך ירום הודו לעירנו זאת כתוב מפורש לבל ישתעבדו השפחות הישמעאליות ליהודים, וכתוב בהם לחקור הדבר היטב, וכן עושים. והשפחה הנוצרית השופט בעצמו כותב לה חוג"ה איך היא נוצרית ומוסרה שתעבוד את אדוניה, ומפרש בחוג"ה שכותב לה היות הענין על פי מאמר המלך יר"ה, ואין דרך מלכינו אלא לחלק בחוקי ארצותם בדבר הנוגע לדת.
[ג] זאת ועוד אחרת, שגם בשפחות הישמעאליות אין גזרת המלך יר"ה להפקיע שעבודן, אדרבא גוזר למוכרם לגוים והאדון מקבל דמי השפחה בשוק בפרהסיא. אשר מכל זה נראה היות רצון המלך שתהיה קנויה לו קנין גמור לקבל דמי מכירת גופה , דהא לא נחית לחלק בין קנין הגוף לקנין מעשה ידיה. ומה שגוזר שלא להשתעבד בה, הוא מפני שהדבר אסור בדתם, ואין זו צריכה לפנים.
ולפיכך אין לסמוך בענין זה על מי שכתב בהפך. ומעשים בכל יום שממזר נושא שפחה שטבלה לשם עבדות לטהר זרעו לבא בקהל. וכן נעשה מעשה במצרים בחבשייא יהודית שהיתה נשואה בארצה וילדה במצרים בן מאיש יהודי שבא עליה בשוגג, ונשא שפחה וטהר זרעו בזמן חכמי הדור שלפנינו ז"ל .
מה הם טענותיו של ריק"ש?
א. דינא דמלכותא אינו אלא על שפחות ישמעאליות ולא על נוצריות למשל.
ב.
ג. מאמר המלך אינו להפקיע את שעבודם אלא שלא יחזיקו בהם היהודים בפועל. והראיה שמותר ליהודי למכור את שפחתו הישמעאלית לישמעאלי בכסף מלא. הרי שיש לו קניין בפועל אבל אין לו זכות לממשו.
מה כוונתו באות ב?
להבנתי כוונתו שמאמר המלך לא נאמר כאן כמשהו ממוני אלא כמצווה דתית. ואין תוקף לדינא דמלכותא אלא בממון ולא בשאר דברים. עניין זה, לחלק בין ממון לשאר דברים מדייקים המחברים מן הרמב"ם ויש קצת נידון סביב זה.
ומה כוונתו במשפט המודגש?
בדפוס חסרה תיבת אלא, ואין לי מושג איך אפשר להבין את המשפט כך. (ראיתי בעבודת ד"ר של רמ"ל ז"ל שמעתיק ומפרש באופן מוזר)
בכתב היד כתוב כמו שהעתקתי. ולפי"ז המובן הוא כך: פשוט שמאמר המלך הוא משהו דתי ולא ממוני, כי אין דרך המלך להפלות בדברים הנוגעים לזכויות ממוניות. ורק במצוות דתיות הוא מפלה בין מאמינים לבין בני החסות.
אשמח לשמוע אם ישרים הדברים בעינכם.
[חכ"א רצה לטעון שכוונת ריק"ש בטענה ב, לא לחלק בין ממון לבין שאר הוראות, אלא שיש לבדוק האם המלך אמר את דבריו כמלך או כראש המאמינים. אם אמר כמלך דינו דין ואם אמר כראש המאמינים אין דינו דין. אבל לדידי פשוט שאם המלך אמר כראש המאמינים שעל בני החסות לעלות מס למאמינים, ברור שדינו דין. החלוקה בין כשבתו על כסא מלכותו או על תפקידו הדתי, נשמעת לי מודרנית מידי...]