התעקשות המלקטים לנסח מחדש את הספרים – והתוצאות העגומות

[שקלאוו]

איני יודע מה גורם להמלקטים לסור מדרך המסורה מדור דור ובמקום להביא את דברי הספר בלשונו כציטוט, לנסח את דבריהם מחדש ולכתוב בשמם ולא משמם – הרצון להטביע חותם אישי בספר, להראות ש"דפקו עבודה" במקום לעשות העתק הדבק, אחידות לשונית או הרצון לשנות את כל התורה בלשון מודרנית מובנת שלא תפחיד את הבעלבעסים.
עם זאת, הדבר נורא בעיני, מסיבות מספר, והמרכזית שבהן היא הטעויות של המלקטים בהבנת הספרים. הדבר מצוי בהוצאות הטובות ביותר, כגון במתיבתא של עוז והדר, שם גם דואגים לתקן – אבל למה לעשות כן מלכתחילה?

דוגמא מובהקת מצאתי אמש.

כתבו בדף על הדף חולין קכב:

תירוץ נפלא כתב ברש"ש נדה (שם) על פי מה שפירש רש"י בלשון אחד שמניח את העור על רגלו והולך עמו, והנה באו"ח (סי' שצ"ז ס"ב) מבואר שפסיעה של אדם היא אמה, כל רגל רבע אמה, ובין רגל לרגל חצי אמה, ואם כן יוצא שכשהוא הולך עם העור לרגלו ד' מילין, נמצא שלא פסע על זה רק מיל אחד שהוא רבע של ד' מילין, וא"כ הך ד' מילין דהכא ומיל אחד דהתם - חדא הוא וש"י.

ולפלא יוקם דבר - לשיעור רבע אמה לרגל אין כל שחר, לא בשו"ע שם, לא בגמרא ולא בפוסקים אלא כולהו סבירא להו דרגל חצי אמה הוי. והדבר כמובן משולל המציאות כפי שכל אדם יכול לראות מבשרו.

ברם, הרש"ש (בנדה נה.) באמת כתב:

ולעד"נ ליישב עפ"י מש"כ בחולין (קכב ב) דהעיקר כפי' הב' ברש"י שם דכדי הילוך ד' מילין היינו שיכרוך העור ברגלו וילך. והנה פסיעה בינונית היא אמה חציה מדת המנעל וחציה בין רגל לרגל כדאיתא בשו"ע או"ח סי' שצ"ז ס"ב ובמ"א. וכשהולך ד' מילין הוה חציים החללים שבין רגל לרגל וחציים השני הוא מדרך כף הרגלים השנים נמצא אינו עולה לכל רגל רק דרך מיל

ופירוש דבריו כך הוא: מה שאמרו בעירובין הוא שפסיעה היא פסיעת רגל אחת, והמרחק שנגמע הוא מסוף רגל א’ לסוף רגל ב’ כשבאמצע יש "בין רגל לרגל". לכן אחת הרגלים אינה מן המנין בפסיעה אחת, ומובן שמשמעות הדברים היא שמידת הרגל היא חצי אמה כפי שאמרו כל הראשונים והאחרונים. לפיכך, בכל פסיעה יש רגל אחת ורווח אחד, ונמצא שבהילוך, על כל פסיעת רגל א’ יש שני רווחים, והחילוק הכולל של ההליכה הוא ארבע: רגל א’ , רווח, רגל ב’, רווח. ואי לכך, מחדש הרש"ש, שפיר דמי דברי רש"י ששיעור העיבוד של נעל הוא מהלך מיל אחד.

בדף על הדף, כדרכם של מלקטי המפרשים דזמנינו, בחרו שלא להביא את דברי הרש"ש אלא לנסח מחדש בלשונם - וזאת בלי להבין כלל את הסוגיה דעירובין, ואפילו בלי הבטה בעלמא בנו"כ של השו"ע שהביאו, ויצא להם "פסק" מחודש של השו"ע שרגל היא רבע אמה!

[אבני גזית]

באופן נקודתי אתה צודק.

באופן גורף בכלל לא. האש והגופרית מיותרת.

המטרה היא להתאים ולהגיש לדור הצעיר את היין הישן. אם תגיש בכלים הישנים, רוב הציבור לא יקרא.
אם תגיש קושיא בשפה רעננה ולא בשפה שהתאימה לתקופת הנודע ביהודה, הספר יהיה שימושי.

פשוט ומובן.

[תא חזי]

איני יודע לגבי מכונים, אבל לגבי אנשים פרטיים - בד"כ אין גישמאק והרגשה של לימוד בסתם ליקוט מספרים שונים (בפרט בדורנו דור המחשבים, שכמעט קט ואין שום צל-צלו של ערך לבקיאותו של אדם, ואין צורך 'לצלול' בספר כדי למצוא משהו, מספיק חיפוש או חיפושיים באוצר, או במאגרים אחרים, להקליד את כל הדרוש הקלדה, לעמד, והרי לנו ספר!! - רק לאחרונה נתבקשתי ללקט מספרי חסידות ועוד על איזה נושא מסויים, דברים כהוויתן בלי שינוי, לצורכו של אדמו"ר אחד שליט"א, העבודה באמצעות מאגרים טקסטואלים לא לקחה לי זמן בכלל, הכנתי קפה בזמן שהמחשב חיפש, והעתקתי לוורד בתום החיפוש. ובאמצעות האוצר - אחרי החיפוש הייתה רק עבודה לסנן מעט ואח"כ להדפיס PDFים רלוונטים, לאגד הכל לכדי קובץ אחד, ולשלוח), ומה לעשות שיש רצון להטביע חותם אישי בספר (משא"כ במכונים, וטעמם שונה כדלקמן), ובצדק, ובמה יבדל לקט פירושים ועיונים על הגמרא בלשונות המפרשים, מאשר סתם "סידור מחדש" של המפרשים בסוף המסכת.
יוצא דופן שבו אני לחלוטין מסכים עם דעתך - הוא ליקוט מספרים נדירים. שם עריכה מחדש נותנת טעם לפגם, אם כי בעצם הליקוט על הסדר יש מעלה.

מאידך גיסא, ישנם דברים שבאמת אין בהם תועלת אם יביאו אותם כלשונם. וזו טענת המכונים - רוב בני אדם (לרבות ת"ח) אין להם כרגע תועלת (בכך שלקחו את ספרנו לידם) בזה שנביא להם לשונות המפרשים כצורתן, הם הוכיחו שרצונם בהנגשה, ולכן ננגיש להם את זה בשפה יותר ברורה. וכן זה לא באמת שייך להביא גם את לשון המפרש כצורתה, וגם אח"כ להסבירה בלשון פשוטה, זו כפילות שלא תמיד יש לה מקום.
מכאן ואילך איכות הליקוט וההנגשה (וכמו שהבאת דוגמא מחרידה) זה כבר בד"כ עניין של שיטת עבודה ורמתו של העורך, אם ניגשים למלאכה זו בתורת לימוד ממש, או בתורת קבלנות ו"הספקים" וספירת שעות או תווים. לכן לדעתי יש מעלה למכונים שעובדים בשיטה של 'כולל' ולא בשיטה של שעות (או קבלנות רח"ל), אבל מכונים כאלו הולכים ומתמעטים.

[שקלאוו]

המטרה היא להתאים ולהגיש לדור הצעיר את היין הישן. אם תגיש בכלים הישנים, רוב הציבור לא יקרא.
אם תגיש קושיא בשפה רעננה ולא בשפה שהתאימה לתקופת הנודע ביהודה, הספר יהיה שימושי.

פשוט ומובן.

אני הנחתום שמעיד על עיסתי כחלק מהדור החדש, ולראיה - אני רגיל לספר הטורים שי"ד ואיני מסוגל ללמוד בטורים הישן.
קל לי יותר לקרוא את לשון רש"י מאשר את הביאור המבוסס עליו בשוטנשטיין ומתיבתא. ולא אוכל למנות הפעמים שעיינתי במתיבתא והתקשיתי בילקוט ביאורים באיזה דבר תמוה בשם מאירי, ריטב"א או רשב"א, וכשעניינתי במקור המצוין (אם הציון היה מכוון, וגם זה לא תמיד) לא היה לא מיניה ולא מקצתיה, והבנתי מיד כי לשונם ברורה וקולחת. ואפילו אם כותב הסיכום לרוב לא השתבש בעצמו בהבנה, אבל בסיכום שלו היה חסר העיקר להבנה, כי השמיט והוסיף מילין לפי ראות עיניו. זה נכון לרבי רוב המפרשים והפוסקים, ולענ"ד נכון לגבי כל הראשונים. אכן באחרונים יש מיעוט פירושים משו"תים וחידושים שהם קשים מאוד להבנה, ובזה ניתן להביא את דבריהם יחד עם הסבר קצר, כפי שעשו במתיבתא עם ביאורי רש"י וביאורי תוספות.

איני יודע לגבי מכונים, אבל לגבי אנשים פרטיים - בד"כ אין גישמאק והרגשה של לימוד בסתם ליקוט מספרים שונים (בפרט בדורנו דור המחשבים, שכמעט קט ואין שום צל-צלו של ערך לבקיאותו של אדם, ואין צורך 'לצלול' בספר כדי למצוא משהו, מספיק חיפוש או חיפושיים באוצר, או במאגרים אחרים, להקליד את כל הדרוש הקלדה, לעמד, והרי לנו ספר!! - רק לאחרונה נתבקשתי ללקט מספרי חסידות ועוד על איזה נושא מסויים, דברים כהוויתן בלי שינוי, לצורכו של אדמו"ר אחד שליט"א, העבודה באמצעות מאגרים טקסטואלים לא לקחה לי זמן בכלל, הכנתי קפה בזמן שהמחשב חיפש, והעתקתי לוורד בתום החיפוש. ובאמצעות האוצר - אחרי החיפוש הייתה רק עבודה לסנן מעט ואח"כ להדפיס PDFים רלוונטים, לאגד הכל לכדי קובץ אחד, ולשלוח), ומה לעשות שיש רצון להטביע חותם אישי בספר (משא"כ במכונים, וטעמם שונה כדלקמן), ובצדק, ובמה יבדל לקט פירושים ועיונים על הגמרא בלשונות המפרשים, מאשר סתם "סידור מחדש" של המפרשים בסוף המסכת.
יוצא דופן שבו אני לחלוטין מסכים עם דעתך - הוא ליקוט מספרים נדירים. שם עריכה מחדש נותנת טעם לפגם, אם כי בעצם הליקוט על הסדר יש מעלה.

מאידך גיסא, ישנם דברים שבאמת אין בהם תועלת אם יביאו אותם כלשונם. וזו טענת המכונים - רוב בני אדם (לרבות ת"ח) אין להם כרגע תועלת (בכך שלקחו את ספרנו לידם) בזה שנביא להם לשונות המפרשים כצורתן, הם הוכיחו שרצונם בהנגשה, ולכן ננגיש להם את זה בשפה יותר ברורה. וכן זה לא באמת שייך להביא גם את לשון המפרש כצורתה, וגם אח"כ להסבירה בלשון פשוטה, זו כפילות שלא תמיד יש לה מקום.
מכאן ואילך איכות הליקוט וההנגשה (וכמו שהבאת דוגמא מחרידה) זה כבר בד"כ עניין של שיטת עבודה ורמתו של העורך, אם ניגשים למלאכה זו בתורת לימוד ממש, או בתורת קבלנות ו"הספקים" וספירת שעות או תווים. לכן לדעתי יש מעלה למכונים שעובדים בשיטה של 'כולל' ולא בשיטה של שעות (או קבלנות רח"ל), אבל מכונים כאלו הולכים ומתמעטים.

א. שנינו מסכימים, אני מניח, כי התועלת צריכה להיות רק ללומד ולא לעורך. מצד הלומדים, איני מבין מנין ההצהרה שרוב הלומדים (כולל הת"ח?!) לא רוצים ציטוטים יבשים אלא עיבודים חופשיים. הלומדים רוצים להבין, וגם להבין נכונה. במקרים רבים, העיבוד גורע יותר ממוסיף להבנה, וכשזה לא כך, כאשר דברים מוקשים בציטוט - אפשר להוסיף ביאור.
ב. מצד העורכים - הלומד לא צריך לגמוע מילין שנלעסו והוקאו לתוך פיו ע"י עורך שספק אם הבין הסוגיה וספק אם לא כתב הבלים מוחלטים בשם ראשונים ואחרונים, במקום לחזות ביופי, בדיוק ובבהירות מיליהן של רבותינו - רק בגלל שהעורך ירגיש אי-סיפוק כרוני בעבודתו אם לא יתנו לו להטביע את חותמו האישי בה. לעורך כזה אני אומר - אל יהה עסקך עם ספרים שנועדו לעזור ללומד ואשר עוסקים בדבריהם של אחרים. תכתוב חידושי תורה ותעלם על ספר.
ב. יש חן חיצוני אמיתי לעריכה שיש בה אחידות טקסטואלית ולשונית. אבל זה שייך אולי לספרי הבאי, לא לת"ת.
ג. קלות העריכה בשיטת "העתק הדבק" אינה מעידה מאומה על התועלת ללומד, כפי שקושי העריכה בשכתוב הדברים אינו מעיד על יתרון התועלת ללומד.
ד. זו סטיה ברורה מדרך הלימוד המקובלת מדור דור ופניה לדרכם של נכרים, ותורה בגוים אל תאמין.

[תא חזי]

קל לי יותר לקרוא את לשון רש"י מאשר את הביאור המבוסס עליו בשוטנשטיין ומתיבתא.

אשריך וטוב לך.......

א. שנינו מסכימים, אני מניח, כי התועלת צריכה להיות רק ללומד ולא לעורך.

פשיטא.

מצד הלומדים, איני מבין מנין ההצהרה שרוב הלומדים (כולל הת"ח?!) לא רוצים ציטוטים יבשים אלא עיבודים חופשיים. הלומדים רוצים להבין, וגם להבין נכונה. במקרים רבים, העיבוד גורע יותר ממוסיף להבנה, וכשזה לא כך, כאשר דברים מוקשים בציטוט - אפשר להוסיף ביאור.

מעשיהם מוכיחים עליהם, שהרי קנו או לקחו מהספריה ספר ליקוט זה (וכ"ש ביודעם שהוא מהוצאה שמעבדת את הלשון ולא רק מצטטת) ולא את הספרים המקוריים (וכן למשל נכב"ב לגבי ת"ח ויושבי על מדין ההוגים בש"ס המבוארים וכיו"ב). לגבי ההבנה הנכונה איני חולק, ואף אוסיף (מתוך היכרות עם חלק מהנפשות הפועלות בכל מיני מיזמים) כי לא ברור לי היאך יכולים לכתוב תחת מסגרת מוגבלת של שעות ביאור על דברי הראשונים וכיו"ב, שהם כמלאכים שקדו עליהם זמן רב מימי חייהם ודייקו בכל קוץ ותג מהם. ומה גם מי הוא אשר מעביר הדברים בכור המבחן, וערבך ערבא צריך, וד"ל.

ב. מצד העורכים - הלומד לא צריך לגמוע מילין שנלעסו והוקאו לתוך פיו ע"י עורך שספק אם הבין הסוגיה וספק אם לא כתב הבלים מוחלטים בשם ראשונים ואחרונים, במקום לחזות ביופי, בדיוק ובבהירות מיליהן של רבותינו - רק בגלל שהעורך ירגיש אי-סיפוק כרוני בעבודתו אם לא יתנו לו להטביע את חותמו האישי בה. לעורך כזה אני אומר - אל יהה עסקך עם ספרים שנועדו לעזור ללומד ואשר עוסקים בדבריהם של אחרים. תכתוב חידושי תורה ותעלם על ספר.
ב. יש חן חיצוני אמיתי לעריכה שיש בה אחידות טקסטואלית ולשונית. אבל זה שייך אולי לספרי הבאי, לא לת"ת.

המציאות היא שיש הרבה אנשים (חוץ מכת"ר) שיש להם תועלת בחן ה'חיצוני' הזה, ובלעיסה ומלוגמא (הקאה זו מילה קשה) הלזו. מה גם שלא בכל מסגרת אפשר להביא את כל לשון האחרונים או הראשונים בשלימותן, ומאידך הם נצרכים להבנת הדברים. כמו כן, האם גם בשו"ת לדעתך יש טעם להביא את כל לשון הציטטה? מסופקני. ומצד העורכים - ס"ל שהלומד מעוניין בגמיעת מלוגמא דידהו, אע"ג שאולי לא הבינו. ועורך טוב מבין את האחריות שעל כתפיו ולומד היטב (אלא מאי? שלא הכל (ואף לא הרוב) עורכים טובים שכאלה. או שמסגרת העבודה לא מתאימה כנ"ל, וזו סיבה מספקת לכשעצמה לברוח כמטחווי קשת מספרי ליקוטים שכאלה (או למצער להשתמש בהם או"ר כמ"מ וכמו שכתב כת"ר לעיל), וא"צ לטפול השערות מה אנשים רוצים או לא)

ג. קלות העריכה בשיטת "העתק הדבק" אינה מעידה מאומה על התועלת ללומד, כפי שקושי העריכה בשכתוב הדברים אינו מעיד על יתרון התועלת ללומד.

לעתים (רבות מאוד) קלות העריכה היא הנותנת שמעתיקים גם דברים שאינם נצרכים, ושאינם מן העניין. (ומינה תלמד דרך המצוע, שגם כאשר מלקטים דברים כהוויתן, צריך בכ"ז לסדר ולבדוק שהליקוט תמציתי ורלוונטי, אחרת מה בצע? מדפינו כורעים מספרים, ואף כוננינו עמוסים בקבצים עד לזרא).

ד. זו סטיה ברורה מדרך הלימוד המקובלת מדור דור ופניה לדרכם של נכרים, ותורה בגוים (!!!???!!!) אל תאמין.

מלים קשות מאוד, ועל שום מה? (אולי אתם מכוונים כלפי עניין פרטי מסויים, ואיני יודע מהו...), ולוואי שלא נאמרו.
(ולגוף 'דרך הלימוד' מה היא? איני מקבל זאת שיש איזו "דרך לימוד", אחת או שתיים או עשר - ואין בלתן מאומה, אלא כשם שפרצופיהן שונים כך דיעותיהם שונות, וס"ר פירושים בכל דרך מן הפרד"ס (וכדאיתא בשער הגלגול הקדמה י"ז כמדומני) ובלבד שלא יגלו פנים כתורה שלא כהלכה, ושלכל הפחות ישתדלו שלא לשבש מן הפשט, והנח להם לישראל).

[ניים ושכיב]

איני יודע מה גורם להמלקטים לסור מדרך המסורה מדור דור ובמקום להביא את דברי הספר בלשונו כציטוט, לנסח את דבריהם מחדש ולכתוב בשמם ולא משמם – הרצון להטביע חותם אישי בספר, להראות ש"דפקו עבודה" במקום לעשות העתק הדבק, אחידות לשונית או הרצון לשנות את כל התורה בלשון מודרנית מובנת שלא תפחיד את הבעלבעסים.

זו סטיה ברורה מדרך הלימוד המקובלת מדור דור ופניה לדרכם של נכרים, ותורה בגוים אל תאמין.

הדרך בכל הדורות היא לשנות את המילים, ולדוגמא בעלמא ראה את לשון הנוב"י קמא יו"ד מג:

וכאשר עיינתי בהפוסקים המביאין דבריו הנה מצאתי נוסחאות שונים זו מזו ואם כלם סובבים על קוטב אחד וכוונה אחת ולכך לא דקדקו להעתיק אות באות ושמרו רק הטעם היוצא מדבריו ולא שמרו המלות.

אולם גדולה מזו, הא לך לשון הרמ"א בהקדמה לדרכי משה שאפילו כאשר הוא כותב עכ"ל אין הכוונה שזו הלשון ממש, והביא שמצינו כן בש"ס:

ועל אחת אתנצל שלא יאשימני חסר לב ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזה הוא הדבר, כי דעתי הי' לקצר ולהבר, האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי ידוע כי זהו עיקר המכוון בכוונתינו, ומ"מ כתבתי על המאמר ההוא עד כאן לשונו, אף על פי ששניתי את טעמי לפני אבי מלך, כי מלת לשון נאמר על ג' חלקים ובשלשה דרכים הולך, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמו שנאמר אל עם אשר לא תשמע לשונו, ושמתיו ג"כ על כוונת המדבר ורצונו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ רעיונו, ולכן כתבתי עד כאן לשונו. והנה מצינו בתלמוד כזה הענין, כמו שכתבו התוספות פ' מפנין בשבת (קכח. ד"ה ונתן) פרק י"ח למנין שדרך התלמוד לקצר, ולומר פסוק בלשון אחר קצר, והביאו ראיות לדבריהם ונתן הכסף וקם לו הוא האחד מהן שאינו פסוק בכל התורה והביאו בעל התלמוד בגמרא.

וראה אשר ליקט בקיצור הגר"ח העליר בסעיף ד בפתח דבריו לסה"מ עמ' 13-15 מדפי האוצר, אשר כן דרך הראשונים, וכן דרך חז"ל, והביא שיש ראשונים שאומרים שאפילו דרך המקרא כן.

[שקלאוו]

הדרך בכל הדורות היא לשנות את המילים, ולדוגמא בעלמא ראה את לשון הנוב"י קמא יו"ד מג:

וכאשר עיינתי בהפוסקים המביאין דבריו הנה מצאתי נוסחאות שונים זו מזו ואם כלם סובבים על קוטב אחד וכוונה אחת ולכך לא דקדקו להעתיק אות באות ושמרו רק הטעם היוצא מדבריו ולא שמרו המלות.

אולם גדולה מזו, הא לך לשון הרמ"א בהקדמה לדרכי משה שאפילו כאשר הוא כותב עכ"ל אין הכוונה שזו הלשון ממש, והביא שמצינו כן בש"ס:

ועל אחת אתנצל שלא יאשימני חסר לב ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזה הוא הדבר, כי דעתי הי' לקצר ולהבר, האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי ידוע כי זהו עיקר המכוון בכוונתינו, ומ"מ כתבתי על המאמר ההוא עד כאן לשונו, אף על פי ששניתי את טעמי לפני אבי מלך, כי מלת לשון נאמר על ג' חלקים ובשלשה דרכים הולך, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמו שנאמר אל עם אשר לא תשמע לשונו, ושמתיו ג"כ על כוונת המדבר ורצונו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ רעיונו, ולכן כתבתי עד כאן לשונו. והנה מצינו בתלמוד כזה הענין, כמו שכתבו התוספות פ' מפנין בשבת (קכח. ד"ה ונתן) פרק י"ח למנין שדרך התלמוד לקצר, ולומר פסוק בלשון אחר קצר, והביאו ראיות לדבריהם ונתן הכסף וקם לו הוא האחד מהן שאינו פסוק בכל התורה והביאו בעל התלמוד בגמרא.

וראה אשר ליקט בקיצור הגר"ח העליר בסעיף ד בפתח דבריו לסה"מ עמ' 13-15 מדפי האוצר, אשר כן דרך הראשונים, וכן דרך חז"ל, והביא שיש ראשונים שאומרים שאפילו דרך המקרא כן.

אתה משווה תנאים ואמוראים (שבאמת שינו רק במקרא) וגדולי ישראל בחיבוריהם כהרמ"א והנוב"י שחזקה עליהם שהבינו כל מאמר בעיון השכל, למלקטים בעלמא שאפ' אינם חתומים על החיבור? בטלה ענוה.
דומה יותר הדבר ל"תנאים" השונים את הבריתות ולמתרגמים דאסור להם לשנות ולשכתב כראות עינינם.

[נוטר הכרמים]

הרב ניים ושכיב,
משונה מאוד ה'צו שטהל' שלך.

חוסר הדיוק בציטוטים של רבותינו הוא מן המפורסמות, והיו לכך כמה סיבות,
מיעוט ספרים תחת ידם מחמת היוקר והנדירות,
ריבוי הבקיאות והציטוט מן הזכרון
[ואולי גם מיעוט בערך חשיבות ציטוט מדויק, אלא להעביר את עיקר הדברים],
ולפעמים הכל יחד.

ומה ענין זה לעריכה מחודשת ונתינת פרשנות מכוונת לדברים?

[גביר]

א. אולי כדאי להביא בהקשר זה את דברי מרן הב"י או"ח טז [בסופו] -
'וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין'.
ב. על הצורך לראות את הדברים במקורם נכתב גם כאן -
https://safranim.com/%D7%92%D7%99%D7%9C ... %95%D7%A8/

[אבני גזית]

[ואולי גם מיעוט בערך חשיבות ציטוט מדויק, אלא להעביר את עיקר הדברים],

הן הן הדברים.
העורכים כהיום לא רואים ערך חשיבות של ציטוט מדויק בכל מקום, אלא להביא את עיקר הדברים.

שורתך האחרונה, "נתינת פרשנות מכוונת לדברים", לא נידונה כלל.
ברור שאף אחד לא חושב לעשות כן, ואם זה אירע, הדבר מוריד אוטומטית מערך הספר ומערך האיש שעומד מאחוריו.
טעויות עריכה ישנן, אבל זה לא מוציא מחשיבות הניסוח מחדש של הדברים. בערך כמו פירוש הטור על התורה ועוד.

[תא חזי]

אתה משווה תנאים ואמוראים (שבאמת שינו רק במקרא) וגדולי ישראל בחיבוריהם כהרמ"א והנוב"י שחזקה עליהם שהבינו כל מאמר בעיון השכל, למלקטים בעלמא שאפ' אינם חתומים על החיבור? בטלה ענוה.
דומה יותר הדבר ל"תנאים" השונים את הבריתות ולמתרגמים דאסור להם לשנות ולשכתב כראות עינינם.

עניין "חזקה עליהם שהבינו כל מאמר בעיון השכל", לא הופך מאידך את מי שעושים בדומה לזה בדורנו להולכים ב"דרכם של נוכרים". הלא סכ"ס עושים הם בדומה להראשונים (ואם נאמנו דברי תשובת הרשב"א הנז"ל וייחוסה לו - הרי שיש כביכול להקשות אף בחמורות שבחמורות מן כת הקודמין על קודמי הקודמין, ודו"ק), אלא שעכ"פ יש חשש שמא אינם מבינים כראוי (ולסיבה זו אכן צריך להתרחק מאוד מספרים אלו לעתים, וכמש"כ לעיל. אך מאידך ברור לכל בר דעת כי אין לדקדק ולסמוך סמיכה בכל כחו בדברי המלקטים כמו שמדקדקים בלשונות הראשונים והגמרא וכו').

חוסר הדיוק בציטוטים של רבותינו הוא מן המפורסמות, והיו לכך כמה סיבות,
מיעוט ספרים תחת ידם מחמת היוקר והנדירות,
ריבוי הבקיאות והציטוט מן הזכרון

אם זה כ"כ כ"כ חמור כמו שכתב הרב שאקלאוו שאלו "דרכם של נכרים", מה זה עניין למיעוט ספרים וציטוט מן הזיכרון? ולמה למשל הרמ"א בהקדמתו לדרכי משה לא מתנצל כמו שכתבת? הלא זו אוקימתא יותר פשוטה למה שינה הדברים, מאשר לומר "כי דעתי הי' לקצר ולהבר, האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי ידוע כי זהו עיקר המכוון בכוונתינו" ולפלפל בגוף פירוש תיבת לשון בג' דרכים וכו'. קמ"ל שיש עכ"פ דרך כזו (אלא שאין זה לכאו' מיישב אם גם לנו מותר ללכת בדרך זו, אם כי אני סבור בשונה משאקלאוו שזה לא איזה פגם נורא, ואה"נ אפשר לכתוב, והבוחר יבחר אם ללמוד או לא ללמוד על סמך יכולתו של המלקט לקלוע אל תורף הדברים, לפי מה שאני מבין אותם. לא שייך בכל פעם לפסול מעיקרא כל ביאור ופירוש מחכמי דורנו על הסף בלא עיון, וקצת יותר "משמינית שבשמינית" איכא בהכי)

ומה ענין זה לעריכה מחודשת ונתינת פרשנות מכוונת לדברים?

זה בדיוק מה שהרמ"א כתב בהקדמתו בזה"ל "כי דעתי הי' לקצר ולהבר, האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות". זה כבר לא "חוסר הדיוק בציטוטים של רבותינו", זו עריכה לכל דבר ועניין.

א. אולי כדאי להביא בהקשר זה את דברי מרן הב"י או"ח טז [בסופו] -
'וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין'.

ויש לחלק בין אברך הבא ללמוד גמ' בעיון או דף יומי, ולא הלכה למעשה (ועל המורים למעשה מתוך ספרי הקיצורים כבר נכתב רבות, ואצ"ל לפנים), או שבכלל בא ללמוד ספרי חסידות, לבין מרן הב"י (שאגב אף על ספרו שלו אמרו שהוא 'קיצור' כלפי ערך לימוד הגמרא והראשונים בגוף דבריהם.... וכידוע המעשה ממהר"י בן לב וישיבתו)

[ואולי גם מיעוט בערך חשיבות ציטוט מדויק, אלא להעביר את עיקר הדברים],

הן הן הדברים.
העורכים כהיום לא רואים ערך חשיבות של ציטוט מדויק בכל מקום, אלא להביא את עיקר הדברים.

שורתך האחרונה, "נתינת פרשנות מכוונת לדברים", לא נידונה כלל.
ברור שאף אחד לא חושב לעשות כן, ואם זה אירע, הדבר מוריד אוטומטית מערך הספר ומערך האיש שעומד מאחוריו.

במחכ"ת אין "זה אירע", אלא זה קורה כל הזמן. ישנו משפט האומר כי אפילו תרגום מילולי יש בו מן הפירוש (ופוק חזי כמה דקדקו בדברי אונקלוס הגר, גם במקומות שלכאורה לא שינה כלל מלשון הכתוב). ובהכרח כמעט הגמור שקיצור הדברים (עאכו"כ בדברי הראשונים כמלאכים, שאפילו השמטתן מלמדתנו סברתם) זה פירוש מחודש.
אלא שהיא גופא דרך הקיימת משכבר (וכמו שהביא לכך מקורות הרב ניים ושכיב, וכן נראה בחוש מספרים רבים מכל הדורות), ובידו של הלומד אם לבחור ללמוד בזה או ללמוד במקורן של דברים. כמו שבידו של הלומד לבחור אם לעבור סוגריים-סוגריים בשו"ת יביע אומר למשל, ולפתוח כל "וכן כתב" במקורו, או כל ציטוט חלקי כיצד הוא במקורו, ולראות אם כתב כן, לבין אם לסמוך על דעת הגרע"י זיע"א וללמוד מהלך דבריו לכשעצמם. (ועכשיו יקפצו ויאמרו "אבל זה הגרע"י? מה אתה משווה את העורכים במכונים השונים אליו! אנחנו מוחים וכו'". ומה הקשר? ממעשי כל גדולי הדורות, וכן גדולי דורנו, שב"ה הספרים בוודאי מצויים תחת ידם, ולא חשו בהכרח (ואולי אף לא סלקא אדעתייהו מעיקרא) להעתיק תמיד את כל הלשונות בשלימותן, אף בחיבורים להלכה ולמעשה - נלמד אנו שבליקוטים לצורך לימוד בעלמא, שאינו להלכה ולמעשה, ניתן לעשות כן, ועכ"פ נותרת בידי הלומד הבחירה אם ללמוד מליקוטים וקיצורים או ממקור הדברים).

[ניים ושכיב]

אוי שקלאוו רחימאי כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו וכו'

מצאת כמה טעויות בכמה ספרים, וקפצת לתת למחבריהם ניתוח פסיכולוגי בלירה וחצי על מניעיהם השפלים, ולא נתקררה דעתך עד שהכרזת עליהם שהם משנים ממסורת אבות ופונים לדרכי הגויים, לא פחות.

ועל זה באתי להגיד שבחן שלא שינו ולא בטיח, ולחוות לך במחוג שהדרך המקובלת מדור דור היא קיצונית הרבה יותר.

ק"ו דרכם של מלקטי זמננו שאינה אלא לכתוב פירוש שמיוסד על מבחר פירושים שקדמו להם, דזיל קרי בי רב שספרים הרבה לאורך הדורות בנויים כך, ואף אם היתה דרכם חידוש של דורנו לא היתה צריכה חיזוק, כי פשוט וברור שהרשות ביד כל אדם לחבר ספר כזה גם אם אינו יושב בלשכת הגזית.

וממילא האדם בשגם הוא בשר, מצודת הטעות פרוסה היא לפניו, וקורה שהמחברים טועים, זה לא מצריך התנפלות רבתי על כל הז'אנר כולל חיטוט דמיוני בנבכי נפשם.
והטעויות הנמצאות בספרים אין ספורות למו, אף אצל גדולי גדולים, וכבר נידוש ענין זה פה בפורום (וגם באחרים) עד לזרא. ומי לנו גדול ממך, שטעית פה באשכול.

והאמת הברור בכל זה שלא בשביל איזה טעויות יגרע ספר שלם, אלא אם הוא מסייע שיש בו ממש לברר את הסוגיות שים עיונך בו ודבר אחד טוב יציל על כל הספר.
ואם עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים ולא מצאת כח לברר התבן מן הבר נהוג בו כמו שנהג המהרש"ק בט"ז והש"ך, הו"ד בתשובת נחלת שבעה סי' נ:

ומעלתו שם לבו אל האחרונים ספר ט"ז וש"ך, ואני לא כן עמדי עיקר עסקי תודה לאל בפוסקים ראשונים ובש"ס, ועד שאנו מגרמי גרמי באחרונים ניכול בישרא אפתורא דדהבא בש"ס ובפוסקים רי"ף ורמב"ם ורא"ש שהם יתד שהכל תלוי בו, כי האחרונים מבלבלים הדעת והזכרון, כי תודה לקל כל מה שהעלו על ספריהם על הרוב הדברים נכונים באו מפי מורי ורבי ז"ל ומבית מדרשינו ומה שאינו ברור הוא מדעת האחרונים, ומי שהוא בבית מדרשינו אראה לו חבילות טעיות בכל דף מספריהם, על כן אין עסקי עמהם תודה לאל ודי בזה.

ויש בכל זה תשובה גם לדברי הרב הנוטר, שלולי היית רעו ובן גילו לא היה יוצא לעטרך מגן וצינה בקש ובגבבה.

שו"ר שקידמוני במקצת הדברים והנאוני ומ"מ משנה לא זזה ממקומה.

[תא חזי]

הרב ניים ושכיב - שפתים ישק משיב דברים נכוחים! (אם כי איני מבין (או רוצה להבין) את הסיפא דדברי כבודו בענייני הקשרים בין חברי בפורום)
רק אשאל את כבודו:

לכתוב פירוש שמיוסד על מבחר פירושים שקדמו להם, דזיל קרי בי רב שספרים הרבה לאורך הדורות בנויים כך

היכן מצינו כאלה, בספרים שקודם ל200 שנה האחרונות?
(אגב, כמדומני שקראתי פעם שפה ושם מתבסס רש"י על פירושי הגאונים ורבינו חננאל, אולם כמובן רש"יושיטתו הינם קובעים סדר ברכות לעצמן...)

[ניים ושכיב]

יפה הבאת את רש"י.
וגם הר"ח כן הוא, וזהו שאמרו עליו שכל דבריו דברי קבלה.
ובאמת כמעט כל פירושי הראשונים לש"ס מושתתים על פירושים שקדמו להם כגלוי לכל רואה.
כך שאדרבא בראשונים זה יותר מצוי, ודוקא האחרונים באו בעיקר להוסיף רק את ההערות שלהם.
בין הפוסקים אזכיר לדוגמא את הרמב"ם והרא"ש הטוש"ע הבאה"ט והשע"ת
בין מפרשי המקרא ניתן למנות את הספורנו והמצודות.
וכל אימת שאני רוצה ללחוץ על כפתור ה"שלח" קופץ עוד שם לראשי, ועד שאני משלחו בא אחר וטורדני.
ואטו כי רוכלא וכו'.

[אבני גזית]

יפה הבאת את רש"י.
וגם הר"ח כן הוא, וזהו שאמרו עליו שכל דבריו דברי קבלה.
ובאמת כמעט כל פירושי הראשונים לש"ס מושתתים על פירושים שקדמו להם כגלוי לכל רואה.
כך שאדרבא בראשונים זה יותר מצוי, ודוקא האחרונים באו בעיקר להוסיף רק את ההערות שלהם.
בין הפוסקים אזכיר לדוגמא את הרמב"ם והרא"ש הטוש"ע הבאה"ט והשע"ת
בין מפרשי המקרא ניתן למנות את הספורנו והמצודות.
וכל אימת שאני רוצה ללחוץ על כפתור ה"שלח" קופץ עוד שם לראשי, ועד שאני משלחו בא אחר וטורדני.
ואטו כי רוכלא וכו'.

החזקוני ובעלי התוספות הם דוגמא קלאסית.

[לבי במערב]

הערות קטנות בשולי־הדברים:
א) תרגום מילולי, בד"כ, מעוות ומסלף יותר מהחפשי. ופוק חזי.
ב) ככלות הכל, אין להשוות ח"ו בין הט"ז והש"ך - שקבלה בידינו כי נכתבו ברוה"ק - למלקטים ועורכים בני דורנו־אנו.
ג) עצם העריכה והסידור מחדש אין בה פסול; הבעי' היא בתנאי העבודה הבלתי־אפשריים של עובדי המכונים, ומה יעשה הבן ולא יחטא...

[תא חזי]

הערות קטנות בשולי־הדברים:
א) תרגום מילולי, בד"כ, מעוות ומסלף יותר מהחפשי. ופוק חזי.
ב) ככלות הכל, אין להשוות ח"ו בין הט"ז והש"ך - שקבלה בידינו כי נכתבו ברוה"ק - למלקטים ועורכים בני דורנו־אנו.
ג) עצם העריכה והסידור מחדש אין בה פסול; הבעי' היא בתנאי העבודה הבלתי־אפשריים של עובדי המכונים, ומה יעשה הבן ולא יחטא...

א. אכן. וזה בור בלי תחתית.
ב. אדרבה הצעת הרב ניים ושכיב לשקלאוו הייתה לנהוג סלסול וריחוק גמור, ולא זו אף זו קאמר.
ג. נכב"ב לעיל בדברינו בס"ד.

[שקלאוו]

אוי שקלאוו רחימאי כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו וכו'

מצאת כמה טעויות בכמה ספרים, וקפצת לתת למחבריהם ניתוח פסיכולוגי בלירה וחצי על מניעיהם השפלים, ולא נתקררה דעתך עד שהכרזת עליהם שהם משנים ממסורת אבות ופונים לדרכי הגויים, לא פחות.

אין צורך להעלב. לא "יחסתי מניע" בניחותא אלא שאלתי בתמימות ממש ולא בתמימות מעושה, כי איני מלקט, אינני מגיה, ואיני עורך ובן עורך.

ברם, חברך לנשק הרב תא חזי כתב כהנה מפורשות:

בד"כ אין גישמאק והרגשה של לימוד בסתם ליקוט מספרים שונים

ומשום מה אתה נעלב ממני ולא ממי שייחס כזה "מניע שפל" לעורכים. אתמהה.

וממילא האדם בשגם הוא בשר, מצודת הטעות פרוסה היא לפניו, וקורה שהמחברים טועים, זה לא מצריך התנפלות רבתי על כל הז'אנר כולל חיטוט דמיוני בנבכי נפשם.
והטעויות הנמצאות בספרים אין ספורות למו, אף אצל גדולי גדולים, וכבר נידוש ענין זה פה בפורום (וגם באחרים) עד לזרא. ומי לנו גדול ממך, שטעית פה באשכול.
והאמת הברור בכל זה שלא בשביל איזה טעויות יגרע ספר שלם, אלא אם הוא מסייע שיש בו ממש לברר את הסוגיות שים עיונך בו ודבר אחד טוב יציל על כל הספר.

דעתי השפלה היא שאם היה צורך אמיתי, היה אפשר לסלוח בנקל על טעויות, אולי גם לטעויות גסות אם הן היו נדירות (ולצערי הן לא).
אלא שאליבא דאמת אין בניסוח מחדש שום צורך מבחינת הלומד, כשברובא דרובא של הראשונים המילים במקור מנוסחות באופן מובן ביותר, והניסוח מחדש לעתים מעמעם יותר ממבהיר!
למה לנסח מחדש את המאירי, למשל? אין לזה הסבר הגיוני בר מן חד שהובאו בראש האשכול.

[תא חזי]

ברם, חברך לנשק הרב תא חזי כתב כהנה מפורשות:

בד"כ אין גישמאק והרגשה של לימוד בסתם ליקוט מספרים שונים

ומשום מה אתה נעלב ממני ולא ממי שייחס כזה "מניע שפל" לעורכים. אתמהה.

אדרבה, אני בסה"כ הודיתי לך (אם כי כוונתי היתה בעיקר על המלקטים הפרטיים, ולא עובדי המכונים (שלהם יש בעיות חמורות אחרות כאמורל), אלא שלא הפלגתי הלאה לאמור "להראות ש"דפקו עבודה" במקום לעשות העתק הדבק, אחידות לשונית או הרצון לשנות את כל התורה בלשון מודרנית מובנת שלא תפחיד את הבעלבעסים."....

אין פסול ברצון להנות מהלימוד והכתיבה, דברי תורה הם ערבים לחיך (אא"כ הולכים קדורנית בשיטה הגורסת כי "תורה לשמה" היא דווקא לענות על עצמך בדבר שאין ליבך חפץ מתוך צמצום הדעת ודיכאון) - משא"כ בשאר דבריך והתקיפות והזלזול שבהם הם נאמרו, עד כדי לומר על יהודים כשרים שהם משנים מדרך הלימוד של כלל ישראל ל"דרכי הגוים".

דעתי השפלה היא שאם היה צורך אמיתי, היה אפשר לסלוח בנקל על טעויות, אולי גם לטעויות גסות אם הן היו נדירות (ולצערי הן לא).
אלא שאליבא דאמת אין בניסוח מחדש שום צורך מבחינת הלומד, כשברובא דרובא של הראשונים המילים במקור מנוסחות באופן מובן ביותר, והניסוח מחדש לעתים מעמעם יותר ממבהיר!
למה לנסח מחדש את המאירי, למשל? אין לזה הסבר הגיוני בר מן חד שהובאו בראש האשכול.

עניין הטעויות הוא בעיה אחרת וכבר עמדתי למה לדעתי זה קורה (ולמעשה איני חולק עליך בגישה אל הרבה מספרי המלקטים. רק שאתה לקחת את זה לפסים מוגזמים של "דרכי הגוים").

ואף אחד לא מדבר על "לנסח מחדש את המאירי" (אם אין צורך, משא"כ לקצר את דבריו שלעתים באו בארוכה), מדברים על דברים אחרים, וק"ל. למשל - אם רש"י היה כזה פשוט כמו לכת"ר, למה בכל הדורות התחברו עליו חידושים ומערכות ושיטות, ונתלו בו סברות ובביאורי סוגיות למעשה? ודנו בדבריו בארוכה? מי שרוצה קצת להעמיק, מן הראוי שיפתחו לו איזה צוהר, וכן בכל דבר (אם לא עשו את זה טוב - זו בעיה אחרת, זה לא טופל על עצם השיטה)

[ניים ושכיב]

אוי שקלאוו רחימאי כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו וכו'

מצאת כמה טעויות בכמה ספרים, וקפצת לתת למחבריהם ניתוח פסיכולוגי בלירה וחצי על מניעיהם השפלים, ולא נתקררה דעתך עד שהכרזת עליהם שהם משנים ממסורת אבות ופונים לדרכי הגויים, לא פחות.

אין צורך להעלב. לא "יחסתי מניע" בניחותא אלא שאלתי בתמימות ממש ולא בתמימות מעושה, כי איני מלקט, אינני מגיה, ואיני עורך ובן עורך.

ברם, חברך לנשק הרב תא חזי כתב כהנה מפורשות:

בד"כ אין גישמאק והרגשה של לימוד בסתם ליקוט מספרים שונים

ומשום מה אתה נעלב ממני ולא ממי שייחס כזה "מניע שפל" לעורכים. אתמהה.

וממילא האדם בשגם הוא בשר, מצודת הטעות פרוסה היא לפניו, וקורה שהמחברים טועים, זה לא מצריך התנפלות רבתי על כל הז'אנר כולל חיטוט דמיוני בנבכי נפשם.
והטעויות הנמצאות בספרים אין ספורות למו, אף אצל גדולי גדולים, וכבר נידוש ענין זה פה בפורום (וגם באחרים) עד לזרא. ומי לנו גדול ממך, שטעית פה באשכול.
והאמת הברור בכל זה שלא בשביל איזה טעויות יגרע ספר שלם, אלא אם הוא מסייע שיש בו ממש לברר את הסוגיות שים עיונך בו ודבר אחד טוב יציל על כל הספר.

דעתי השפלה היא שאם היה צורך אמיתי, היה אפשר לסלוח בנקל על טעויות, אולי גם לטעויות גסות אם הן היו נדירות (ולצערי הן לא).
אלא שאליבא דאמת אין בניסוח מחדש שום צורך מבחינת הלומד, כשברובא דרובא של הראשונים המילים במקור מנוסחות באופן מובן ביותר, והניסוח מחדש לעתים מעמעם יותר ממבהיר!
למה לנסח מחדש את המאירי, למשל? אין לזה הסבר הגיוני בר מן חד שהובאו בראש האשכול.

עלה במחשבה לפני להגיב לך מידה כנגד מידה, כך:

העתרת עלי דברים כדומן על פני השדה, ולואי היה בהם דבר אחד טוב שיציל על כל הפוסט.

אם היה צורך אמיתי, היה אפשר לסלוח בנקל על הטעות שלך, אף שהיא גסה כרוחך לצערי.
אלא שאליבא דאמת אין שום צורך שתנסח אותה מחדש שוב ושוב בלי להוסיף שום תוכן, אדרבא בניסוח המקורי המילים היו מנוסחות באופן מובן ביותר, והניסוח החדש מעמעם יותר ממבהיר!
למה לנסח מחדש את אותה הטענה בלי להוסיף שום תוכן? אין לזה הסבר הגיוני בר מן חד שהסביר שלמה המלך ע"ה על מי ששב על קיאו ושונה באיוולתו.

אה, ואין שום צורך להעלב.

אבל אני לא יודע אם אתה נהנה כשעונים לך כך, או רק כשאתה כותב כך לאחרים.
ועתה, אם יש לך מה להוסיף לדיון, האר בו את עינינו, גם אם הוא מתובל בעקיצה נאה.
אבל חירופין וגידופין ריקים שלך, הרי הם כמי שאינם וכאפס ותוהו נחשבו.
שים בהם משהו, אם לא טענה חדשה אז לפחות שיהיו מבדחים.

[ניים ושכיב]

הדרך בכל הדורות היא לשנות את המילים, ולדוגמא בעלמא ראה את לשון הנוב"י קמא יו"ד מג:

וכאשר עיינתי בהפוסקים המביאין דבריו הנה מצאתי נוסחאות שונים זו מזו ואם כלם סובבים על קוטב אחד וכוונה אחת ולכך לא דקדקו להעתיק אות באות ושמרו רק הטעם היוצא מדבריו ולא שמרו המלות.

אולם גדולה מזו, הא לך לשון הרמ"א בהקדמה לדרכי משה שאפילו כאשר הוא כותב עכ"ל אין הכוונה שזו הלשון ממש, והביא שמצינו כן בש"ס:

ועל אחת אתנצל שלא יאשימני חסר לב ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזה הוא הדבר, כי דעתי הי' לקצר ולהבר, האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי ידוע כי זהו עיקר המכוון בכוונתינו, ומ"מ כתבתי על המאמר ההוא עד כאן לשונו, אף על פי ששניתי את טעמי לפני אבי מלך, כי מלת לשון נאמר על ג' חלקים ובשלשה דרכים הולך, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמו שנאמר אל עם אשר לא תשמע לשונו, ושמתיו ג"כ על כוונת המדבר ורצונו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ רעיונו, ולכן כתבתי עד כאן לשונו. והנה מצינו בתלמוד כזה הענין, כמו שכתבו התוספות פ' מפנין בשבת (קכח. ד"ה ונתן) פרק י"ח למנין שדרך התלמוד לקצר, ולומר פסוק בלשון אחר קצר, והביאו ראיות לדבריהם ונתן הכסף וקם לו הוא האחד מהן שאינו פסוק בכל התורה והביאו בעל התלמוד בגמרא.

וראה אשר ליקט בקיצור הגר"ח העליר בסעיף ד בפתח דבריו לסה"מ עמ' 13-15 מדפי האוצר, אשר כן דרך הראשונים, וכן דרך חז"ל, והביא שיש ראשונים שאומרים שאפילו דרך המקרא כן.

ושו"ר דקשה על כל זה מהא דאיתא כמ"פ בש"ס שחייב אדם לומר בלשון רבו. ואפילו כשאין נ"מ בשינוי הקפידו לדייק לשנות בלשון רבם כמ"ש רש"י בברכות מז. ובבכורות ה. והר"ב בכלים ח,ט ובפרה ב,ה, ואיך זה שלא הקפידו ע"ז במשך הדורות, ואפילו הגמ' משנה את לשון הפסוקים? ואדרבא חוה"ל ציוה בסוף הקדמתו:

וכאשר תקרא אחי את ספרי זה ותעמוד על ענינו... ואם תראה בו שום טעות, תקנהו, או חסרון, השלימהו... ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה, ובמה שיראה מקוצר ידי בעניניו ובמיליו... ותדע כי הכח הבשרי קצר מהשיג, והטבע האנושי חסר מהשלים, כמו שאמר הכתוב- אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. וכבר הקדמתי להתודות על קוצר כחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו

שהוא ההיפך מחייב אדם לומר בלשון רבו.

ואין לומר דמותר לשנות רק לתועלת (דבכה"ג דיברו החוה"ל והרמ"א). דהרי ברמב"ם ובתפא"י בשם הגר"א בעדיות א,ג, כתבו שהלל לא שינה מלשון רבו גם באופן שהיה ברור קצת יותר או קצר קצת יותר. מה גם שאיזו תועלת יש בדוגמאות שהביא הגר"ח העליר? בפרט לגבי שינוי לשון הפסוקים, שודאי לא שייכים בזה טעמי החוה"ל והרמ"א.

ואין לומר שאסור רק כאשר משנים מסורת שבע"פ שאז לשון הרב תלך לאיבוד, ומותר כאשר לשון הרב כתובה בספר ותשאר לדורות. שהרי גם בכתב לא תמיד מציינים מהיכן שאבו את מקור הדברים ומי יודע אם הלומדים יגיעו ללשון הרב אי פעם. וגם יתכן שההגהה תדחוק את הלשון המקורית והיא תלך לאיבוד במשך הדורות. וגם בע"פ יתכן שתלמיד אחר ימשיך להעביר את לשון הרב.

וצ"ע.

[גביר]

א. אולי כדאי להביא בהקשר זה את דברי מרן הב"י או"ח טז [בסופו] -
'וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין'.
ב. על הצורך לראות את הדברים במקורם נכתב גם כאן -
https://safranim.com/%D7%92%D7%99%D7%9C ... %95%D7%A8/

דומה שדוגמא נאה לחשיבות העיון במקור גם, ואדרבא, עוד יותר, כאשר הוא מצוטט אצל גדולי עולם [שאצלם ודאי אין זו 'התעקשות' ח"ו אלא תורה הצריכה לימוד מפני מה החליטו להתנסח בצורה זו דווקא], ישנה כאן -
כתב המגן אברהם - כח סק ד -
"כתב הב"ח שיעשה תיק צר שיהיו מונחים זה ע"ג זה ול"נ כיון דש"ר קדושתו חמור' כמ"ש סי' מ"ב אסור להניח ש"י עליו כמ"ש בי"ד ססי' רפ"ב ואפשר דלא קפדינ' אלא בתורה ובנביאים שתורה קדושתה חמורה ביותר אבל בדבר אחר לא קפדי דהא מותר להניח כתובים ע"ג נביאים ונביאי' ע"ג כתובים אע"ג דאין קדושתן שוה וכמ"ש סי' קנ"ג מ"מ נ"ל דמ"ה נהיגי עלמא להניחם זה אצל זה ומ"ש כאן ועליו פי' שיתנו קצת לצד מעלה".
המגן אברהם מביא דעת הב"ח שיניח בתיק את התפילן של יד על גבי תפילין של ראש כדי שבשעת ההנחה יוציא בתחילה את התפילין של יד, המג"א כותב בתחילה שנראה לו שאין לנהוג כן, שכשם שאין להניח נביאים על גבי תורה שקדושתה חמורה יותר כך אין להניח תפילין של יד על תפילין של ראש שקדושתן חמורה יותר. בהמשך הוא מיישב את דעת הב"ח ואומר שייתכן שדין זה נאמר דווקא לגבי היחס שבין תורה לנביאים, כיוון שקדושת התורה חמורה ביותר, אך לא בנוגע ליחס בין תפילין של ראש לתפילין, של יד, למרות שגם כאן ישנם הבדלים בדרגת הקדושה.
המשנה ברורה שם [ס"ק ז] נוקט לעיקר כרישא של דברי המגן אברהם, ואינו מביא כלל את ישובו לדברי הב"ח -
"כתב הב"ח וכן הט"ז לעיל בסימן כ"ה סק"י דהיינו שיעשה תיק ארוך וצר שיהיו מונחים זה על גבי זה והמ"א כתב דיותר טוב ליתן התפילין זה בצד זה וכן  [ט]  נוהגין ומה שכתב המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה כדי לפגוע בהם תחלה".
הערוך השולחן לעומתו נוקט לעיקר כסיפא של המגן אברהם, כשהקושיא שהעלה ברישא מובלעת בתוך הדברים - ערוך השולחן שם סעיף ח -
"וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב שיניח בהתיק של ראש ועליו של יד, כדי שכשיבוא להניחם – יפגע בשל יד תחילה. עד כאן לשונו. ואף על גב דשל ראש מרובה קדושתו על של יד, מכל מקום אין קפידא במה שהשל יד מונח על השל ראש. ודווקא תורה ונביאים שההפרש גדול מאוד – אסור להניח נביאים על גבי תורה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רפ"ב. אבל בהפרש שבין של יד לשל ראש – אין קפידא. וראיה: שהרי התירו שם להניח נביאים על כתובים, וכתובים על נביאים, שבוודאי אין קדושתן שוה. אלא כיון דההפרש אינו רחוק כל כך – אין קפידא (מגן אברהם סעיף קטן ד')".
וכך משמע גם משולחן ערוך הרב, שאמנם אינו מפנה במפורש למגן אברהם, אך כידוע דרכו להימשך אחריו -
"כשמניחן בתיק, צריך ליזהר להניחן בעניין שכשיבוא ליטלן משם ללובשן לא יוכל לפגוע בשל ראש תחילה, כדי שלא יצטרך לעבור על המצוה ללבוש של יד תחילה. ולכן מן הראוי היה להניחן בכיס צר וארוך, של ראש מלמטה ועליו של יד, שכשיבוא ליטלן יפגע תחלה בשל יד המונח למעלה, שאין איסור מן הדין במה שהשל יד מונח על גבי של ראש, אע"פ שהשל ראש קדושתו חמורה מהשל יד, הואיל ומכל מקום שניהם דבר אחד, שהפרשיות הכתובות בזה כתובות בזה. אלא שאף על פי כן יש שנהגו שלא להניחן בכיס אחד זה על גבי זה, אלא בשני כיסין זה אצל זה, אלא שהשל יד יהא מונח קצת לצד מעלה, שאם יהיו מונחים בשוה יצטרך לפעמים לעבור על המצוה; דהיינו אם יבוא השל ראש מזומן לפניו תחילה נגד יד ימינו שנוטל בה התפילין, יצטרך לעבור עליו וליטול השל יד. אבל כשהשל יד הוא קצת לצד מעלה אין כאן מעביר על המצוה, שהרי השל יד סמוך לו יותר".

הרי לנו שלושה פוסקים, המסתמכים שלושתם על המגן אברהם, ובכל זאת אין דעתם שווה - לפי ערוך השולחן וכנראה גם שולחן ערוך הרב מסקנת המגן אברהם היא שמותר להניח תש"י על תש"ר ואין לדמות זאת להנחת נביאים על גבי תורה, בעוד שלדעת המשנה ברורה המגן אברהם חולק על הב"ח ולדעתו כשם שאין להניח נביאים על תורה כך אין להניח תש"י על תש"ר.
הרואה את דברי המ"ב ועהו"ש בלא לבדוק את מקורם במגן אברהם יתהה, מן הסתם, כיצד יתכן ששניהם מסתמכים עליו, אולם, המעיין בדברי המג"א עצמו יראה ששתי הדעות מובאות בו, אלא שהמ"ב סבור שדעה אחת היא העיקרית וכמותה יש להכריע בעוד העהו"ש ראה בדעה השנייה את הדעה העיקרית להלכה.

[לבי במערב]

ויעו"ע בהנכב"ב.

[גביר]

ויעו"ע בהנכב"ב.

יישר כח, אכן היה עלי להוסיף שנפק"מ ל'תפידנית' [שהיא הנדון באשכול שקישר אליו הרב לבי במערב], המתאימה יותר לדעת שולחן ערוך הרב וערוך השולחן.

[גביר]

האריך בזה בספר לב מבין לרבי יוסף סאלם סימן א [ והביא בין השאר דברי המג"א ושולחן ערוך הרב וערוך השולחן ולא זכר שר דברי המ"ב ]
זhttps://tablet-otzar-org.ezproxy.bgu.ac.il/pages/?&restore=1&t=1612379783120&pagenum=38&book=629686

[לבי במערב]

הקישור דלעיל מיוחד הוא לספריית האוניברסיטה, וכצ"ל.

[גביר]

עוד על תפידנית בספרו של הרב אלחנן פרינץ, אבני דרך, חלק ג עמ' 49 ואילך.
ישנו באוצר -
https://tablet.otzar.org/pages/?&restor ... ook=171640
ושם הביא מערוך השולחן רק את הקביעה לפיה המנהג להניח את התפילין בתיקן זה לצד זה, והרי לנו דוגמא נוספת לצורך לבדוק מובאות במקורן גם כאשר המצטט הוא תלמיד חכם מובהק כמחבר דנן.

[דודי צח]

האם בטעויות מוכחות, או כתיבה שאינה מקובלת כלל (כמו: איפשר במקום אפשר. תלמוד חכם במקום תלמיד חכם) וכדומה. אתם גם סוברים שאי אפשר לתקן תוך כדי הציטוט, במקום להרבות בסוגריים מרובעים ועגולים וכו' וכו'???

דעתי שהנ"ל אין לתקן כשמוציאים לאור את הספר של אותו מחבר. אבל כאשר מלקטים ממנו אפשר לשפץ מעט את המילים וכדומה.

כמו כן, בעניין המראי מקומות. יש מחברים שיש להם דרך שונה או מליצית בציון המראי מקומות (כמו: עלה פלוני במקום דף פלוני, או דף ח"ן במקום דף נ"ח וכדומה), גם בכגון דא סבורני כי אפשר לשנות מעט תוך כדי. ועל פי ההסתייגות הנ"ל - כל עוד שהספר אינו ההדרת הספר הקודם וכדומה. שאז אנו משועבדים לגמרי לשפתו הייחודית של המחבר.

[רציני]

יצא לי בספר יביע אומר שמביא ציטוט [כמדומה לי שזה היה 'ראשון'] ומנסח מחדש את הלשון.

[לבי במערב]

האם בטעויות מוכחות, או כתיבה שאינה מקובלת כלל (כמו: איפשר במקום אפשר. תלמוד חכם במקום תלמיד חכם) וכדומה . .

טעויות מוכחות לכאו' ניתן לתקן (ומוטב לציין זאת בהערת־שולים: 'במקור נכתב כך וכך, אך הוא ט"ס דמוכח'). לאידך, לטעמי - כתיבה ש'אינה מקובלת' עדיף להותיר על מכונה, ולו מפני הניחוח הייחודי שבכך.

[גביר]

דומה שיש לתת את הדעת לכך שישנן צורות, שאינן מקובלות בימינו והעלולות להיתפס כטעויות, שהן צורות שהיו מקובלות במקומות ובזמנים שונים.
דוגמא בולטת לכך היא הצורה 'לוכל' הרווחת, למשל, בכתבי יד איטלקיים, שישנם שתקנוה בעקביות ל'לאכול', אף שאין היא שגיאה אלא צורה שהייתה נהוגה אז. דוגמא אחרת היא הצורה 'חט' שגם היא היתה רווחת שם ואף אותה יש שתקנו.
[על הצורה "לוכל" ויחוסה ראה: מיכאל ריז'יק, מסורות לשון חכמים באיטליה על פי מחזורים מימי הביניים, ירושלים תשס"ט, עמ' 208 – 209, ג' הנמן, תורת הצורות של לשון המשנה על פי מסורת כתב יד פרמה [דה רוסי 138], תל אביב תשמ"ו עמ' 228- 235 . על הצורה "חט" ראה ריז'יק שם עמ' 251, מ. בר אשר, פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה, ירושלים תש"מ, עמ' 16- 17 ; כתיב זה מצוי גם בכתבי היד של שבולי הלקט, וכבר ציין רי"ש שפיגל כי מן הראוי להקפיד שלא לשנותו [י"ש שפיגל, סדר חובת ליל שמורים, הוא סימן ריח בספר שבולי הלקט לרבינו צדקיה ב"ר אברהם הרופא, לוד תשנ"ח, עמ' 27- 28 ושם בהערות 89 - 90].]

[תא חזי]

האם בטעויות מוכחות, או כתיבה שאינה מקובלת כלל (כמו: איפשר במקום אפשר. תלמוד חכם במקום תלמיד חכם) וכדומה. אתם גם סוברים שאי אפשר לתקן תוך כדי הציטוט, במקום להרבות בסוגריים מרובעים ועגולים וכו' וכו'???

דעתי שהנ"ל אין לתקן כשמוציאים לאור את הספר של אותו מחבר. אבל כאשר מלקטים ממנו אפשר לשפץ מעט את המילים וכדומה.

כמו כן, בעניין המראי מקומות. יש מחברים שיש להם דרך שונה או מליצית בציון המראי מקומות (כמו: עלה פלוני במקום דף פלוני, או דף ח"ן במקום דף נ"ח וכדומה), גם בכגון דא סבורני כי אפשר לשנות מעט תוך כדי. ועל פי ההסתייגות הנ"ל - כל עוד שהספר אינו ההדרת הספר הקודם וכדומה. שאז אנו משועבדים לגמרי לשפתו הייחודית של המחבר.

המקרים שציינת זה כל מקרה לגופו ממש. לדעתי 'איפשר' במקום 'אפשר', זו לא טעות, ייתכן והמחבר קרא בחיריק במקום בצירי. ו'תלמוד חכם' הוא טעות דמוכח (ואולי הוא משום שהחליק הקולמוס, או שהחכם היה קורא שורוק כמו חיריק, וחשב שכך כותבים), ומשום כבודו של חכם - ראוי לתקן. [לפני שנה היה אצלי ספר של אחד מגדולי ישראל, שכמעט בכל מקום במילים בארמית היה כותב בסוף המלה ה' ולא א', והמכון הכריע מפאת כבודו של חכם - לשנות לא' כנהוג. ובשאר הדברים לא נגעו, והסתבר שבמהדורה קודמת - כל מה שנגעו, היה טעויות של המעתיקים והעורכים. צריך בדבר זה המון תבונה]
עכ"פ במהדורה מדעית - לא משנים כלום, גם לא כשמצטטים לתוך מאמר, ואם יש צורה ממש חריגה, נהוג כי כותבים לאחריה "[!]" לאות ציון שהוא במכוון העתקה מדוייקת מדברי החכם.

לגבי מראי מקומות - גם כשמצטטים אין לשנות מסגנון המחבר, לדעתי. ובכלל - לגבי מראי מקומות (בספרים שאתה מחבר) אני חושב שיש חילוק בין מ"מ הנכתבים תוך הספר, שלעתים ראוי לתת להם איזה 'חיות' עם מליצות, כגון אם מציין לדברים שכתב לעיל - יכתוב 'והבט ימין וראה בעמ' רצז', או 'שאו מרו'ם עיניכם לסימן ש' בו דנתי בהלכות...' 'וככל האמור בריש אמי'ר בסימן זה', וכעזה"ד, שהספר יהיה יפה ולא יהיה על'ה קרח. אבל במראי מקומות שבהערות - אין לזה לא טעם ולא ריח, ואין צורך להטריח הלומדים לפצח, אלא לציין ישירות והיה הקצ'ר אמיץ, שלא להוציא למעיינים המיץ.
ותולמ"ד.

על הצורה "חט" ראה ריז'יק שם עמ' 251, מ. בר אשר, פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה, ירושלים תש"מ, עמ' 16- 17 ; כתיב זה מצוי גם בכתבי היד של שבולי הלקט, וכבר ציין רי"ש שפיגל כי מן הראוי להקפיד שלא לשנותו [שפיגל שם עמ' 27- 28 ושם בהערות 89 - 90].]

על הצורה 'חט' זכורני שכן ראיתי בכת"י של ספרי הרמח"ל, ובמהדורות דורנו תיקנו, כנראה למנוע בלבול.

[לוצאטי]

בירושלמי יש 'איפשר' = אי אפשר, להבדיל מ'אפשר' חסר. ראוי לשמור על הכתיב המקורי, לפחות בציטוטים מספרי חז"ל.