אני ערב לו – האם תקף גם כלפי וירוסים וחיידקים?

[צופה_ומביט]

(אולי כבר עלה נידון זה בפורום, בחיפוש גוגל בפורום לא מצאתי)

כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ד, כ) "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורנו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו. אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם".

הרמב"ם לשיטתו שם שתולה את כל בריאות הגוף וחוליו בתזונה ופעילות הגוף ומערכותיו.

אבל האם נשארה קביעה זו בתוקפה גם אחרי שנודע לנו אודות החיידקים והוירוסים גורמי המחלות?

סרטן היא מחלה עתיקה מאד וידועה כבר מזמן היוונים (שאף נתנו לה את שמה) ואין ספק שהרמב"ם כולל גם אותה בערבות שלו. ומובן מאד, כי זהו שיבוש של תפקוד תאי הגוף בעצמם. (לגבי גורמים מסרטנים כמו חומרים שונים וקרינה אולי המניעה מהם כלולה עקרונית בהנהגת הרמב"ם לגבי תזונה וכיו"ב, אם כי הוא עצמו לא פירט לגבי זה כלום כמובן, אבל אולי נאמר בזה עכ"פ דון מינה ואוקי באתרה). אבל מה לגבי מחלות חיידקיות וויראליות? (כולל סרטן הנגרם מוירוס דנ"א כמו פפילומה).

האם מי שינהג עצמו בדרכי הרמב"ם גופו יילחם ביעילות נגד חיידקים ווירוסים מכל סוג ולא יבוא לידי חולי (ויראלי וחיידקי) כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, גם בסביבה חיידקית וויראלית?

האם לאי-עמידותנו מול חיידקים ווירוסים יתייחס הרמב"ם כ"גופנו רע מתחילת ברייתו, או שאנו רגילים במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתנו"?

או אולי כ"מכת דבר"? [ונאמר שעקרונית כלול בזה כל סיבת חולי חיצונית לאדם, בין אם "עיפוש האויר" ובין אם גורמים פתוגניים אחרים, בין אם זו מגיפה המונית ובין אם זו פגיעה אינדיבידואלית, בין אם "מכה שבאה לעולם" ובין אם נמצאת נוכחת תמיד, ורק שהרמב"ם בזמנו הכיר רק את מה שקראו אז "דבר" ולכן התייחס פרטנית רק לזה].

הרי במציאות היו חיידקים ווירוסים גם בזמן הרמב"ם, והם גרמו מחלות, אבל איש לא ידע עליהם (מה שהגביר עוד יותר את נזקיהם, באשר לא ידעו איך להיזהר ולמנוע, וגם תרופה ממוקדת לא היתה). "דבר" הבינו בצורה אחרת לגמרי (עיפוש האויר). והרמב"ם הרי היה רופא ובעל ניסיון מעשי רב, וכתב מה שכתב [גם] מניסיונו. וכשראה הרמב"ם חולים אלה – לשיטתו הנ"ל ברור שתלה את סיבת חוליים במה שאמר כנ"ל, שלא שמרו את ההנהגה הנכונה או שהיה להם טבע רע מתולדתם [לומר שתלה חולי אינדיבידואלי ב"דבר שבא לעולם" לא נראה לי מכמה פנים]. השאלה האם היה אומר זאת גם אילו ידע שגורמי המחלה הם חיידקים או וירוסים.

ואילו ידע על וירוסים וחיידקים, האם היה מוסיף כללים והנחיות עבור ה"אני ערב לו" [וכבר לא היה זה "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורנו"]? או שמא לא היה לוקח ע"ע ערבות כזו כלל?

[עד כמה שראיתי אין ברמב"ם שם הנחיות להתמודדות עם מגיפה ויראלית, או בכלל הנחיות להתנהגות אישית/חברתית מונעת מחלות, כמו סניטציה והיגיינה וריחוק חברתי למניעת הדבקה. והא בהא תליא, משום שלא ידעו בזמנו אודות חיידקים ווירוסים כגורמי מחלות].

שאלה זו נוגעת לעוד שאלה, עקרונית: האם הרמב"ם אמר את דבריו על הערבות לפי ידיעותיו ותפיסת הרפואה בזמנו (וממילא יש לדון בזה מחדש לפי ידיעות זמננו), או שאמרו ברוח קודשו / בכוח התורה / בדעת תורה (וזו קביעה נצחית)?
[יתכן שיש שיאמרו צד שלישי: הואיל ונפק מפומיה דהרמב"ם – הפכה הערבות לקביעה נצחית, גם אם הוא לא התכוון לכך].

הרמב"ם עצמו לכאורה היה אומר כצד א', וזאת על פי דברי עצמו במו"נ (ג, יד) לגבי חז"ל "ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו (חז"ל) מענין התכונה למה שהענין נמצא (במציאות), כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם (חז"ל) על דרך קבלה מן הנביאים אבל מאשר הם חכמי הדורות ההם בעניינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם".

וכך כתב בנו (בהקדמת מאמרו על דרשות חז"ל) "לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה. וכו' ועניינים אלו וכיוצא בהם, אין להבינם ולהתבונן אותם מפני שהיה גדול העצה והחכמה, אלא מפני הראיות והמופתים שיש עליהם. וכן אמר אבא מורי ז"ל ביאורה. והוא דבר מבואר ועניין קל בעיני כל נוטה מעל תאוות גופו".

וצעו"ת.

[דרומי]

הרבי מליובאוויטש האריך בנושא זה ונטה לראות בדברי הרמב"ם חלק מהתורה הנצחית, אם כי לאו דוקא במובנם הפשוט והגשמי.

[צופה_ומביט]

הרבי מליובאוויטש האריך בנושא זה ונטה לראות בדברי הרמב"ם חלק מהתורה הנצחית, אם כי לאו דוקא במובנם הפשוט והגשמי. ואכמ"ל.

למה אכמ"ל? אם לא כאן אז היכן? וכי עבור מה פתחתי אשכול זה? תן לפחות מ"מ שאוכל לראות בעצמי.

עכ"פ לצערי לא הבנתי/נתרמתי מדבריך כלום.

מה הסיבה שנטה לראות בדברי הרמב"ם תורה נצחית?

ואיזה מובן אחר יש לדברי הרמב"ם האלה האמורים במפורש כלפי "היות הגוף בריא ושלם" ויורדים לרמת פירוט של פירות ספציפיים ודרכי הכנת המזון וכו' וכו'?

ואם הנצחיות בדברי הרמב"ם האלה מוסבת על עניינים אחרים רוחניים, איזה תשובה יש בזה לשאלתי? אני דיברתי על המובן הפשוט כאן למטה מעשרה טפחים, והדרקל"ד. או שכוונתך שהסכים שעכ"פ כאן בגשמיות דברי הרמב"ם הללו אינם נצחיים?

[דרומי]

התכוונתי שאין לי כרגע את הזמן להרחיב ולהיכנס לפרטים, ולכן הסתפקתי בעצם הציון, יבואו הבקיאים וימשיכו

(סביר מאוד להניח שכבר יש אשכול עסיסי בנושא הזה במרחבי הפורום)

[צופה_ומביט]

כאמור, תן לפחות ציון.

[דרומי]

אין לי הספרים כרגע. חפש בפורום את המלים 'ת"ת ברפואות שבש"ס'

[חד ברנש]

לא קראתי את כל האשכול,
אבל איך ניתן לומר שהרמב"ם כתב "אני ערב לו" כלפי וירוסים וחיידקים בשעה שהוא בכלל לא ידע על קיומם?

[לבי במערב]

חפש בפורום את המלים 'ת"ת ברפואות שבש"ס'

הכוונה לאשכול זה (ויעו"ע כאן).

אודות דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, ראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 310. שם ס"ע 402. תש"נ ח"ב ע' 491. ובכ"מ.

[צופה_ומביט]

לא קראתי את כל האשכול,
אבל איך ניתן לומר שהרמב"ם כתב "אני ערב לו" כלפי וירוסים וחיידקים בשעה שהוא בכלל לא ידע על קיומם?

את הודעת הפתיחה לפחות, כן קראת?

[ישא ברכה]

אני משער שהרמב"ם העיד זאת מתוך הנסיון שלו ולא רק מתוך סברא בעלמא,
ולכאורה גם אם לא ידע, ראה שהנוהגים בעצתו אינם באים לידי חולי.
מן הסתם הוא גם לא מתכוין באופן גורף אלא על דרך הרוב.

[צופה_ומביט]

אני משער שהרמב"ם העיד זאת מתוך הנסיון שלו ולא רק מתוך סברא בעלמא,
ולכאורה גם אם לא ידע, ראה שהנוהגים בעצתו אינם באים לידי חולי.

התייחסתי לזה בהודעת הפתיחה. אני מניח ש99.99% מהאנשים בעולם לא נוהגים בשלימות את הנהגת הרמב"ם, ולכן תמיד היה לרמב"ם במה לתלות את החולי שלהם. ממילא לא היה לו איך לבדוק או להפריך את הקביעה לערבות ו/או להבין שיש עוד גורמי מחלה חיצוניים לגוף האדם.

מן הסתם הוא גם לא מתכוין באופן גורף אלא על דרך הרוב.

לא משמע כך. "אני ערב לו", ועם כל הלשונות הברורים. לא משמע כלל שאמר זאת על דרך הרוב. אלא כפי שאמרתי שכתב זאת לשיטתו מהם בכלל גורמי מחלה.

[חד ברנש]

לא קראתי את כל האשכול,
אבל איך ניתן לומר שהרמב"ם כתב "אני ערב לו" כלפי וירוסים וחיידקים בשעה שהוא בכלל לא ידע על קיומם?

את הודעת הפתיחה לפחות, כן קראת?

בחלקה. כתבת ארוך מדי... תלמד לקצר, או לפחות לכתוב מסקנות בסוף ההודעה.

[צופה_ומביט]

ארוך מדי או לא זה ענין יחסי/אינדיבידואלי.

מסקנות לא היו לי לכתוב כי [כפי שכתוב בכותרת] הצגתי שאלה, ודנתי קצת בצדדיה.

כתבתי כפי שנראה לי, ומי שלא מתאים לו שלא יקרא. ומן הסתם גם לא יגיב.

חשבתי שלפחות מי שמגיב - קרא על מה הוא מגיב. מסתבר שטעיתי.

[חד ברנש]

התכוונתי לתמצית השאלות ולא ממש למסקנות.
אתה מהחדשים בפורום, עם הרבה מרץ, כמו שאני הייתי לפני למעלה מעשור... כעת אני מהישישים בפורום ולא תמיד יש לי סבלנות לקרוא הודעות ארוכות. אכן, היתה זו טפשות מצידי להגיב, אבל הגבתי, והרי תגובתי דלעיל בטלה ומבוטלת, וכעפר הארץ נחשבת, והאשכול ישוב למסלולו...

[תוכן]

ריבוי המאכל הוא אחת הסיבות העיקריות למחלות. אנשים שצמים הרבה, הרבה יותר בריאים. וא"כ ודאי שדברי הרמב"ם נכונים גם להיום.

[צופה_ומביט]

א. ריבוי המאכל הוא אחת הסיבות העיקריות למחלות. ב. אנשים שצמים הרבה, הרבה יותר בריאים. ג. וא"כ ודאי שדברי הרמב"ם נכונים גם להיום.

לא הבנתי איך ג' נובע מא' וב'.

כל שכן בהינתן שקראת את הודעת הפתיחה ועליה הגבת.

[מקדש מלך]

השאלה אינה רק מצד חיידקים ווירוסים, אלא גם לגבי מחסור בחומצות אמינו ויטמינים מינירלים וכו', שבזמן הרמב"ם לא ידעו עליהם, וכנראה שהתזונה שהוא מציע אינה מכילה את כולם בהכרח.

דברי הרבי מליואבויטש ראיתי לפני הרבה שנים בספרו "שערי אמונה". לפי קוצר זכרוני, לדבריו, היות והרמב"ם ראה בהנחיות אלו הלכה מחייבת, שהרי שמירת הבריאות היא חובה תורנית, הרי שמדובר בשיטה תורנית, כלומר שהפך לחלק מהתורה, וניתן לפרשו בדרך פרד"ס, כמו שכל דברי הגמרא אפשר לפרש בדרך פרד"ס, וכידוע. וממילא, אף אם חוקרי זמנינו מבינים אחרת, אין זה נוגע אלא לרובד המציאותי. אבל הרובד התורני על מקומו נשאר. כמו כל מחלוקת תורנית בין הראשונים, שגם אם נמצא הוכחות ארכיאולוגיות וכד' לאחת השיטות, לא נמחק את השיטה השניה מן הספר, ותשאר בין כותלי בית המדרש, ואף שלא יהיה הלכה כמותה נאמר אלו ואלו דא"ח.

[תוכן]

א. ריבוי המאכל הוא אחת הסיבות העיקריות למחלות. ב. אנשים שצמים הרבה, הרבה יותר בריאים. ג. וא"כ ודאי שדברי הרמב"ם נכונים גם להיום.

לא הבנתי איך ג' נובע מא' וב'.

כל שכן בהינתן שקראת את הודעת הפתיחה ועליה הגבת.

הרמב"ם דיבר בדרך כלל, וגם מה שכתבתי הוא בדרך כלל.

[צופה_ומביט]

השאלה אינה רק מצד חיידקים ווירוסים, אלא גם לגבי מחסור בחומצות אמינו ויטמינים מינירלים וכו', שבזמן הרמב"ם לא ידעו עליהם, וכנראה שהתזונה שהוא מציע אינה מכילה את כולם בהכרח.

לגבי זה - סוכ"ס לרמב"ם היה ניסיון בשטח, והוא לקח את הערבות [כנראה גם] על סמך הניסיון. לדבריך הוא היה אמור לראות שבשטח זה לא עובד. אא"כ טענתך היא שהרמב"ם לקח ערבות לא על סמך ניסיון אלא על סמך ידע/השערות רפואיות של זמנו שהיה בטוח לגמרי לגביהן.

דברי הרבי מליואבויטש ראיתי לפני הרבה שנים בספרו "שערי אמונה". לפי קוצר זכרוני, לדבריו, היות והרמב"ם ראה בהנחיות אלו הלכה מחייבת, שהרי שמירת הבריאות היא חובה תורנית, הרי שמדובר בשיטה תורנית, כלומר שהפך לחלק מהתורה, וניתן לפרשו בדרך פרד"ס, כמו שכל דברי הגמרא אפשר לפרש בדרך פרד"ס, וכידוע. וממילא, אף אם חוקרי זמנינו מבינים אחרת, אין זה נוגע אלא לרובד המציאותי.

השאלה שלי היתה אך ורק לגבי הרובד המציאותי. פירושים בדרך רד"ס אינם מעניין האשכול.

אבל הרובד התורני על מקומו נשאר. כמו כל מחלוקת תורנית בין הראשונים, שגם אם נמצא הוכחות ארכיאולוגיות וכד' לאחת השיטות, לא נמחק את השיטה השניה מן הספר, ותשאר בין כותלי בית המדרש, ואף שלא יהיה הלכה כמותה נאמר אלו ואלו דא"ח.

מעניין האם הרמב"ם עצמו (שציטטתי לעיל, הוא ובנו) היה מסכים לטענה/תיאוריה הזו, בזמן שהוא בעצמו אומר שאין זו קבלה מהנביאים ולא חכמת התורה אלא ליקוט ידיעות מחכמי האומות או הבנה אנושית של חז"ל בחכמת הטבע בדרך הלימודיות. כלומר (וכפי שכבר הפנו כאן לאשכול שדן בכיו"ב) האם מה שאמר בזה הרמב"ם הוא רק כלפי הנפק"מ למעשה ברובד המציאותי - או שטוען שאין לזה דין ת"ת.

את הטענה שאם הרמב"ם השתמש בידיעת טבע כלשהי כמימוש של הלכה הפכה בכך ידיעת טבע זו לתורה איני מבין כ"כ. אם הרמב"ם אומר שידיעת הטבע היא מעשה מרכבה, ועל כן הוא מתאר את הקוסמולוגיה כפי ידיעת זמנו. האם בכך הפכה הקוסמולוגיה של אריסטו - היא בעצמה - לתורה? לא ברור לי ההכרח. המצוה לשיטת הרמב"ם היא לדעת את ידיעת הטבע. אבל מהי ידיעת הטבע? כל דור וידיעותיו. הרמב"ם קיים את זה בידיעות זמנו, ואנחנו בידיעות זמננו.

[מקדש מלך]

לגבי זה - סוכ"ס לרמב"ם היה ניסיון בשטח, והוא לקח את הערבות [כנראה גם] על סמך הניסיון. לדבריך הוא היה אמור לראות שבשטח זה לא עובד. אא"כ טענתך היא שהרמב"ם לקח ערבות לא על סמך ניסיון אלא על סמך ידע/השערות רפואיות של זמנו שהיה בטוח לגמרי לגביהן.

הוא שילב בין סברות הגיוניות לתוצאות בשטח ברוב המקרים. מקרה שלא הצליח, הסברא אמרה שכנראה מדובר בגוף לקוי וכו'. מנין לו לדעת בנבואה שזה מחסור בויטמין? (בלי קשר לעובדה שלא היו לו את יכולות המחקר המשוכללות שבימינו)

מעניין האם הרמב"ם עצמו (שציטטתי לעיל, הוא ובנו) היה מסכים לטענה/תיאוריה הזו, בזמן שהוא בעצמו אומר שאין זו קבלה מהנביאים ולא חכמת התורה אלא ליקוט ידיעות מחכמי האומות או הבנה אנושית של חז"ל בחכמת הטבע בדרך הלימודיות. כלומר (וכפי שכבר הפנו כאן לאשכול שדן בכיו"ב) האם מה שאמר בזה הרמב"ם הוא רק כלפי הנפק"מ למעשה ברובד המציאותי - או שטוען שאין לזה דין ת"ת.

את הטענה שאם הרמב"ם השתמש בידיעת טבע כלשהי כמימוש של הלכה הפכה בכך ידיעת טבע זו לתורה איני מבין כ"כ. אם הרמב"ם אומר שידיעת הטבע היא מעשה מרכבה, ועל כן הוא מתאר את הקוסמולוגיה כפי ידיעת זמנו. האם בכך הפכה הקוסמולוגיה של אריסטו - היא בעצמה - לתורה? לא ברור לי ההכרח. המצוה לשיטת הרמב"ם היא לדעת את ידיעת הטבע. אבל מהי ידיעת הטבע? כל דור וידיעותיו. הרמב"ם קיים את זה בידיעות זמנו, ואנחנו בידיעות זמננו.

רוב הגמרא היא בעצם כללים מציאותיים שהופכים להלכה. הלכות ביטול בנותן טעם נסמכות על שאלה מציאותית האם יש טעם או אין. מחלוקות בחזקת כגון אין אדם פורע תוך זמנו, או לא חציף איניש לזיופי, הם בעצם שאלות פסיכולגיות מציאותיות. בהלכות טריפה חז"ל משתמשים בידע רפואי ובהוכחות מהשטח. האם אין זו תורה? ומה ההבדל בין הלכות בריאות הגוף שהם חובה הלכתית להלכות אחרות?
אלא מה תאמר, שחז"ל לחוד וראשונים לחוד? זו היא כבר סברא מחודשת (כלומר ברור שסמכותם של חז"ל גדולה משל הבאים אחריהם. אבל לא מדובר בשתי תופעות שאינן קשורות).
הקוסמולוגיה של אריסטו לא הפכה לתורה. ההסבר של הרמב"ם על פיה בפסוקים או בחז"ל - כן. העובדה שבאלסנדריא כרתו רחמים של פרות אינה תורה. שיטת התנאים שמוכח מכאן שרחם כרותה אינה טריפה היא תורה. וכן הלאה.

לגבי מה הרמב"ם עצמו היה אומר וכו'. הטיעון מוכר ונלעס בפורום לגבי הרבה נושאים. זו כבר סוגיא רחבה בהרבה מנידון האשכול, ועל כן קשה לי להידרש לה כעת. אולי בהמשך.

[צופה_ומביט]

רוב הגמרא היא בעצם כללים מציאותיים שהופכים להלכה. הלכות ביטול בנותן טעם נסמכות על שאלה מציאותית האם יש טעם או אין. מחלוקות בחזקת כגון אין אדם פורע תוך זמנו, או לא חציף איניש לזיופי, הם בעצם שאלות פסיכולגיות מציאותיות. בהלכות טריפה חז"ל משתמשים בידע רפואי ובהוכחות מהשטח. האם אין זו תורה?

ומה ההבדל בין הלכות בריאות הגוף שהם חובה הלכתית להלכות אחרות? ומי אמר שחז"ל לא השתמשו גם בידע בן זמנם?
אלא מה תאמר, שחז"ל לחוד וראשונים לחוד? זו היא כבר סברא מחודשת.

הקוסמולוגיה של אריסטו לא הפכה לתורה. ההסבר של הרמב"ם על פיה בפסוקים או בחז"ל - כן. העובדה שבאלסנדריא כרתו רחמים של פרות אינה תורה. שיטת התנאים שמוכח מכאן שרחם כרותה אינה טריפה היא תורה. וכן הלאה.

על שאלת הטריפות והכינים נשפך כבר הרבה דיו, הדברים ידועים ואכ"מ לטוחנם שוב. אבל איני רואה קשר בין זה לבין קביעה מציאותית שאומרת שאם תעשה כך וכך לא תחלה, גם אם קביעה זו - לפי הידע בזמן מסוים - בה מקיימים את מצוות ונשמרתם. התורה מצוה להישמר על החיים - וכל דור נשמר לפי הידע בזמנו. מה ששומר - שומר, מה שלא - לא. מה יועיל ומה יציל אם פלוני ישמור רק מה שהרמב"ם אמר, לא יתחסן נגד חצבת, ימות מהחיידק, וכשיבוא לבי"ד של מעלה יאמר שקיים מצוות ונשמרתם כי עשה מה שהרמב"ם פסק בזה. יועיל לו משהו? ברור לי שלא. ומאותה סיבה אני לא מבין את ההכרח להתייחס לדברי הרמב"ם כאן כ"פסק הלכה", אלא אני מבין כפי שכתבתי לעיל. יש מצוה כללית: לשמור על החיים, לדעת את ידיעות הטבע. איך שומרים על הנפש? מהי ידיעת הטבע? כל דור וידיעותיו. למשל: אצל הרמב"ם הדרך המעולה לקיום מצות ידיעת/האמנת אלוקות היא חקירה פילוסופית, הוא כותב זאת ממש להדיא [ועוד ראשונים]. בדורנו [וכבר לפני] אוחזים אחרת, כי לדורנו [ולפניו] זה אחרת, ואיש לא מתפעל מזה שעבור הרמב"ם ודורו הדרך היתה פילוסופיה. אותו ובזמנו זו היתה הדרך שחיזקה אמונה, היום דברים אחרים מחזקים אמונה [וחקירה פילוסופית בדר"כ מחלישה. גם הפילוסופיה וכלל החשיבה האנושית והערכים השתנו מאז]. המצוה נשארה אותה מצוה, המימוש והביצוע - לפי האדם והזמן.

את הדוגמה שלך בסוף לא הבנתי כלל. לא דומה הנידון לראיה. אם כרתו רחמים והפרות חיו - זו עובדה. היא מציאות אמת ונכונה. גם אם היא לא תורה - היא מהווה הוכחה שרחם כרותה אינה טריפה. על העובדה המציאותית הנכונה הזו באה הפסיקה ההלכתית שרחם כרותה אינה טריפה. אבל לומר שהקוסמולוגיה של אריסטו [וכיו"ב] היא ביאור [והיא היא הביאור] בפסוקי תורה - אם הקוסמולוגיה הזו לא נכונה, זה לומר שפסוקי התורה אינם נכונים. שומו שמים על זאת. [לא יעזור כאן גם לומר שהתורה דיברה כפי דור מקבליה וכיו"ב. כי דור מקבליה היה לפני אריסטו. מהכ"ת שדוקא הקוסמולוגיה של אריסטו תיקבע כביאור פסוקים שהוא בתורו כבר יהיה "תורה נצחית" בזמן שהוא בסה"כ שלב באמצע בין דור מצרים לדורנו? רק בגלל שהראשונים חיו בדיוק כשמשנתו שגשגה בעולם ושלטה בכיפה?]. אלא מה, בגלל שהראשונים לפי ידיעותיהם הבינו ופירשו כך - זה נעשה תורה נצחית, וממילא גם אם אנחנו נלמד ונפרש אחרת בהכרח, אבל בגדר אלו ואלו דא"ח כבר יש פירוש כזה בתורה, או שברד"ס התורה זה דוקא כן נכון? ובאמת כבר נשפכה דיו גם על שאלה זו, איך תורת הקבלה בנויה/משתמשת במושגים אריסטוטליים שאבד עליהם הכלח מבחינה מחקרית, ואיש לא אוחז מהם היום. כמדומני כבר בספר הברית מדבר ע"ז, ועוד. יש בזה התפתלויות רבות, ואכמ"ל.

לגבי החילוק בין חז"ל לראשונים, אני חושב שכן, יש כזה חילוק. ואם אין - אז למה לעצור בראשונים? נאמר זאת גם על אחרונים, ואחרוני אחרונים, ואחרוני זמננו. ואולי כן הוא. מי יודע.

וצ"ע בכ"ז.

[לעולם יהיה אדם]

שאלת תם
היה לרמב"ם ניסיון רפואי כשכתב את המשנה תורה?

[מקדש מלך]

על שאלת הטריפות והכינים נשפך כבר הרבה דיו, הדברים ידועים ואכ"מ לטוחנם שוב. אבל איני רואה קשר בין זה לבין קביעה מציאותית שאומרת שאם תעשה כך וכך לא תחלה, גם אם קביעה זו - לפי הידע בזמן מסוים - בה מקיימים את מצוות ונשמרתם. התורה מצוה להישמר על החיים - וכל דור נשמר לפי הידע בזמנו. מה ששומר - שומר, מה שלא - לא. מה יועיל ומה יציל אם פלוני ישמור רק מה שהרמב"ם אמר, לא יתחסן נגד חצבת, ימות מהחיידק, וכשיבוא לבי"ד של מעלה יאמר שקיים מצוות ונשמרתם כי עשה מה שהרמב"ם פסק בזה. יועיל לו משהו? ברור לי שלא. ומאותה סיבה אני לא מבין את ההכרח להתייחס לדברי הרמב"ם כאן כ"פסק הלכה", אלא אני מבין כפי שכתבתי לעיל. יש מצוה כללית: לשמור על החיים, לדעת את ידיעות הטבע. איך שומרים על הנפש? מהי ידיעת הטבע? כל דור וידיעותיו. למשל: אצל הרמב"ם הדרך המעולה לקיום מצות ידיעת/האמנת אלוקות היא חקירה פילוסופית, הוא כותב זאת ממש להדיא [ועוד ראשונים]. בדורנו [וכבר לפני] אוחזים אחרת, כי לדורנו [ולפניו] זה אחרת, ואיש לא מתפעל מזה שעבור הרמב"ם ודורו הדרך היתה פילוסופיה. אותו ובזמנו זו היתה הדרך שחיזקה אמונה, היום דברים אחרים מחזקים אמונה [וחקירה פילוסופית בדר"כ מחלישה. גם הפילוסופיה וכלל החשיבה האנושית והערכים השתנו מאז]. המצוה נשארה אותה מצוה, המימוש והביצוע - לפי האדם והזמן.

את הדוגמה שלך בסוף לא הבנתי כלל. לא דומה הנידון לראיה. אם כרתו רחמים והפרות חיו - זו עובדה. היא מציאות אמת ונכונה. גם אם היא לא תורה - היא מהווה הוכחה שרחם כרותה אינה טריפה. על העובדה המציאותית הנכונה הזו באה הפסיקה ההלכתית שרחם כרותה אינה טריפה. אבל לומר שהקוסמולוגיה של אריסטו [וכיו"ב] היא ביאור [והיא היא הביאור] בפסוקי תורה - אם הקוסמולוגיה הזו לא נכונה, זה לומר שפסוקי התורה אינם נכונים. שומו שמים על זאת. [לא יעזור כאן גם לומר שהתורה דיברה כפי דור מקבליה וכיו"ב. כי דור מקבליה היה לפני אריסטו. מהכ"ת שדוקא הקוסמולוגיה של אריסטו תיקבע כביאור פסוקים שהוא בתורו כבר יהיה "תורה נצחית" בזמן שהוא בסה"כ שלב באמצע בין דור מצרים לדורנו? רק בגלל שהראשונים חיו בדיוק כשמשנתו שגשגה בעולם ושלטה בכיפה?]. אלא מה, בגלל שהראשונים לפי ידיעותיהם הבינו ופירשו כך - זה נעשה תורה נצחית, וממילא גם אם אנחנו נלמד ונפרש אחרת בהכרח, אבל בגדר אלו ואלו דא"ח כבר יש פירוש כזה בתורה, או שברד"ס התורה זה דוקא כן נכון? ובאמת כבר נשפכה דיו גם על שאלה זו, איך תורת הקבלה בנויה/משתמשת במושגים אריסטוטליים שאבד עליהם הכלח מבחינה מחקרית, ואיש לא אוחז מהם היום. כמדומני כבר בספר הברית מדבר ע"ז, ועוד. יש בזה התפתלויות רבות, ואכמ"ל.

לגבי החילוק בין חז"ל לראשונים, אני חושב שכן, יש כזה חילוק. ואם אין - אז למה לעצור בראשונים? נאמר זאת גם על אחרונים, ואחרוני אחרונים, ואחרוני זמננו. ואולי כן הוא. מי יודע.

וצ"ע בכ"ז.

לא דיברתי על השאלה מה אמת ומה לא. ואני יודע שהנושא טחון. דברתי רק על העובדה שחלק מן התורה היא הבנת הטבע. ואמנם צריך ביאור עד היכן נאמר כן, אבל ברור שחלק מהתורה הם סברות מציאותיות כמו שהוכחתי. ועצם העובדה שהרמב"ם קבע את כללי הרפואה שלו ביד החזקה, מראה שהבין שכללים אלו הם בגדר תורה, כיון שחובה לנהוג כן (לפי שיטתו) מצד דין שמירת הנפש.

יתכן שהבנה מסוימת בטבע שעל פיה הובן פסוק או נקבעה הלכה אינה מתאימה למה שנראה לעינינו כיום. אבל אין זה שונה (על כל פנים כהנחה לצורך הדיון) מסברא תורנית שהוכחה כמוקשית. לדוגמא דברי ראשון שנסתרים מגמרא מפורשת, או דברי אחרון שנסתרים מראשון, אינם שונים מהשערה של הרמב"ן על מיקומה של קבר רחל שחזר ממנה עקב בדיקת המציאות בשטח, או דעה של תנא בהלכות טריפות, שנדחתה על ידי הגמרא עצמה בהוכחה מהמציאות (למשל שלעופות יש לב, ולא כדעת מי).
זו כזו לא תיקבע כהלכה למעשה, ומכל מקום כבודה במקומה מונח כדעה תורנית שנדחתה.
וההנחה היא שדעה תורנית של אבות עולם, גם אם היא נדחתה מההלכה, עדיין נכונה ברובד מסוים, שעל כן נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים.

[מקדש מלך]

לגבי החילוק בין חז"ל לראשונים, אני חושב שכן, יש כזה חילוק. ואם אין - אז למה לעצור בראשונים? נאמר זאת גם על אחרונים, ואחרוני אחרונים, ואחרוני זמננו. ואולי כן הוא. מי יודע.

לדעתי ברור שנאמר כן גם על אחרוני זמנינו. אלא שהוא כמו שלבי סולם. ככל שהדורות עולים כך הסמכות עולה, אבל מדובר ברצף מסוים, ולא במשהו אחר לחלוטין.

אמנם לענ"ד, לגבי עניין ידיעות הטבע ספציפי יש חילוק גדול בין חז"ל לראשונים. היות ואנו רואים שחז"ל עצמם השתבחו בעובדה שיש להם ידיעה נפלאה על סודות הטבע, וגם ניתן לראות שהם שאבו אותם ממקורות ומחקר אישי שלהם, ומתוך חכמת התורה ורוח הקודש שבקרבם, לכן אנו מחשיבים אותם כסמכות על גם לגבי חכמות הטבע (ובדברים שאיננו מבינים אותם לפי חכמות זמנינו, נתרץ שדיברו על רובד פנימי, או שההלכה נקבעת לפי כללי אומד והתבוננות שאיננו בקיאים בהם, וכיוצ"ב, וכבר הילכו בו נמושות). מה שאין כן בראשונים, שלרוב לא חקרו בעצמם את הטבע, ולא טענו שנגלו להם תעלומות להבין את סודות הטבע, אלא השתמשו בפירוש בחכמת הגוים מפיהם ומפי כתבם, שעל כן, אם חכמת הגוים נדחתה, אין סיבה שנחשוב שהראשונים עצמם לא היו חוזרים בהם כיום (ושוב, עדיין נחשיב זאת כדעה תורנית, אלא שלא מחייב שהלכה כדבריה, וכנ"ל). ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.

[לבי במערב]

דברי הרבי מליו[באו]ויטש ראיתי לפני הרבה שנים בספרו "שערי אמונה" . .

אכן, הוא שם ע' קסא ואילך (במהדו' תשס"ח - ס"ע קמד ואילך. ומקורו מלקו"ש חכ"ג ס"ע 35 ואילך - כנסמן באשכול שקושר לעיל).

לעיל ציינתי להוראה מעשית שלמד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע מדברי הרמב"ם הנ"ל, יעו"ש.

[לבי במערב]

היה לרמב"ם ניסיון רפואי כשכתב את המשנה תורה?

עוד בקורדובה כבר עסק הרמב"ם בלימוד חכמת הרפואה (מפי החכם המוסלמי ג'אבר אבן אפלח. ראה מו"נ ח"ב פ"ט).

[לבי במערב]

לנושא האשכול - קיים ספר בשם 'רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן־זמננו' (פרופ' חיים גמליאל, הוצ' מכון מש"ה, קרית־אונו תשע"ד. כאן מצויים חלקים מדגמיים הימנו).

[עקביה]

היות ואנו רואים שחז"ל עצמם השתבחו בעובדה שיש להם ידיעה נפלאה על סודות הטבע,

היכן?

[בן מיכאל]

מדובר בדבר גורף בחז"ל, משנות עיבורו של נחש ועד חלב עיזים שחורות, מקים להו לרבנן בין הביא שליש ללא הביא שליש, ועד קים להו בשיעור יניקה (שבת פה. עיין שם היטב).

[עקביה]

אני לא בטוח שלגמרי גורף.
חשבון שנות עיבורו של הנחש מבוסס על הבנה בתורה עצמה.
גבינת עיזים שחורות, נראה שלא הייתה ידיעה כזו.
ולגבי הידיעה בשיעור יניקה וכו', מעניין לציין שרבי דוד ניטו, בספרו 'כוזרי שני', מספר על אנשים בני זמנו שהיו בעלי ידיעה מסוג זה.

לעומת זאת הגמ' (חולין נז:) מספרת על רבי שמעון בן חלפתא שערך בדיקה מעשית כדי להוכיח את דברי שלמה המלך על הנמלה, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, והגמ' קובעת שהבדיקה לא הייתה מוצלחת ולא הוכיחה כלום, ואין לנו אלא לסמוך על שלמה המלך שאמר ברוח הקודש.

[מקדש מלך]

מוזר לי הדיון. באינסוף סוגיות בש"ס רואים ידע מציאותי, ממקורות עלומים, ומצורת חשיבה עלומה.

ברור שיש כאן אוטוריטה שאינה מהססת להביע דעה על כל מה שזז בעולם, והיא עושה זאת בדרכים שאינם מובנות לנו וממקורות שאינן ידועים לנו. מה שאומר תבונה על אנושית גם בעניני הכרת המציאות.

[עקביה]

למה לייחס זאת לתבונה על-אנושית?

[בן מיכאל]

מוזר לי הדיון. באינסוף סוגיות בש"ס רואים ידע מציאותי, ממקורות עלומים, ומצורת חשיבה עלומה.

ברור שיש כאן אוטוריטה שאינה מהססת להביע דעה על כל מה שזז בעולם, והיא עושה זאת בדרכים שאינם מובנות לנו וממקורות שאינן ידועים לנו. מה שאומר תבונה על אנושית גם בעניני הכרת המציאות.

אתה צודק כמובן באופן כללי, אבל את המודגש לא הבנתי, כוונתך לדרש הדרש הרגילה? - זאת היתה דרך לימודם את הפסוקים, אם מפני מסורת מסיני אם ברוח הקודש, אם משום הסברים אחרים הלוא הם כתובים באשכולות הפשט והדרש הרבים בפורום..., עכ"פ מה זה עניין לידיעתם את המציאות? - אם הם הבינו שזה מה שכתוב בפסוק, אז זהו המציאות כפי שנתגלתה בנבואה.

[מגדל]

כתב אותו הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ב פרק ח') דברים יסודיים הנוגעים לכל ענייני מדע וחכמה טבעית והסתמכות על דעת הקדמונים בעניינים אלו וז"ל שם (בתרגום הרב מיכאל שוורץ): "מן הדעות העתיקות הנפוצות אצל הפילוסופים וההדיוטות, שלתנועת הגלגלים קולות גדולים ומפחידים מאוד, הראיה שלהם לזאת היתה שכאשר הגופים הקטנים אשר אצלנו נעים תנועה מהירה, הם משמיעים רעש גדול וצלצול מחריד. קל וחומר גרמי השמש הירח והכוכבים בכל גודלם ומהירותם. סיעת פיתגורס כולה מאמינה שלהם קולות מהנים הרמוניים, למרות גודלם, כשם שמנגינות המוזיקה הרמוניות. יש להם טעמים מדוע אין שומעים קולות מפחידים וגדולים כאלה.
דעה זאת נפוצה בעדתנו גם כן, האינך רואה שחז"ל מתארים את עוצמת קולו של השמש בנועו כל יום בגלגל. וכן מתחייב לגבי הכל.
אך אריסטו מסרב לקבל זאת והוא מבהיר שאין להם קול. אתה תמצא זאת בספרו "על השמים". משם תבין זאת, ולא תחשוב למגונה שדעת אריסטו חולקת על דעת חז"ל בעניין זה, כי דעה זאת, כלומר שיש להם קולות, נובעת מן האמונה כי גלגל קבוע ומזלות חוזרים. והרי יודע אתה שהם העדיפו את דעת חכמי אומות העולם על דעתם הם, בעניינים אסטרונומיים אלה, וזה שאמרו במפורש: "ונצחו חכמי אומות העולם" וזה נכון, כי כל מי שדן בעניינים עיוניים אלה, דן בהם על פי מה שהעיון הביא אליו, ולכן מאמין במה שהוכחתו המופתית נכונה." עכ"ל הזהב, ומינה לא תזוע.

[מענה איש]

הרמב''ם דיבר על מצב נורמלי לא על מגיפות.

[צופה_ומביט]

הרמב''ם דיבר על מצב נורמלי לא על מגיפות.

א. הרמב"ם כן התייחס למגיפה, אבל רק לדבר.

ב. מחלות ויראליות וחיידקיות נמצאות בחברה האנושית כל הזמן, כל חורף, ועד שלא היו תרופות/חיסונים הן גם עשו שמות בילדים ומבוגרים.
אז כן מגיפה או לא מגיפה, לא יתכן שהרמב"ם יתעלם מזה כסיבת מחלה ומוות, ויתן ערבות שלא יחלה כל ימיו וכו' אם רק ישמור תזונה נכונה.
כאמור, אפילו להיגיינה וסניטציה הוא לא מתייחס.

[מקדש מלך]

מוזר לי הדיון. באינסוף סוגיות בש"ס רואים ידע מציאותי, ממקורות עלומים, ומצורת חשיבה עלומה.

ברור שיש כאן אוטוריטה שאינה מהססת להביע דעה על כל מה שזז בעולם, והיא עושה זאת בדרכים שאינם מובנות לנו וממקורות שאינן ידועים לנו. מה שאומר תבונה על אנושית גם בעניני הכרת המציאות.

אתה צודק כמובן באופן כללי, אבל את המודגש לא הבנתי, כוונתך לדרש הדרש הרגילה? - זאת היתה דרך לימודם את הפסוקים, אם מפני מסורת מסיני אם ברוח הקודש, אם משום הסברים אחרים הלוא הם כתובים באשכולות הפשט והדרש הרבים בפורום..., עכ"פ מה זה עניין לידיעתם את המציאות? - אם הם הבינו שזה מה שכתוב בפסוק, אז זהו המציאות כפי שנתגלתה בנבואה.

התכוונתי לצורה שבה הם רואים ומפרשים את המציאות. השמש אדומה בשקיעה כי היא חולפת על הורדים שבגן עדן. בן נץ שעוצר בכנפיו את הרוח הדרומית. יש דם שהוא מיפקד פקיד ויש מיבלע בליעי. דם חימוד. אי אפשר לחרישה בלא טיפת דם. אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. כל מידות חכמים. הדוגמאות שאתה הבאת לעיל. ועוד אין ספור.

[בן מיכאל]

תודה.
מלבד שני הדוגמאות הראשונות (ואכן יש עוד כדוגמתם), שאר הדוגמאות אין להם עניין עם זה, אלא סתם יש כאן אולי הערה על סתירה בין דבריהם למדע המודרני.

[מקדש מלך]

הנקודה כאן היא הבטחון שבה הם מביעים עמדה על כל נושא מציאותי, וקובעים לו גדרים. הם לא מעתיקים דברי חכמי גוים, אלא הם עצמם המומחים שקובעים את הגדרים המציאותיים. שלא כמו בדורות הבאים, שבכל נושא מציאותי הרב אינו מגיע בתור הידען, אלא שואל את המומחה בתחום (אלא אם כן יש לו קביעה חזלי"ת מהמוכן). זה מראה שהם החזיקו את עצמם כמבינים בטבע, לכל הפחות בכל מה שנוגע להבנת התורה, ובעיקר לפסק הלכה. מלבד זאת מדובר בחשיבה עלומה, כי הם קובעים את המציאות עצמה לפי מתודה וחשיבה הלכתית.

[מגדל]

מוזר לי הדיון. באינסוף סוגיות בש"ס רואים ידע מציאותי, ממקורות עלומים, ומצורת חשיבה עלומה.

ברור שיש כאן אוטוריטה שאינה מהססת להביע דעה על כל מה שזז בעולם, והיא עושה זאת בדרכים שאינם מובנות לנו וממקורות שאינן ידועים לנו. מה שאומר תבונה על אנושית גם בעניני הכרת המציאות.

כן, הפיזיקה והמטא-פיזיקה לא נולדו אתמול, ובמובן מסויים גם לא עם אריסטו. לאנשים תמיד הייתה משנה כלשהיא לגבי תפיסת העולם שלהם, והם אחזו אותה כנכונה ממש כשם שאנו אוחזים היום, וכשם שאחזו מחוקי ניוטין לפני איינשטיין, וכשם שאחזו מאריסטו לפני עידן האמפריזם, כך תמיד היה, כך תמיד יהיה, ואין בכך דבר ולא חצי דבר לגבי מקור אנושי ועל אנושי.

(ואומר ולא אבוש שהוא ממש לתימה לי כיצד אנשים עדיין תופסים בהשקפת העולם הזו.)

ואם הציטוט מן הרמב"ם לא מספיק, בנו הרחיב במקום בו האב קיצר:

דע, כי אתה חייב לדעת. כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותה דעת, אם אמת אִתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל. אינו מדרך השכל - מפני שהוא מתחייב מפני שחוסר העיון מחייב לגרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו בדבר שיש בו חובת ההתבוננות. ומדרך התורה - מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר. אמר ה' יתברך (ויקרא יט, טו) "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך". ואמר (דברים א, יז) "לא תכירו פנים במשפט" וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותה דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונִשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול "והימן וכַלכֹּל ודַרדַע" (מלכים א' ה, יא). שכל זה שבעל הדעה הוא אדם גדול אינה ראיה, אבל אסור באיסור נשיאת פנים. ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם, לשלימות תבונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם להצדיקָם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות, ובחכמת הטבע והתכונה. ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך" וגו'.

אתה רואה החכמים, במה בדבר שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים (חולין קכד.) "האלהים לשון שבועה, נשבע אני, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה" אף אם "יהושע בן נון" אמר מאמר קשה זה, לא הייתי מציית לדבריו. כלומר, לא הייתי מאמין בו, ואף על פי שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מכוון, מדוייק מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להִדרש. ודי בזה ראיה ומופת. ולא נטען להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים דברים ברפואה שלא נתאמתו ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכעניין אבן תקומה שאמרו (שבת סו:) שמונע להפיל הנפלים, שלא נתאמת, וכיוצא בזה עניינים רבים שדברו פרק שמונה שרצים במסכת שבת (קט:) וכו' ... אבל מה שאמרו חז"ל (עיין ברכות סב:)[4] 'אי כפית אם רעבת אכול, אי צחית אם צמאת שתה, אי בשל קִדְרַך שדי במכמנא אם קדרתך מבושלת – אם עכלת המזון, עשה צרכיך במחבוא – אחורי הגדר, או בארובה – בור המיועד לכך זה המאמר הוא עיקר הבריאות, כאשר אִמְתוהו הבחינה ורפואות הרופא. רצה לומר, שלא יאכל אדם עד שירעב, ושלא ישתה עד שיצמא, וכשיצמא שלא יאחר לשתות, וכשיתעכל המזון במעיו שישליכנו ולא יאחרנו, שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם.

וכן אין לנו לטעון לאריסטו ולומר: הואיל ואדון חכמי הפילוסופים הוא, והקים מופתים אמיתיים על מציאות הבורא יתברך וכיוצא בזה מהדברים האמיתיים שבאו במופת ופגעו דרך האמת וכוונו דבריו לאמת. אף על פי כן אל תאמר כי כן מצא האמת באמונת קדמות העולם, ושאין הבורא יתברך יודע הפרטים וכיוצא בזה. ולא מאידך אין להכזיבו ולומר: הואיל וטעה באמונת אלו, כי כן טעה בכל אמריו. אבל יש לנו, ולכל נבון וחכם, להתבונן על כל דיעה וכל מאמר, על דרך שיש להתבונן אותה בה - ולאמת ולקיים מה שראוי לקיים, ולבטל מה שראוי לבטלו, ולעמוד מלפסוק הדין, במה שלא הוכרע, האחד משני הפכים, אמַרוֹ מי שאמרו. כאשר אנו רואים אותם ז"ל שאמרו (יבמות עו:) "אם הלכה - נקבל, ואם לדין - יש תשובה". וכן הם עושים במה שלא הוכרע האחד משני הפכין, שמעמידים אותו באמרם בו (שבת ה.) "תיקו" תעמוד הבעיה במקומה ללא פתרון, וחוזרים להם מדעת שנתאמת להם באמרם בהרבה מקומות (תענית כו:) חזר בו ר' פלוני מדבריו, "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" (משנה עדיות א, יב). וגדול מזה בהודאתם ואהבתם אף בהוראת הלכה הודו בטעותם וזאת מחמת אהבתם דרך המשפט אמרו (נדה סח.) "אוקי רבא אמורא עליה העמיד רבא מתורגמן לידו ודרש ואמר: דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי". ועניינים אלו וכיוצא בהם, אין להבינם ולהתבונן אותם אין לחפש בהם תבונה ולהעמיק באותם דברים מפני שהיה האומר גדול העצה והחכמה, אלא מפני הראיות והמופתים שיש עליהם. וכן אמר אבא מורי ז"ל במורה, והוא דבר מבואר ועניין קל בעינֵי כל נוטה מעל תאוות גופו (מורה נבוכים א, לד).

וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבארו לך כדי שיתיישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודאתם עליו, אמַרוֹ מי שאמרו. אמרוּ ז"ל בגמרא דפסחים (צד:) "תנו רבנן שנו חכמים: חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. וכו' אמר רבי: נראים דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים" ... וכאשר שמע רבי הדברים האלה שהם תוצאות מן ההקדמות שחלקו בהם תחלה, הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה זו. שאמר "נראים דבריהם שביום מעיינות צוננים, ובלילה מעיינות רותחים". והנה זה עם היות ראיה זו רפה וחלושה, כאשר אתה רואה. ועתה התבונן מה שהורונו בברייתא זו, ומה יקר עניינה שלִמְדוּ כי רבי לא הביט בדעות אלו, אלא מדרך הראיות, בלי לשים על לב לא לחכמי ישראל ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים ... זהו שאמר "נראים דבריהם" הוא מלה מורה על ההכרעה ... ואמרו[5] "נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל". ובאמת נקרא אדון זה "רבינו הקדוש" (שבת קיח:)[6], כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה, אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה.