הודעהעל ידי יוסףלוי » ו' ינואר 13, 2012 10:16 am
תולדותיו בקצרה:
רבי שלמה נולד בשנת תר"ח לאביו רבי משה אבן דנאן (מחכמי העיר) ולאמו מרת חנה בת רבי משה בוטבול. עוד בהיותו קטן התנכר נער, וכמו שמסופר עליו בהקדמה לספרו "בקש שלמה" (שנכתבה על ידי בניו): עוד בטרם מלאו לו עשר שנים נפטר עליו אביו הצדיק, האברך התלמודי, יושב אהלים, חכם חרשים, בנם של קדושים, הרב המופלא, וכבוד ה' מלא, כקש"ת מוהר"ר משה אבן דנאן זלה"ה זיע"א, בתוך ימי החודש לפטירת האב הקדוש רגזה עליו אמו הצדקנית כבודה פנימה, אשת חיל, עטרת תפארת שמה, חנה מנוחתה עדן, ותכהו בשבט עד בכה בכי תמרורים. הבן החכם יעצוהו רעיוניו והלך לו בהחבא אל קבר אביו וישפוך שיחו בבכי ויספר לאביו: "אבי ראה המקל אשר הכתני בו אמי!" ושב הביתה מבלי הודיע את הדבר, בלילה ההוא בא האב הקדוש לאשתו בחלום וידבר אתה קשות לאמר "למה הכית את שלמה בני הידעת כי בא אלי והגיד לי את אשר עשית לו וגם המקל הראה לי? ועתה דעי לך אם תוסיפי עשות לו כזאת הלא אעניש אותך בפיק ברכים"! ויחר אפו בה וילך. בבוקר השכם ספרה האם לאנשי ביתה את החלום ותפעם רוחה ויחקרו את הבן ויגד להם כתום לבבו את אשר עשה...
כבר בגיל 16 התחיל ללמוד את תורת הנסתר. בגיל 18 כבר היה רב ומורה לתלמידים אשר מהם יצאו אח"כ גדולי תורה, רבנים תלמודיים ופוסקים. ביניהם רבי משה בן סמחון ורבי מתתיה סירירו, לימים רבני פאס. בהיות בן 27 עלו לארץ ישראל הוא ודודו רבי יצחק אבן דנאן (מחבר שו"ת ליצחק ריח), בדרכם נפגשו פנים אל פנים עם רבנים רבים. בעוברם בנא אמון שבמצרים, נתראו עם רבי משה פארדו, ומצאוהו עמל להבין תוס' מוקשה כבר ג' ימים, ובפלפולם וחידודם בזמן קצר פירשו לו הפירוש האמיתי עד שהודה לדבריהם ואמר בלשון ערבי "טייב". בארץ ישראל שהו זמן קצר והוצרכו לחזור למרוקו עקב בקשת הקהילה למנותו לרב. בגיל 30 נתמנה לדיין ורבה של העיר מטעם הממשלה המרוקנית, והיו יוצאים ונכנסים המונים לבית דינו – כל הקשה יביאון אליו.
היה נושא ונותן עם חבירו בתורה, הרב התלמודי הגאון הנודע בזכות עיונו חריפותו ומהירותו כמוהר"ר חיים הכהן זצוק"ל, היו מקיימים בלכתך בדרך ומעומק עיונם היו אנוסים מלהשיב שלום לפונים אליהם.
"היה דרשן גדול ובעת שהיה דורש ברבים יתפלא כל שומע דבריו הנעימים וירוה נחת משפתו הצחה והנמרצה – דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" (מלכי רבנן).
נתחבב ביותר על הממשלה המרוקנית, ואח"כ גם על הממשלה הצרפתית שהעניקה לא אות "אזרח כבוד". וכמובן שהיה נערץ מאוד גם בעיני הגויים.
בהיוכ"פ של שנת פטירתו, בעת אומרו כל נדרי בציבור, השמיט את המילים "מיום... עד יום הכיפורים הבא עלינו לשלום", והציבור הרגיש ונזדעזע. עד יומו האחרון לא נס ליחו, ושפט את העם. שנותיו היו מעל 80 שנה וכשהיה לומד גמרא בן 80 היה כבחור בן עשרים שנה בעיונו הישר ובכח סברתו ופלפולו העצום.
מעשה פטירתו היה מבהיל ונורא וכפי שהביא בס' מלכי רבנן: "בשעה שעלתה נשמתו של צדיק אל האלהים האנשים שהיו שם באשכבתיה לא נראה להם בו שום שינוי כלל כי תואר פניו הנהדרים היו מאירים ומזהירים כאחד הבריאים אלא שאמרו לי בניו שביום שב"ק היו מרגישים שפתותיו לוחשות בדברי תורה, ובליל מוצאי שבת תכף אחר תפילת ערבית היה הצדיק נחוץ לעשות מצוות הבדלה בזמנה ואמר לבנו כמה"ר משה נ"י לברך הבדלה וקיים דבריו והצדיק הריח בשמים ואחר ההבדלה הרגישו במיתתו ולמדו לפניו פתיחת אליהו בקדושה ובטהרה בנשיקה ממש וכל העיר אנשים נשים וטף חרדו וגעו בבכיה על סילוקו של צדיק והייתה מהומה גדולה אין די באר"...
לוויה נהדרת עשו לו, לא נראתה כמותה מעולם, רבבות יהודים מכל מרוקו, כל רבני מקנאס וצפרו, וכל הערלים והישמעאלים גדולי המלכות.
"וכבוד עשו לו במותו – שהושיבו ישיבה על קברו", כן התקיים בו שכל החודש ההוא לא פסקה תורה מביתו כלל, ולמדו בביתו חכמי הישיבה גמרא וכו', ושאר ת"ח היו לומדים זוהר ומשניות וכל התנ"ך. ודרשו אחר מיטתו הרבנים הגאונים, רבי מאיר ישראל, רבי מימון מיארה, רבי אהרון בוטבול, ועוד רבים...