אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהֵן צְרִיכִין נְטִילָה בְּמַיִם דַּוְקָא וְלֹא בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְעָרוֹת עַל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים . . וְהַהוֹלֵךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת , וּמִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת. אֲבָל אִם הָלַךְ אֵצֶל מֵת – אֵין צָרִיךְ נְטִילָה; וּמִיהוּ נָהֲגוּ לִטֹּל אֲפִלּוּ נִכְנַס לְמֵת אֶחָד, וְהוּא הַדִּין הַמְלַוִּין אוֹתוֹ.
עכ"פ, לא מיירי - לכאו' - בביהכנ"ס.(עז) שם: ומי שנגע במת. משמע, דאף אם הלך אצל מת אחד - אין צריך נטילה; מיהו נהגו ליטול אפילו נכנס למת אחד, והוא הדין למלווין אותו (מגן אברהם ס"ק כ"א. ר' זלמן שם. חיי אדם שם. קיצור שולחן ערוך שם). ונוהגים לרחוץ אפילו אם ילוונו ד' אמות בשעת הוצאתו מביתו בחזרתו ממנו, אף על פי שלא הלך לבית הקברות (יפה ללב ח"ג ח"ד סימן שע"ו אות ב'). וייראה, חוץ לד' אמות מן המת אין צריך נטילה (אשל אברהם אות כ"א, עיין מחצית השקל שם אות י"ט, וכן כתב פח"ע אות ל"ג).
(פ) כתב רמ"א ביורה דעה (שם [סי' שעו]) וזה לשונו: "ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג' פעמים, ומנהג אבותינו תורה היא" - עד כאן לשונו. וכתב עליו יפה ללב (שם, אות ב'), וזה לשונו: "ומנהגנו להקפיד שלא ליכנס אפילו לביתו קודם שירחץ" וכו', עיין שם. וכן משמע מלבוש (שם) ושיורי כנסת הגדולה (שם, בהגהות הטור אות י"ט), שכתבו סתם שלא ליכנס לבית קודם שירחץ - משמע אפילו לביתו.
בשו"ע אדה"ז העתיק דין זה דקינוח בכל מידי דמנקי בס"ג, ומשמע דדעת־קדשו שאינו שייך אלא בשל שחרית (וכ"נ מהרצאת הדברים שבמהדו"ב. בשו"ע הרב"י לכאו' לא ברירא הך מילתא), וא"כ אזדא לה הראי' לאיסור ברכה (ולפו"ר - מנלן הא).אשרי יושבי ביתך כתב:- האם מותר לאכול קודם שנוטל ידיו (דלגבי ברכה יש בשע"ת בסי' ד אם שרי בהרהור, ומשמע שעצם האכילה מותרת).
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 246 אורחים