מקובלנו מדברי חכמים וסופרים שאין לייחס התנהגות ורצונות אנושיים כשלנו לג' אבות הקדושים ולד' אמהות והבאים אחריהם כמשה רבינו אהרן הכהן דוד וכיוצ"ב. ולכן יפרשו את דברי חז"ל בגמרא ומדרשים שמשמעותם לכאורה כזו - שלא כפשוטם של דברים.
ואולם, האם לדעת הראשונים (כרבינו הרמב"ן - לדוגמא, ולאו דווקא מפרשי הפשט הידועים) קביעת בסיס זו נכונה תמיד? או שלא נכונה בכלל?
ואם לעיתים כן ניתן לייחס להם התנהגות ורצונות אנושיים - מתי כן ניתן לפרש כך ומתי לא?
להלן מעט מובאות מדברי רבינו הרמב"ן - לצורך הדיון, ואכמ"ל בעוד דוגמאות.
בראשית פכ"ד פס' א': "ברך את אברהם בכל -
בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים, וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא). והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה"
בראשית פכ"ד פס' ס"ז: "וזה טעם ויאהבה וינחם -
ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו"
בראשית פכ"ה פס' כ"ח: "ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאוה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד"
בראשית פכ"ז פס' מ"ב: "וטעם ותשלח ותקרא ליעקב -
כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו, והיה מתבייש ממנו או מתפחד"
בראשית פ"ל פס' א': "ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.
ויחר אף יעקב -
שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה"
בראשית פרק מ"ד פס' כ"ז: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי -
אבל הטעם, כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי", כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים, ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי, והשאר כבני פילגשים הם אלי, ואחיו מת, וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי"
שמות פ"ג פס' י"ב: "ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה..."
שמות פ"ד פס' ג': וזה טעם וינס משה מפניו -
כי פחד שמא ייענש וינשכו הנחש. וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו.
(כלומר, למרות שחשש משה רבינו ע"ה מפני העונש, ואז אין מציל מידו של נחש, ואם לא מגיעו עונש, לא יזיקנו, מ"מ נס מפניו ככל אדם שנס מפני המזיק לו)