הודעהעל ידי יוסי 10 » ג' ינואר 10, 2012 4:51 pm
ברור לכל בר דעת שקרא את "ראיותיו" של בראון, שאינם בגדר "ראיה".
כבר ידוע,שלא כל מה שחושבים אומרים,ולא כל מה שאומרים כותבים,וניתן להוסיף,לא כל מה שכותבים מדפיסים,ולא כל מה שמדפיסים במסגרת כלשהיא מדפיסים בספר.
אלא מאי, ברור שיש כאן תערובת של כמה דברים לא נכונים שלכן הרגיש בני בראון שאיןלו בעיה בפרסום זה.
ראשית,אין שום מגבלות בנושא שנקרא כבוד ת"ח, הכל מותר,ולא רק מותר,אלא גם מצוה, הוא עוד מביא כאסמכתא את דבריו של החזו"א שראוי למחזיקי תורת ה' לדעת את אופי גדוליו,דבר שאין לו כל קשר לסיפור שלו.
שנית, החברה מהאקדמיה מאוד יהנו מהתאוריה הזו,כי הרי ככל שמתארים עד כמה נמשכו להשכלה וכו', זה נותן להם הרגשה של חשיבות של ההשכלה וכו'.
שלישית, זה משהו רכילותי שיכול להביא הרבה דיון סביב הספר.
רביעית, האינטרס של החוקר,להרגיש שהוא מחדש דברים חדשים ובלתי ידועים.
חמישית,כיון שעיקר מחקרו אינו על תולדות חייו של החזו"א, אלא על משנתו,אז בנושא שקשור לתולדות חייו של החזו"א, הוא מרגיש יותר חפשי בהעלאת השערות.
אני מסכים,שגם אם זה נכון, זה לא מוריד מאומה מגדלות החזו"א,וטוב היו עושים אם בכלל לא היו מתיחסים לסיפור הזה בכזה רעש. אבל מפריע לי הנימה של בני בראון,כאילו יש לו ראיות גמורות, אם הוא היה נותן את המקום הראוי להשערות שלו,כהשערה,מילא,אבל המשקל המוגזם שהוא נותן לכך אינו נכון.