ברכה על סרך מצוה - שיטת ר"ת?

[איש_ספר]

כתב הרי"י אלגאזי בס' חוג הארץ, לענין קריאת המגילה ביום שישי בפורים המשולש, שכ' ראשונים שחשובה קריאה שלא בזמנה וטעונה עשרה,
שנשים אע"פ שקוראות שלא בעשרה, יברכו, דומיא מש"כ ר"ת שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג.

והגיה מז"ה זצ"ל (בימי חורפו ממש) בגליון הספר

גליון.png (75.38 KiB) נצפה 1305 פעמים

ולכאורה השגתו פשוטה וד' הריי"א תמוהים.

אבל כבר מצינו זכר לשיטה זו, שמברכים על סרך מצוה

תיכף אמשיך

[איש_ספר]

בדמאי פ"א מ"ד, הדמאי וכו' מפרישין אותו ערום. וכ' במשנה ראשונה דברים מפליאים, מפליאים מצד הדין ומפליאים גם מבחינה היסטורית

משנה ראשונה.png (518.44 KiB) נצפה 1288 פעמים

[איש_ספר]

ובאמת כבר מצינו בד' רמ"א שברכת המצות פעמים שהיא כברכת השבח שמברכים אותה על מצוה דעלמא ולא על קיום מצוה בפועל
שז"ל בדרכי משה סי' ח אות ה

והמנהג לברך [על ט"ק] "על מצוַת ציצית". וטעם המנהג נראה לי, כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין "להתעטף" או "להתלבש", דאז הוי משמע דעכשיו מקיימין המצווה כהוגן; רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצוַת ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתיקנה. ולכן תיקנו לשון "על", דלשעבר משמע, כן נראה לי טעם המנהג. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשם רבינו תם פרק רבי אליעזר דמילה ופרק קמא דפסחים לעניין ברכת מילה, ועיין שם.

טרם עיינתי ברא"ש בשם ר"ת, אבל מברכת להכניסו אין כ"כ ראיה.

[איש_ספר]

ובכן, האם יש הסוברים כן בד' ר"ת, שמה שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג הוא משום שיש לברך גם על סרך מצוה?

[במסתרים]

בדמאי פ"א מ"ד, הדמאי וכו' מפרישין אותו ערום. וכ' במשנה ראשונה דברים מפליאים, מפליאים מצד הדין ומפליאים גם מבחינה היסטורית

בדברי המשנה ראשונה יל"ע דהא קיי"ל תבעוה לינשא צריכה שתשב ז"נ בין גדולה בין קטנה.
ובכלל יש קולא בברכת קטנים באו"ח סימן רטו.

[מרא דאתרא]

ובכן, האם יש הסוברים כן בד' ר"ת, שמה שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג הוא משום שיש לברך גם על סרך מצוה?

א. פשוט בכ״מ, שדעת ר״ת שגם מי שלא נצטווה מברך ולא משום סרך מצוה. אבל אף שאין בכך מענה ישיר לשאלתו, ילה״ע מדעת רי״ו תולדות אדם וחוה נכ״ב ח״ב שהפטור מסוכה מברך עלי׳. והיינו לא רק נשים וכו׳ כ״א גם מצטער וחתן . ובא״ר תרלט, כו הב״ד גם לענין ישיבה בעת הגשמים. וגם בלבוש כתב רק שלמותר הוא לברך, ״וטוב שלא לעשות כן״ משום ברכה שא״צ ״ואפשר לחוש לה לברכה לבטלה״.
אבל בפשטות דס״ל שמצטער וגשמים פטורא הוא ודומה לאשה, ולא שמופקע מהמצוה.
ב. וכן מצינו בטלית שאולה שאפשר לברך עלי׳ דל״ג מברכת ציצית ע״י נשים, אף שאינו דומה שכאן לא נצטוו גם האנשים. וכבר הקשה בדרך חיים ט, שי״ל כן רק בטלית שאולה ולא בשאל טלית עם חוטין. ומ״ש מלולב שאול שאינו מברך.
ג. בד׳ הד״מ בברכת על מצות ציצית - הקשה בארוכה הגרי״פ בבי׳ לסהמ״צ לרס״ג.
ד. כן ילה״ע מברכה על טבילה לדם בתולים. וכן ברכה על הדלקת נ״ח לדעת השו״ע שאינו מברך על מנהג.
ה. כן להעיר מדעת שו״ת דברי חיים ב, פ, לענות אמן על ברכות קטנים שאינם נקיים. ועכ״פ ודאי ס״ל שאפשר לחנכם לברך. ובכ״מ שקו״ט בחינוך קטנים לברכות כשל״ש לצאת יד״ח המצוה כגון לחנך קטן לברהמ״ז כשאינו אוכל כשיעור.
ו. ואולי יש בזה מקום ישוב לאלו שנהגו לברך על אכילת מצה כל שבעה. אבל כל הפוסקים דחוי׳ קרי לה. וי״ל. שכל שבעה אינו גם זמן המצוה ודומה להמברך בפסח על נר חנוכה. ועצ״ע.

[איש_ספר]

יש"כ. בדווקא לא הזכרתי ציצית שאולה, לפי ששם מקיים מצוה, אלא שאינו מחויב בה, וכה"ג י"ל לענין מצטער מסוכה. ובמה אנו קיימין, במצוה שחסרה בפרטיה.
אכן הצדק עמך שיש להסמיך נידון קרוב לזה, עניין ברכה על מנהג, ואת תשו' החת"ס על ברכה על טבילה בדם טוהר.

[עושה חדשות]

אולי זה ישוב לקו' הרעק"א, דבטלית שאולה הרי גם החוטים שאולים, ואיך מברך.

[מה שנכון נכון]

הרי"י אלגאזי מציין שכבר הרדב"ז ב, תרסה כתב סברא זו בנד"ד. וז"ל הרדב"ז "ולדעת האומרים שהנשים יכולות לברך על מעשה"ג, שהן פטורות ואם רצו יכולות לברך, מכ"ש הכא שיכול לברך שהרי בר חיוב הוא אם היו שם עשרה".
ולכאו' אי"ז ענין לסרך מצוה, כי לדעתם דין עשרה אינו תנאי בקיום מצות המגלה שלא בזמנה, ואי"ז כדין צריך שיקראנה כולה וכיו"ב, אלא דין בחיוב הגברא, שאינו מתחייב בקריאת המגלה שלא בזמנה אלא כשיש פרסומי ניסא דעשרה, וע"כ כשאין עשרה יש כאן מעשה מצוה גמור שנעשה ע"י אדם שאינו חייב, והוי כנשים בהז"ג, ועדיף מינייהו כפי שביארו הרדב"ז והריי"א.

וכן נראה דדברי המשנה ראשונה אינם ענין לסרך מצוה. דהן בדמאי והן בתבעוה להנשא יש חיוב ברור מדרבנן, ורק כלפי מש"א דבדמאי אין מברכין (ספק דדבריהם או רוב ע"ה מעשרין), או בתבעוה להנשא דס"ל דאפי' ספק שמא ראתה אין, ורק מדין לא פלוג חייבת לשמור ז"נ ולטבול, אך סוכ"ס יש כאן חיוב מעשי ודאי מדרבנן ככל הפרשת תרו"מ או טבילת נדה, אלא שלא תקנו לברך עליו. ורק על הא חידש המ"ר שאם רוצה יכול לומר וציוונו, כיון שמקיים מצוה גמורה (כלשונו "וכ"ש הכא דאיכא מצוה מדרבנן"), ואף שלא תקנו עליה באופן זה ברכה, כיון דבעלמא מברכין עליה.
ואמנם דבריו חידוש (לפחות בדמאי), דבכל מעשה"ג על מצוה זו עצמה נתקן לברך אצל מי שהוא בר חיובא, וי"ל (ואולי תלוי בגדר חיוב דמאי. וע"ע לענין תבעוה להנשא בחיים שאל ב, כו). אך לא שמעינן מדבריו להיכן שאינו מקיים כעת מצוה כלל, ואף אי"ז מעשה מצוה, כהא דהדר"מ.

[איש_ספר]

הרי"י אלגאזי מציין שכבר הרדב"ז ב, תרסה כתב סברא זו בנד"ד. וז"ל הרדב"ז "ולדעת האומרים שהנשים יכולות לברך על מעשה"ג, שהן פטורות ואם רצו יכולות לברך, מכ"ש הכא שיכול לברך שהרי בר חיוב הוא אם היו שם עשרה".
ולכאו' אי"ז ענין לסרך מצוה, כי לדעתם דין עשרה אינו תנאי בקיום מצות המגלה שלא בזמנה, ואי"ז כדין צריך שיקראנה כולה וכיו"ב, אלא דין בחיוב הגברא, שאינו מתחייב בקריאת המגלה שלא בזמנה אלא כשיש פרסומי ניסא דעשרה, וע"כ כשאין עשרה יש כאן מעשה מצוה גמור שנעשה ע"י אדם שאינו חייב, והוי כנשים בהז"ג, ועדיף מינייהו כפי שביארו הרדב"ז והריי"א.

וכן נראה דדברי המשנה ראשונה אינם ענין לסרך מצוה. דהן בדמאי והן בתבעוה להנשא יש חיוב ברור מדרבנן, ורק כלפי מש"א דבדמאי אין מברכין (ספק דדבריהם או רוב ע"ה מעשרין), או בתבעוה להנשא דס"ל דאפי' ספק שמא ראתה אין, ורק מדין לא פלוג חייבת לשמור ז"נ ולטבול, אך סוכ"ס יש כאן חיוב מעשי ודאי מדרבנן ככל הפרשת תרו"מ או טבילת נדה, אלא שלא תקנו לברך עליו. ורק על הא חידש המ"ר שאם רוצה יכול לומר וציוונו, כיון שמקיים מצוה גמורה (כלשונו "וכ"ש הכא דאיכא מצוה מדרבנן"), ואף שלא תקנו עליה באופן זה ברכה, כיון דבעלמא מברכין עליה.
ואמנם דבריו חידוש (לפחות בדמאי), דבכל מעשה"ג על מצוה זו עצמה נתקן לברך אצל מי שהוא בר חיובא, וי"ל (ואולי תלוי בגדר חיוב דמאי. וע"ע לענין תבעוה להנשא בחיים שאל ב, כו). אך לא שמעינן מדבריו להיכן שאינו מקיים כעת מצוה כלל, ואף אי"ז מעשה מצוה, כהא דהדר"מ.

יש"כ על הדברים הנפלאים.