מה שנכון נכון כתב:
א.
במאמרו הנפלא של הרב ענבל על דרכו של הגר"ש וואזנר בלימוד ביאור הגר"א, מוזכר בירור גירסא שערך בעל שבט הלוי בדברי הרמב"ם, וכלשונו 'בדקנו בכל ספרי דפוס וכ"י הישנים' (ח"ט סי' צ"ח). ר"י ענבל מציין (בהערה 12) כי 'הרב וואזנר עסק לפרנסתו בעריכה תורנית... מן הסתם בדרך זו באו לפניו העתקי דפוסים וכת"י של משנה תורה'.
• אשמח להביא כאן את אשר סח לי [לפני שנים הרבה] תלמיד חכם חשוב מהעוסקים במלאכת הקודש אצל הרב שבתי פרנקל זצ"ל, כי באחת האסיפות סיפר רבי שבתי על כך שהרב וואזנר בכבודו ובעצמו צלצל אליו בכדי לברר גירסא מסויימת בדברי הרמב"ם, והפליא לשבח את ילקוט שינויי נוסחאות שברמב"ם פרנקל [ואגב, ילקוט זה היה חשוב בעיניו של רבי שבתי יותר מספר המפתח!].
כך שסביר יותר להניח כי אותה גירסא בדברי הרמב"ם, התבררה לרב וואזנר דרך מפעלו הגדול של הרב שבתי פרנקל [ואולי על ידי בנו, ששימש אז כעורך ילקוט שנו"ס], והלשון 'בדקנו בכל ספרי דפוס וכ"י הישנים', מסייעת זאת. רק במסגרת מפעל זה יכל הגרש"ו להיות בטוח כי אכן כל הספרים וכתבי היד נבדקו כראוי.
ב.
במאמרו של הרב שלזינגר על חיבת הארץ, הוא מספר כי ראש ישיבת קול תורה, הגרי"מ שלזינגר זצ"ל, היסה בחורים שהתלוננו על החום, באומרו 'זה לשון הרע על ארץ ישראל'.
• אבקש להזכיר כי יסוד הענין הוא בגמרא בשלהי כתובות (בדף קי"ב) 'רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא', ופירש רש"י 'כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין, וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל'.
• עוד כתב שם בשם הגר"ש ישראלי זצ"ל, 'שהביטוי ארץ הקודש אינו ביטוי יהודי, אינו מוזכר בתנ"ך'. אמירה זו עוררה אותי לעקוב אחר מקורו של כינוי זה לארץ ישראל, חפשתי בפרוייקט השו"ת, והופתעתי לראות כי אכן הכינויים 'ארץ הקדש' או 'הארץ הקדושה' - השגורים פעמים אין ספור בדברי רבותינו ז"ל - אינם מופיעים בתנ"ך, אינם מוזכרים בדברי חז"ל, וגם לא בכתבי הגאונים .
המעניין הוא כי תחילת השימוש בכינוי 'ארץ הקודש', הוא בכתבי הראשונים ז"ל שבראשית האלף הששי, וכגון רבינו בחיי, כפתור ופרח, תורת המנחה, ר"י אבן שועיב. הצד השוה בכולם הוא שהם חיו בתקופה שבה הפציע אורו של הזוהר הקדוש - שאכן מזכיר את ארץ ישראל מאות (!) פעמים בכינוי 'ארעא קדישא'. עולה אפוא, כי מקורו של הכינוי 'ארץ הקודש' הוא ודאי טהור וקדוש, ממדרשו של רשב"י, ומאותה השעה שהתגלה הזוה"ק נתקבלה מטבע לשון זו בקרב כל ישראל, גאוניו וחכמיו [ובכללם, גם בכתבי הגר"ש ישראלי זצ"ל].
ג.
בנוגע למאמרו של פרופ' זהר עמר, אודות שיעורו של האגוז. הרב הכותב שיחיה מסיק כי גודל האגוז שבזמן חז"ל היה כ-15.5 16 סמ"ק. הה"כ נר"ו גם מציין כי 'במדרג שיעורי תורה, האגוז הבינוני גדול מהזית וקטן מכביצה', וזה כמו שהוכיח בתחילת המאמר מההיא דשבת פ"א א', 'אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה, אמרו לו כזית כאגוז וכביצה'.
• מעתה תקשי לך טובא מה שכתב השלחן ערוך (סי' תפ"ו ס"א) 'שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה', והמכוון בזה הוא לשיטת התוספות בחולין (ק"ג ב'), שהביא בבית יוסף. הן אמנם שמרן הביא זאת רק בשם יש אומרים מפני שהמושכל הפשוט הוא לומר ששיעור כזית הוא בגודל של הזית המוכר לנו, אך מכל מקום שיטת התו' וסיעתם צריכה תלמוד, כיצד יתכן לומר שהזית הוא חצי ביצה, דהיינו כ-25 סמ"ק, בשעה שהאגוז - הגדול מן הזית שיעורו הוא כ-15.5 סמ"ק, שאינם אלא כשתי שליש מחצי ביצה.
אך תשובה לדבר למדנו מדברי הרוקח, שהביא הבית יוסף בהלכות ברכת המזון (סי' קצ"ז). הרוקח כותב (בסי' שכ"ט) 'זית קטן מאגוז. כדמשמע במסכת שבת בשילהי המוציא יין, אבל נראה דכזית גדול בעינן כדאמרינן בפרק כיצד מברכין, גבי ר' יוחנן אכל כזית מליח. וכן משמע בכריתות בפרק אמרו לו', ע"כ. היינו, למרות שאמרו חז"ל כי הזית קטן מן האגוז, אין זה אלא בזית הקטן, אבל זית בינוני - שדברו בו חכמים בכל מקום, הוא 'כזית גדול', וזית זה הוא גדול מן האגוז. פירוש זה לדברי הרוקח מתבאר מדברי המגן אברהם (בהקדמה לסימן תפ"ו) .
דהיינו, הרוקח עומד בשיטת התוספות, שהזית הוא חצי ביצה (וכמו שכתב בספר השם עמ' ר"י), ומשכך התקשה טובא היאך אמרינן שהזית קטן מהאגוז, בשעה שאדרבה האגוז (-אותו הכיר הרוקח) אינו אלא כשתי שליש מן הזית . ועל זה מתרץ שלא אמרו בשבת 'כזית כאגוז וכביצה' רק משום ששם מדובר בכזית הקטן , אבל כזית דעלמא הוא הבינוני וכמו שאמרו בברכות שם, והוא בגודל של חצי ביצה - גדול בשליש משיעור האגוז.
• את עצם הנידון שהזכיר הרב הכותב (ליד הערה 10, ובהערה 30) אם האגוז גדול מן הגרוגרת, יש להוכיח מדברי ההלכות קצובות (הלכות עירובין), 'ושיעור העירוב של מבואות ושל חצירות, מן כזית עד כאגוז, אם מוסיף מוסיף בקודש'. והואיל והשיעור הנצרך שם הוא גרוגרת וכמ"ש בעירובין פ' ב', מתפרשים דברי ההלכות כשיעור אמצעי בין זית לאגוז - חזינן שהגרוגרת קטנה מן האגוז.
ד.
הרב ד"ר משה פינצ'וק עומד על חידושם של גאוני אשכנז שלא לומר בתשעה באב תחינות וסליחות משום ד'תשעה באב איקרי מועד', ותולה זאת בצורך העמוק לנחמה ועידוד מחמת מסעי הצלב והצרות שארעו בתקופתם.
• לו תינתן הרשות, אנסה להציע בהקדם דברי הראבי"ה (סי' תת"צ) 'ורב עמרם כתב בסדורו שגם נהגו שמתפללין סליחות בשתי ישיבות, ואנן נהגינן להתפלל אאביך ביום מבך'. היינו, בבל היה המנהג לומר סליחות כמו בשאר תעניות ציבור (וכדהביא הרב הכותב בהערה 8), אך מנהג אשכנז היה שלא לומר סליחות אלא קינות. מסתבר לומר, כי מכח מנהג קדום זה, ששרשיו בימי הפייטנים שבארץ ישראל [וגם הוכיחו הראבי"ה מהירושלמי בתענית], למדו חכמי אשכנז כי תשעה באב הוא יום שאינו ראוי לתחנונים וסליחות - ויהבו בה טעמא משום דאיקרי מועד.
• ואגב, פירושו הנאה של הרב הכותב כי הסיבה לקביעת תשעה באב כמועד, היא משום שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, ובכך הציל את עם ישראל מכליה, בית אב חשוב לו - בתורתו של רבינו החתם סופר - 'מכיון ששפך חמתו על עצים ואבנים, היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך, תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך, מש"ה ט"ב אקרי מועד' (תורת משה, הפטרת מטות).
ה.
הרב משה אריאל פוס, מביא את מכתבו של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי לרב קלמן כהנא, 'שהרבנים... הסכימו לשבות בשנה זו כהלכתה' (אגרת תתי"ד), ומציין הרב פוס כי 'שוב כרגיל השומטו ע"י המולים שמות הרבנים שהסכימו לשבות'.
• ובאמת הדבר פלא, הרי הרב קלמן כהנא בעצמו פרסם את המכתב הזה, הן מעל גבי במה חשובה זו - 'המעין' (גליון ג' עמ' 29), והן בספרו 'האיש וחזונו' (עמ' ס"ב), וגם שם מופיעים שלשת הנקודות אחרי תבת 'שהרבנים'! כך שההשמטה קודמת הרבה למו"ל האגרות, ונעשתה על ידי רק"כ בעצמו, מטעם הכמוס עמו.
ו.
הערת הרב זכריה הולצר (עמ' 84 הע' 2) על כך 'שבחלק מהתבות יש שינוי קל בין ניקודו של הרוקח לעומת הניקוד שלנו בתורה, כמו שאצל דבר כתב הרוקח בציר"י, ואולי כך נהגו לקרוא באשכנז בזמנו'.
• על תופעה זו, של שינוי הסגול לצירי (בתבת דבר), והקמץ לפתח (בתבת דם), עמדו עליו חכמים, וביארוהו בכך שבהגייה האשכנזית הקדומה היו הקמץ והפתח שוים, וכן הצירי והסגול. עיין במאמרו של רבי יעקב לויפר 'גלגולי הקמץ האשכנזי' (חצי גבורים י"א, עמ' תל"ה) שעמד על כך באריכות. במאמרו מבואר כי כן אנו למדים מדברי הרוקח גופיה [ולא רק מדברי מעתיקים], שבפירושו ל'אשרי' שבפסוקי דזמרא, על הפסוק 'כבוד מלכותך יאמרו', כותב הרוקח כי בסדר האותיות האלף בית, ישנם "י' פתחין אה" - מה שמלמד כי אכן גם הרוקח מנה את הקמצים והפתחים תחת כותרת אחת.
בכל כבוד ויקר