מילת אברהם - מצווה ועושה

[מורה צדק]

יש פשט ידוע לגבי אברהם אבינו ע"ה שקיים את כל המצוות, ולמה לא קיים מצות המילה, אלא שאם היה מקיים אותה, לא היה יכול לחזור ולקיימה כשהוא מצווה ועושה.

מישהו יחכימני מי מתרץ כך?

[נוטר הכרמים]

יש פשט ידוע לגבי אברהם אבינו ע"ה שקיים את כל המצוות, ולמה לא קיים מצות המילה, אלא שאם היה מקיים אותה, לא היה יכול לחזור ולקיימה כשהוא מצווה ועושה.

מישהו יחכימני מי מתרץ כך?

.

בבי מדרשא מטו בנוסח אחר, שקודם הציווי לא היה לאברהם חלות שם 'ערל', דרק ע"י הציוווי זה נהפך לערלה.

[מאחורי הקלעים]

בשל"ה תורה שבכתב פרשת וירא בדרך חיים ותוכחת מוסר

2010-11-02_000840.png (10.17 KiB) נצפה 15166 פעמים

[אתנחתא]

כבר קדם לשל"ה בספר משפטי שמואל לר' שמואל קלעי שמביא שהדבר מבואר ב"ליקוטים"

ראה כאן

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=12

לגבי שאין חלות ערל, אפשר לשאול על רוב התורה, וכי גדר של טריפה חל על בשר לא כשר לפני מתן תורה? וכי קדושת התפלין חלה על תפלין וכן רבות (וכיצד קיים מצות הקרבת על ידי כהנים?) . (הלמאי לסבורים שהכל כפשוטו, בוודאי סבורים שקיים הכל ללא חלות)

[מורה צדק]

אמת הדבר,

מצאתי זאת היום בשו"ת משפטי שמואל סי' יג וכן בשפתי חכמים בראשית כו ה בשם צדה לדרך.

[ירושלמי]

הוורט - משמיה דהגרי"ז מבריסק (הנדפס בספרו עה"ת) - הולך ככה:
לכאו' קשה מדוע מל אברהם את עצמו רק בגיל 99, והא קיים את כל התורה כולה קודם שנצטווה. אלא מתרץ הגרי"ז, דשאני מילה מכל המצוות, שהיא תלויה בחלות הערלות, היינו דלא שייך למול אדם שאינו ערל. ומעתה הוא מחדש, דקודם שציוה הקב"ה על המילה לא היתה בעולם חלות ערלות כלל וכלל, וא"כ לא ניתן היה לקיים מצות מילה. ורק משנצטווה אברהם - אזי הפך הוא ל'ערל', ומעתה שפיר יכול היה למול את עצמו.
[ובאחרונים ובספרי הזמן דנו מה גדר הרך הנימול בז' ימים דקודם המילה - האם הוי 'ערל', או דלד' הגרי"ז אזי רק ביום השמיני - דאזי מצווה אמילה - הופך הוא לערל].
ועפי"ז שמעתי לבאר את האמור (בראשית יז,ג) "ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלוקים", וברש"י שם איתא דנפל על פניו ממורא השכינה כיון דלא מל. וכבר ביאר בעיקר שפת"ח דהוא דוקא משנצטווה, דהא עד הכא דיבר עמו הקב"ה ולא נפל על פניו אף דלא מל עדיין את עצמו, ועדיין צ"ב מה בכך שנצטווה.
אך לד' הגרי"ז א"ש, דהא משנצטווה אזי באותו רגע חייל בו חלות 'ערל', ולהכי נפל ממורא שכינה.

[ירושלמי]

לגבי שאין חלות ערל, אפשר לשאול על רוב התורה, וכי גדר של טריפה חל על בשר לא כשר לפני מתן תורה? וכי קדושת התפלין חלה על תפלין וכן רבות (וכיצד קיים מצות הקרבת על ידי כהנים?) . (הלמאי לסבורים שהכל כפשוטו, בוודאי סבורים שקיים הכל ללא חלות)

עי' בהודעתי לעיל, בה ביארתי ד' הגרי"ז דשאני מילה שכל קיומה תלוי בערלות, ושאני מטריפה וטבל וכד', דאדרבה - מחמת דין השחיטה או דין ההפרשה אזי הם נהפכים לטבל או טריפה. לאמור: טבל - פירות שלא הופרשו; טריפה - בהמה שלא נשחטה, וכנ"ל, דמחמת המצוה הרי חייל דין טריפה וטבל.
משא"כ במילה, הערלות קיימא לא מחמת המילה (ואי"ז סתירה לד' הגרי"ז, ועי'), רק דהמילה מסירה את הערלות. וביאור הענין כנראה, דערלות הוי פגם בעצם, אך טריפה וטבל לא הוו פגמים כי אם רק מחמת דלא נתקיימה מצותן.

[נוטר הכרמים]

לגבי שאין חלות ערל, אפשר לשאול על רוב התורה, וכי גדר של טריפה חל על בשר לא כשר לפני מתן תורה? וכי קדושת התפלין חלה על תפלין וכן רבות (וכיצד קיים מצות הקרבת על ידי כהנים?) . (הלמאי לסבורים שהכל כפשוטו, בוודאי סבורים שקיים הכל ללא חלות)

עי' בהודעתי לעיל, בה ביארתי ד' הגרי"ז דשאני מילה שכל קיומה תלוי בערלות, ושאני מטריפה וטבל וכד', דאדרבה - מחמת דין השחיטה או דין ההפרשה אזי הם נהפכים לטבל או טריפה. לאמור: טבל - פירות שלא הופרשו; טריפה - בהמה שלא נשחטה, וכנ"ל, דמחמת המצוה הרי חייל דין טריפה וטבל.
משא"כ במילה, הערלות קיימא לא מחמת המילה (ואי"ז סתירה לד' הגרי"ז, ועי'), רק דהמילה מסירה את הערלות. וביאור הענין כנראה, דערלות הוי פגם בעצם, אך טריפה וטבל לא הוו פגמים כי אם רק מחמת דלא נתקיימה מצותן.

.

ייש"כ האי תנא ירושלמאה, שפתיך נוטפות מור.

ברצותי להוסיף ולצרף לזה דברי זקינו של מרן הגרי"ז, בספר בית הלוי עה"ת בפרשת לך לך שביאר באריכות דבעיקר מצות מילה תרווייהו איתנהו, הסרת החיסרון דערלה היא מום באדם הישראלי, והמילה מפרידים החסרון ממנו, והוספת מעלה וקדושה כמו כל מצוות עשה שהם בקו"ע, ויעו"ש דברים נחמדים על מצות מילה ופריעה. ולפי"ז מבואר דלא דמי לשאר מ"ע, דכל החיסרון הוא כתוצאה מהציווי, אבל כאן החיסרון הוא עצמותי. אלא שפגם זה נתחדש רק בשעת הציווי על הערלה, דקודם לכן לא היה מציאות של מילה, וממילא ערלה לא נחשב לחיסרון, ועי'.

[אתנחתא]

עדיין לא זכיתי להבין מי חידש (ומה המקור לכך) שבמילה אנו זקוקים לחלות ערלה ולא לחתיכה של ערלה שהוא חתיכה ממשית. וזאת ועוד תפלין כיצד קיים כלום יש חלות קדושה? (ששם באמת זקוקים לחלות שכן בלי קדושה אין כאן תפלין כלל)

(לא מצאתי את זה בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת, האם זה בסטנסיל?)

[נוטר הכרמים]

עדיין לא זכיתי להבין מי חידש (ומה המקור לכך) שבמילה אנו זקוקים לחלות ערלה ולא לחתיכה של ערלה שהוא חתיכה ממשית. וזאת ועוד תפלין כיצד קיים כלום יש חלות קדושה? (ששם באמת זקוקים לחלות שכן בלי קדושה אין כאן תפלין כלל)

(לא מצאתי את זה בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת, האם זה בסטנסיל?)

.

אכן כן בסטענסיל, ואפילו בהוצאות הישנות.

בדבריו שם לא מופיע שום הסבר אלא הגדרה: והנראה דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל, והמלו הוי חלות מהול. ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויה כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל"ש לקיים מצות מילה, עכ"ד.

שאלתך נכוחה, וצ"ע.

[בור ועם הארץ]

ע' יבמות עא. דמיבע"ל אם קטן תוך ח' אינו נקרא ערל. והרמב"ם פסק דאינו ערל. חזינן דכל שאינו מצווה ערלתו אינו ערלה.

[ירושלמי]

עדיין לא זכיתי להבין מי חידש (ומה המקור לכך) שבמילה אנו זקוקים לחלות ערלה ולא לחתיכה של ערלה שהוא חתיכה ממשית. וזאת ועוד תפלין כיצד קיים כלום יש חלות קדושה? (ששם באמת זקוקים לחלות שכן בלי קדושה אין כאן תפלין כלל)

(לא מצאתי את זה בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת, האם זה בסטנסיל?)

ארוכה היא מארץ מדה סוגיא זו (וכלך לך אצל אולמות הבריתות, חזקה שאחד מתוך שלושה אבות שהכניסו את בניהם בבריתו של אאע"ה, ישא דברים בסוגיא זו. השנים האחרים ידברו על שליחות במילה/גדר חיוב האב במילת בנו), רק אציין לנפסק ברמ"א (רס"ד ס"א) דמילה תוך ח' לא הויא מילה וצריך לחזור ולמול, ובסתירת דבריו למ"ש בסי' רס"ב. ועי' בגר"א ברס"ד סק"י דכ' דהרמ"א דהצריך לשוב ולמול זהו "דלא כמ"ש סי' רס"ב [ = היינו דל"צ לשוב ולמול] וכ"כ ברשב"א להדיא דהוי כחתיכת בשר בעלמא", ומכלל הן אתה שומע לאו, דהשיטות דס"ל דל"ה מילה ע"כ ס"ל דקודם ח' לא הויא מילה כיון דלא הויא ערל, דלא הוי כחתיכת בשר בעלמא - וכדנקט ר' אתנחתא (דכיוון לד' הרשב"א).

הקושיא מתפילין במח"כ לא הבנתי: ע"י הכתיבה (ככל דיניה ומשפטיה) והכנת הבתים חיילא קדושה אתפילין, וכאמור, הקדושה חלה מחמת המצוה.

לגבי אם קיים אברהם הקרבת קרבנות בלא ביהמ"ק וכהונה - דשו בה רבים.

ועפי"ז שמעתי לבאר את האמור (בראשית יז,ג) "ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלוקים", וברש"י שם איתא דנפל על פניו ממורא השכינה כיון דלא מל. וכבר ביאר בעיקר שפת"ח דהוא דוקא משנצטווה, דהא עד הכא דיבר עמו הקב"ה ולא נפל על פניו אף דלא מל עדיין את עצמו, ועדיין צ"ב מה בכך שנצטווה.
אך לד' הגרי"ז א"ש, דהא משנצטווה אזי באותו רגע חייל בו חלות 'ערל', ולהכי נפל ממורא שכינה.

שוב ראיתי שכן הוא במשך חכמה על אתר, שהאריך בביאור היסוד המדובר כאן.

משך חכמה בראשית יז,ג

מש''ח.jpg (58.48 KiB) נצפה 14955 פעמים

[נוטר הכרמים]

ירושלמי,

הקושיא מתפילין מובנת מאוד, איך האבות קיימו מצות תפילין לפני שניתנה, לשם איזו מצוה נכתבו התפילין, ואיך חל עליהם שם תפילין. בפשוטו י"ל דע"ש העתיד יש לזה שם מצוה גם קודם מ"ת, ולכן אפשר לקיימה כאינו מצווה ועושה, ומאי שנא מילה בנקודה זו?

[ירושלמי]

ירושלמי,

הקושיא מתפילין מובנת מאוד, איך האבות קיימו מצות תפילין לפני שניתנה, לשם איזו מצוה נכתבו התפילין, ואיך חל עליהם שם תפילין. בפשוטו י"ל דע"ש העתיד יש לזה שם מצוה גם קודם מ"ת, ולכן אפשר לקיימה כאינו מצווה ועושה, ומאי שנא מילה בנקודה זו?

כעת תורי לא להבין: ברגע שקיבלנו את ההנחה שהאבות קיימות את כל המצוות קודם מ"ת, אזי ברור שהיה לזה תוקף של מעשה מצוה וקדושת מצוה, כלום עסקו האבות ב'כאילו'?!
גם בלי להגיע לנושא של ע"ש העתיד; האבות במדרגתם כבר היו מסוגלים להשיג את כל המצוות - על קדושתן ומלוא משמעותן - גם קודם מ"ת. לכן, כשניגש אברהם לכתוב את התפילין, ממילא היה לזה קדושת תפילין. אינני מבין היכן נכשלתי בהבנת שאלתכם.
מילה לעומת זאת, חידש הגרי"ז, תלויה במציאות מסויימת הקרויה ערלות. עוד מחדש הגרי"ז, ערלות זו איננה ענין שממילא קיימת בגוף האדם עם לדיתו, אלא רק לאחר ציווי השי"ת היא הופכת לערלות (כנראה דלפני הציווי לא היותה היא פגם). נמצא שגם לו היה רוצה אברהם לקיים את המצוה - לא היה הוא יכול, שכן חסרו לו תנאים מציאותיים לקיימה. משל למה"ד, למצות מעקה. דאילו לאברהם לא היה בית (ובהנחה שבאוהל שלו לא היו מקומות מסוכנים למדי..) אזי לא היה יכול הוא לקיים את המצוה, כי חסרה לו היכי תמצי מציאותית.

[נוטר הכרמים]

ירושלמי,

הקושיא מתפילין מובנת מאוד, איך האבות קיימו מצות תפילין לפני שניתנה, לשם איזו מצוה נכתבו התפילין, ואיך חל עליהם שם תפילין. בפשוטו י"ל דע"ש העתיד יש לזה שם מצוה גם קודם מ"ת, ולכן אפשר לקיימה כאינו מצווה ועושה, ומאי שנא מילה בנקודה זו?

כעת תורי לא להבין: ברגע שקיבלנו את ההנחה שהאבות קיימות את כל המצוות קודם מ"ת, אזי ברור שהיה לזה תוקף של מעשה מצוה וקדושת מצוה, כלום עסקו האבות ב'כאילו'?!
גם בלי להגיע לנושא של ע"ש העתיד; האבות במדרגתם כבר היו מסוגלים להשיג את כל המצוות - על קדושתן ומלוא משמעותן - גם קודם מ"ת. לכן, כשניגש אברהם לכתוב את התפילין, ממילא היה לזה קדושת תפילין. אינני מבין היכן נכשלתי בהבנת שאלתכם.
מילה לעומת זאת, חידש הגרי"ז, תלויה במציאות מסויימת הקרויה ערלות. עוד מחדש הגרי"ז, ערלות זו איננה ענין שממילא קיימת בגוף האדם עם לדיתו, אלא רק לאחר ציווי השי"ת היא הופכת לערלות (כנראה דלפני הציווי לא היותה היא פגם). נמצא שגם לו היה רוצה אברהם לקיים את המצוה - לא היה הוא יכול, שכן חסרו לו תנאים מציאותיים לקיימה. משל למה"ד, למצות מעקה. דאילו לאברהם לא היה בית (ובהנחה שבאוהל שלו לא היו מקומות מסוכנים למדי..) אזי לא היה יכול הוא לקיים את המצוה, כי חסרה לו היכי תמצי מציאותית.

.

לא פניתי לך את התור באי ההבנה, כי לא פזרת בדבריך הנוספים את הערפילים, ואולי הוספת עליהם, במחכ"ת.

איזו מציאות של ערלות נתחדשה בעת הציווי, בע"כ מחמת המציווי, והרי לדבריך כל המצוות היו קיימות כבר קודם נתינתן, ומאי שנא מילה מתפילין.

לעצם הענין, מבואר בנפש החיים ועוד שהאבות הק' השיגו את התכלית המכוון ממעשי המצוות והתיקונים הנולדים מהם, ובאמת לא קיימו זאת כמעשי מצוה, ולכן גם שינו לפי הענינים. ומ"מ אני כתבתי זאת לפי ההבנה הפשוטה יותר. כי לפי ההבנה הנ"ל צ"ב בכלל איך היה קיום בפועל של המצוות, הרי התיקונים נוצרים בקיום 'תפילין' מזוזה' וכיו"ב, והרי לא היה מציאות כזו לפני הציווי. ובזה י"ל ששייך 'ע"ש העתיד'. אשמח אם תעמידני על האמת מפי רבותינו זי"ע, ולא מסברות בעלמא שאינם מועילות בנושא כ"כ עמוק וסבוך.

[אתנחתא]

וכלום קדושה לא תלויה בציווו ה'? הציוווי מקדש, גוי אפילו צדיק כאויב או כנח ושם ועבר (להם היה דין יהודי?) כשיכתוב תפלין כדת וכדין כלום לתפלין שלו דין וחפצא של תפלין? פשיטא שלא. אלא מאי תאמר שלגבי אברהם שלא נתפס בדין ממש אלא דומה לקיום וכמו"כ לגבי ערלה מכיון דלאחר מתן תורה אחרי שמונה ימים יש ערלה (וממילא לכאורה לא שייך כאן מה שמבוא ברמ"א לענ"ד) אז אצל אברהם היה דין ערלה שהיה אחרי בן שמונה וממילא כמו בכל המצות הוא במצב שיהודי אחרי מתן תורה יש לו ערלה (ובאמת אנו רואים שדוקא מילה שייכת גם לבני נוח מעיקר בדין דבני קטורה וכו' חייבים במילה, זאת ועוד ידוע. שה' לא התגלה במלוא הנבואה כמבואר במדרש בגלל ערלתו, הרי שיש גדר ערלה בעצם). ואם נתעקש לגבי תפלין, נשאל לגבי שבת, וכי נאמר שלפני מ"ת היה חלות קדושת שבת ביום שביעי? והרי שבת בלי קדושה זה סתם שביתה ביום ראשון, (וכמובן סבלי לדון על השאלה של שביתה לנכרי וכוו) הלמאי, קיימו מצות בלי חלות כלל (או באם יש להם דין ישראל הרי כל החליות היו להם)

ויש להאריך בזה כמובן ואכמ"ל.

[ירושלמי]

איזו מציאות של ערלות נתחדשה בעת הציווי, בע"כ מחמת המציווי, והרי לדבריך כל המצוות היו קיימות כבר קודם נתינתן, ומאי שנא מילה מתפילין.

קודם מתן תורה לא היה ציווי על כל המצוות, רק עשו כן האבות מדעתם. כמובן שהם קיימו רק מצוות שיכלו לקיים. מילה, הם לא יכלו לקיים, כיון שלא היתה ערלות, שכן זו חיילא אך עם ציווי השי"ת בפועל (לצורך הדיון נקבל את דברי הגרי"ז כהנחה ברורה), וציווי, כאמור לא היה על שום מצוה. שוב - לא היה ציווי על אף מצוה.
ומעתה, כל המצוות נתקיימו שפיר - אם כי תחת 'סטטוס' ייחודי של 'קיימו מדעתם', אך מילה לא יכלה להתקיים, כיון שזו, ללא ציווי, חסר בתנאי קיומה המציאותיים.
משציוה הקב"ה על המילה, אזי נסללה גם הדרך לקיום מצותה, שכן ע"י הציווי חיילא הערלות, (ומעתה מובן, דכלפי מילה קיום האבות לא היה ברמה של 'קיימו מדעתם' אלא של קיום מדינא).

[נוטר הכרמים]

איזו מציאות של ערלות נתחדשה בעת הציווי, בע"כ מחמת המציווי, והרי לדבריך כל המצוות היו קיימות כבר קודם נתינתן, ומאי שנא מילה מתפילין.

קודם מתן תורה לא היה ציווי על כל המצוות, רק עשו כן האבות מדעתם. כמובן שהם קיימו רק מצוות שיכלו לקיים. מילה, הם לא יכלו לקיים, כיון שלא היתה ערלות, שכן זו חיילא אך עם ציווי השי"ת בפועל (לצורך הדיון נקבל את דברי הגרי"ז כהנחה ברורה), וציווי, כאמור לא היה על שום מצוה. שוב - לא היה ציווי על אף מצוה.
ומעתה, כל המצוות נתקיימו שפיר - אם כי תחת 'סטטוס' ייחודי של 'קיימו מדעתם', אך מילה לא יכלה להתקיים, כיון שזו, ללא ציווי, חסר בתנאי קיומה המציאותיים.
משציוה הקב"ה על המילה, אזי נסללה גם הדרך לקיום מצותה, שכן ע"י הציווי חיילא הערלות, (ומעתה מובן, דכלפי מילה קיום האבות לא היה ברמה של 'קיימו מדעתם' אלא של קיום מדינא).

אם קבלה היא נקבל, וביאור בכל אלו לא מצאתי.

למה חיילא קדושת סת"ם, למשל, בלא ציווי? ומאי שנא מאלו שאינם בני חיובא שיכתבו ולא יחול?

[ירושלמי]

וכלום קדושה לא תלויה בציווו ה'? הציוווי מקדש, גוי אפילו צדיק כאויב או כנח ושם ועבר (להם היה דין יהודי?) כשיכתוב תפלין כדת וכדין כלום לתפלין שלו דין וחפצא של תפלין? פשיטא שלא. אלא מאי תאמר שלגבי אברהם שלא נתפס בדין ממש אלא דומה לקיום וכמו"כ לגבי ערלה מכיון דלאחר מתן תורה אחרי שמונה ימים יש ערלה (וממילא לכאורה לא שייך כאן מה שמבוא ברמ"א לענ"ד) אז אצל אברהם היה דין ערלה שהיה אחרי בן שמונה וממילא כמו בכל המצות הוא במצב שיהודי אחרי מתן תורה יש לו ערלה (ובאמת אנו רואים שדוקא מילה שייכת גם לבני נוח מעיקר בדין דבני קטורה וכו' חייבים במילה, זאת ועוד ידוע. שה' לא התגלה במלוא הנבואה כמבואר במדרש בגלל ערלתו, הרי שיש גדר ערלה בעצם). ואם נתעקש לגבי תפלין, נשאל לגבי שבת, וכי נאמר שלפני מ"ת היה חלות קדושת שבת ביום שביעי? והרי שבת בלי קדושה זה סתם שביתה ביום ראשון, (וכמובן סבלי לדון על השאלה של שביתה לנכרי וכוו) הלמאי, קיימו מצות בלי חלות כלל (או באם יש להם דין ישראל הרי כל החליות היו להם)

ויש להאריך בזה כמובן ואכמ"ל.

קדושה תליא בדבר אחד - האם נעשתה המצוה כמשפטה והלכתה. לכן, ברור שאם אני הייתי מקיים את המצוות קודם מ"ת לא היה לזה שום ערך - שכן איני מצווה, אך האבות הק' בדרגתם ידעו להשיג מעלת המצוות אף קודם הציווי, ולהכי נעשו המצוות על ידם ככל משפטן, ותפילין שנכתבו כהלכתן - הרי הם קדושות. גוי שכתב תפילין לא חיילא ע"ז קדושה כי לא נעשו הן כהלכתן.
המשפט שכתבת "אלא מאי תאמר שלגבי אברהם שלא נתפס בדין ממש אלא דומה לקיום " - לענ"ד הקלושה הוא מופקע ורחוק. כבר כתבתי לעיל שהאבות לא עסקו ב'כאילו' או ב'דומה לקיום', כאמור, בדרגתם ידעו הם להשיג את ההשגות קודם מ"ת, וממילא אין הבדל בין תפילין שלי ושלך - אחרי מ"ת, לתפילין של אברהם יצחק ויעקב - קודם מ"ת. וכ"ז לענ"ד פשוט וברור.
ע"פ גישתי זו ודאי שאלולא שלאברהם לא היתה את המציאות של 'ערל' אזי הוא לא היה יכול לקיים את המילה בשופו"א, (בשונה מגישתך שאברהם רק עשה דומה לקיום, אז מה לי שאין ערלה ממש, סו"ס זה דומה לקיום), ואם נקבל את ד' הגרי"ז כהנחה לצורך הענין שבלי ציווי בפועל אין ערלות, א"כ לא ניתן היה לקיים את המצוה.
לגבי שבת: לצורך הענין (ורק לצורך הענין) נעזוב לרגע במושג 'קדושת שבת' הגבוה והרוחני, ונתייחס לשבת כאל זמן האסור בשביתת מלאכה, וזהו ענינו ויחודו ומכאן קדושתו, וכמו אכילת מצה בפסח וכד'. וממילא שוב אני חוזר לדברי לעיל, ברגע שהאבות השיגו את סגולת שביתת מלאכה ביום השביעי (שהרי כאמור אם אני הייתי שובת ביום השביעי זה היה חסר טעם), אזי עבורם הך שביתה נקראת כקיום דין של שבת, וממילא נתקדשה השבת בקדושתה וקדושת מצוותיה.

[ירושלמי]

למה חיילא קדושת סת"ם, למשל, בלא ציווי? ומאי שנא מאלו שאינם בני חיובא שיכתבו ולא יחול?

קחנו מכאן:

קדושה תליא בדבר אחד - האם נעשתה המצוה כמשפטה והלכתה. לכן, ברור שאם אני הייתי מקיים את המצוות קודם מ"ת לא היה לזה שום ערך - שכן איני מצווה, אך האבות הק' בדרגתם ידעו להשיג מעלת המצוות אף קודם הציווי, ולהכי נעשו המצוות על ידם ככל משפטן, ותפילין שנכתבו כהלכתן - הרי הם קדושות. גוי שכתב תפילין לא חיילא ע"ז קדושה כי לא נעשו הן כהלכתן.

[אתנחתא]

את כל הקדושות וכל האיסורים עשו כמו מתן תורה וכל הקדושות היו קדושות וכל איסורי תורה חמץ, טבל, איסור חילול שבת , מעילה, רק ערלה זאת לא? כלום יש הגיון כאן? (באופן תיאורטי כל דיני נגעים ודיני טומאה גם קיים אברהם (שהרי קיים כל המצות מלבד מילה), דין זריקה בטמא מת באפר פרה שעשה לפי דרכו, ודין טבילה במקוה, ודין טומאת נדה (שגוי לא מטמא בנדה ובשום טמאה, כלומר שהיו יכולים להחיל גם דיני טומאה).

[ירושלמי]

אשוב בתמצות על דברי, ואם לא תנוח דעתכם בזה - אות הוא כי חסר בהסברתי, מה שממילא מוכיח כי חסר בהבנתי, ואי"ה אשוב ואשנה פרק זה.

האבות לא נצטוו על המצוות. ברום דרגתם יכלו הם להשיג את מעלת המצוות אף ללא ציווי, ולצקת בעשייתם תוכן אמיתי וקדוש - מה שלא ניתן להיאמר על אף בריה אחרת. כך שכל תרי"ג (יותר נכון תרי"ב - שהרי דל מילה מהכא) המצוות נעשו כדינן, וקדושתן חיילא על הגברא העושה או על החפצא הנעשה, וא"כ שפיר היה להם 'חמץ' ו'מצה', 'טבל' ו'תרומה', 'טריפה' ו'שחיטה' - שכן כאמור, הם יכלו להשיג ולצקת בשחיטה תוכן של שחיטה אף בלא ציווי, כך שממילא עבורם היתה הבהמה לטריפה, וע"י השגתם ב'הפרשה' היו הפירות ל'טבל', וכך גם היה עבורם החמץ ל'חמץ' והמצה ל'מצה'.

הגרי"ז חידש ב' חידושים, זה ע"ג זה: הא', שערלות היא תנאי בקיום המצוה, וללא ערלות לא שייך לקיים מילה. הב', שערלות חיילא רק עם ציווי השי"ת. באם נקבל את ב' חידושיו כהנחות ללא עוררין, הרי על כרחין לא יכלו האבות לקיים מצות מילה, שכן כיון שחסרו הם ציווי בפועל על המצוות, אזי נהי דכלפי שאר המצוות יכלו הם להשיג את תוכן עשייתן, אך את מציאות הערלות לא יכלו להשיג, שכן זו תלויה ועומדת בציווי השי"ת. והיות ואם ערלות ליכא מילה נמי ליכא, נמצאו האבות במצב של חוסר 'היכי תמצי' לקיים מצוה זו.

היגיון אינני רואה בזה, הגדרה אם תבקש - יש לי גם יש בס"ד, ואין כאן מקומה.

[אינני יודע מה כונתך שאברהם קיים באופן תיאורטי כל דיני נגעים וטומאה. אם כונתך שמסתמא כך הוא, ולא מצאנו לזה ראיה, הרי לטומאת נדה יש להביא ראיה מרש"י (בראשית יח, ח) דלא הביא אברהם לחם לאורחים כיון שנטמאה העיסה מנדתה של שרה, שחזרה לראות באותו יום.
בכונה לא הבאתי ראיה מהאמור להדיא בקרא "חדל להיות לשרה אורח כנשים" דפירש"י דהמכוון לנדות, שכן כפי שטענתי כאן בעבר, הרי שענין הנדות אינו רק שאלה של טומאה וטהרה, כי אם ענין הנצרך ללידה מטבע האשה, וא"כ י"ל דחדל להיות לשרה אורח היינו לעצם דמי הנדות, אך לא דעד היום נהגה בטומאה].

[אסקופה הנדרסת]

זה עתה מצאתי בס"ד נוסח חדש בהבאת דברי מרן הגרי"ז הנ"ל, לפיו יוסרו כל המעקשים ותתיישר המסילה.

ומטין בי מדרשא משמיה דהגרי"ז, דיון דהמהות והחפצא של מצות מילה היא ברית בין הקב"ה והנימול, א"כ לא שייך זה כשאין ציווי מהקב"ה, דבשלמא שאר מצוות, כל זמן שלא נצטווה, מ"מ זה הוא ממש אותו מעשה המצוה כמו אחרי שנצטוה, אותם תפילין ואותה ציצית ואותה שמירת שבת, וכל ההבדל הוא רק בזה: שבלי ציווי מיקרי אינו מצווה ועושה, אבל מ"מ מיקרי עושה, שעשה המצוה בשלימותה ובתיקונה ורק בלי ציווי.

משא"כ מצות מילה כשאין ציווי מהקב"ה על זה, א"כ אין זה כלל עושה, ולא רק שהוא אינו מצווה, אלא שהוא בכלל איננו עושה כי אין כאן מעשה ברית, כשהקב"ה עדיין לא הודיע שחפץ להיכנס עמו בברית, והדברים מאירים את העינים ומשמחים את הלב.

(ספר פניני רבינו הגרי"ז (מאת הגרמ"מ הלוי שולזינגר זצ"ל) עמ' רסג).

[איש_ספר]

אסקופה יקר. אין כאן נוסח חדש אלא תירוץ אחר לגמרי שידוע גם בשם חכמים נוספים.
=================

וכיון שהזכירו כאן, דמילה אי אפשר לקיים קודם ציווי, אכתוב דבר נפלא עד למאד ששמעתי מהגאון רש"מ דיסקין זצ"ל, ואכתוב מזכרוני בלא המר"מ הנדרשים ותהני ליה מתיקות הדברים למלאות פגימה זו.

א. בגמ' חולין הביאו דרשת ר' יוסי המפרש דברי יוסף: וטבח טבח והכן. טבוח טבח - פרע להן בית השחיטה. והכן - טל גיד הנשה בפניהם. ואמרו דזהו כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח. ובתוס' הקשו קושיא נשגבה. דהרי שחיטה בודאי לא נצטוו בני נח, אלא מאי אית לך למימר, דקיימו האבות כל התורה וכו', וא"כ י"ל דהו"ה גבי גיד הנשה. ומפני מה העמידוהו כמ"ד דבני נח נצטוו על הגיד. והיא קושיא גדולה מאד.

ב. ידוע מה שתפסו על הרמב"ם דפסק כמ"ד דאין בגידין בנו"ט, [לכך קפסיק ותני דהאוכל גיה"נ של בהמה טמאה אינה חייב כלום. דאין בגידין בנותן טעם ואינו בכלל בשר בהמה טמאה, [משום גיד נמי פטור דקי"ל כמ"ד דאין גיה"נ אלא בבהמה טהורה] ולעומת זה כתב הרמב"ם דהאוכל גיה"נ של נבלה לוקה שניים, חד משום גיד וחד משום נבלה. וקשה דהרי אין בגידין בנו"ט, וא"כ למה ילקה משום נבלה.

ג. וידוע תירוץ האחרונים בכמה נוסחאות ועיקרם, דלמאי דקי"ל דאין בגידין בנו"ט, אין ההגדרה שהתורה חייבה על אכילת עץ ואבן [כמו שדימו כמה אחרונים וכתבו דלפי"ז אפילו אכילה שלא כדרך חייבים בגיד], אלא דכיון שאסרה תורה גיד הנשה, אחשביה רחמנא ומשום כך הוא אסור. ולכך באוכל גיד הנשה דנבלה חייב שניים, דכיון דאחשביה רחמנא לאסור משום גיד הו"ה דיאסר משום נבלה. אבל האוכל גיד דטמאה, כיון דלא אחשביה רחמנא לאוסרו כגיד, ממילא אין בו גם איסור טמאה והדר דיניה כעץ ואבן.

ד. נמצא שאיסור גיד, הוא האיסור היחיד שאין יסוד לאוסרו בלא ציווי של תורה המחשיבו. וא"כ תינח כל האיסורים ושחיטה בינהם שקיימו האבות הכל קודם מתן תורה. אכן, גיד הנשה, אם לא נצטוו בו לא היו אוסרים על עצמם עץ ואבן. ומיושב קושית תוס'

[ובודאי יש לפלפל מנ"ל שצריך לציווי על מנת להחשיב, ולמה לו סגי ברצון התורה שהשיגוהו האבות קודם שניתנה וכו' להחשיבו]

[יצג]

הנה דברי הרש"מ מן המקור, מתוך משאת המלך עה"ת:

משאת המלך.PDF

(354.17 KiB) הורד 487 פעמים

[עשוי לנחת]

בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן נג) כתב על השואלים מדוע לא מל אברהם קודם שנצטווה וז"ל, "ואני הפעוט, מעודי הייתי תמה על המקשים, הרי מצוות מילה ניתנה בתור ברית שכרת עמו הקב"ה וכו' ואיך אפשר היה לו לקיים מצוה זו קודם שנכרתה עמו ברית זאת" עכ"ל.

לעיל נאמרו דברים בכיוון זה

[רחמים]

לגבי דברי הגרי''ז שהוזכרו לעיל:

לשון הזוהר הקדוש
פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר וַיְהִי אַבְרָם בֶּן ‏תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְיָ וְגו' ‏אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֶּךְ לְפָנַי וְגו'. הַאי ‏קְרָא אִית לְעַיְינָא בֵּיהּ וְקַשְׁיָא בְּכַמָּה ‏אוֹרְחִין, וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא אִתְגְּלִי ‏לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם ‏אֶלָּא הָאִידְנָא כַּד מָטָא לְהַנֵּי יוֹמִין ‏וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם וְלָא קֹדֶם. ‏וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם. וַיְיָ ‏אָמַר אֶל אַבְרָם. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדוֹעַ ‏תֵדַע וְגו'. וְהָאִידְנָא מָנֵי חוּשְׁבַּן ‏יוֹמִין, וְכַד מָנִי לְהוּ כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ ‏אֶל אַבְרָם, אִשְׁתְּמַע דְּעַד הַשְׁתָּא לָא ‏אִתְגְּלִי עֲלוֹי. וְעוֹד דִּכְתִיב בֶּן תִּשְׁעִים ‏שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, בְּקַדְמִיתָא שָׁנָה ‏וּלְבַסוֹף שָׁנִים.‏
אֶלָּא הָכִי תָאנָא, כָּל אִנּוּן יוֹמִין לָא ‏כְּתִיב וַיֵּרָא, מַאי טַעְמָא, אֶלָּא כָּל ‏כַּמָּה דְהֲוָה אָטִים וְסָתִים קוּדְשָׁא ‏בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ כִּדְקָחָזֵי. ‏הָאִידְנָא אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ דִּכְתִיב וַיֵּרָא. ‏מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבָעָא לְגַלֵּי בֵּיהּ ‏הַאי אָת כִּתְרָא קַדִּישָׁא.‏
וְעוֹד דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ‏לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְקַדִּישָׁא ‏לָא לֶהֱוֵי בְּעוֹד דְּאִיהוּ אָטִים בִּשְׂרָא, ‏אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא דְהוּא בֶּן תִּשְׁעִים ‏שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וּזְמַן קָרִיב הוּא ‏דְּיִנְפּוֹק מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, לֶהוֵי ‏הוּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יִנְפּוֹק ‏מִנֵּיהּ זַרְעָא קַדִּישָׁא. בְגִין כָּךְ מָנֵי ‏יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא בְּכָל הַנֵּי זִמְנִי ‏קַדְמִיתָא. תוּ תִּשְׁעִים שָׁנָה, דְּכָל ‏יוֹמוֹי קַדְמָאֵי לָא הֲווּ שָׁנִים אֶלָּא ‏כְּחַד שָׁנָה דְּלָא הֲווּ יוֹמוֹי יוֹמִין, ‏הַשְׁתָּא דְּמָטָא לְהַאי שָׁנִים, אִנּוּן וְלָא ‏שָׁנָה:‏

מבואר א''כ שגם לפני הציוי על המילה היה חלות של עורלה כלומר טומאת עורלה, וא''כ צ''ל שכוונת הגרי''ז שלפני הציווי לא נמצא אפשרות תיקון לטומאה זו ע''י חתיכת העורלה, ורק אחר הצווי התחדשה דרך להפטר מטומאת עורלה, אולם חידוש זה נאמר רק לגבי מי שנצטווה בו אבל גוי שימול הוא נשאר ערל כבתחילה.

[בקרו טלה]

עי' בספר שמו אברהם תי' הראשון ועי' עוד ל"ד תירוצים נפלאים שליקט בענין זה.

ומענין הגרי"ז לענין אחר שלא באותו ענין

קול שמחה - פשיסחא פרשת בראשית
י. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ וכו', ויהי כן (א' כ"ט ל). והנה קשה לכם יהיה למה לי שפת יתר, היה לו לומר תאכלו. עוד, מלת ויהי כן אינו מובן. עוד קשה, למה לא נכתב לאו על אכילת בעל חי כמו על עץ הדעת. ועוד, דור המבול לא עברו על זה הציווי. ועוד, מה זה הלשון נתתי. עיי"ש ברש"י שדחק עצמו לתרץ. אכן נראה לי, דקודם שאמר השם זה המאמר הנה נתתי לכם וכו', לא היו הדברים הללו מאכל כלל בטבע. וכיון שאמר השם הנה נתתי לכם וכו', בזה המאמר נעשו אוכל אדם, וכן לבהמה. וכיון שלא נתן להם רשות לאכול בשר, לא היה הבשר בטבע מאכל כלל. וזה פירוש לכם יהיה לאכלה. ודו"ק. ומתורץ נמי מלת ויהי כן. ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה ה"יפה תואר" על קרבנו של הבל, הא לא הוי מן המותר בפיך. ובזה ניחא, שהיה קרבנו כענין קרבנו של קין, רק שהיה של הבל יותר חשוב. והבן. וע"כ מוכח כן מרמב"ן שפירש דלבהמות לא הותר עץ פרי רק ירק. וקשה, איך שייך צווי למין בהמה. אלא ע"כ כמו שכתבתי. ודו"ק כי ברור לדעתי. והמעיין והמדקדק בפסוק יראה שכן האמת:

[עושה חדשות]

ראה עוד כאן.

===

העתק מהרשום אצלי:

בראשית יז-כד: ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו.
מפו' הקו' למה אברהם לא מל עד שנצטווה כמו שקיים שאר מצוות התורה.
בפי' הריב"א כ' "וא"ת א"כ למה המתין כל כך למול את עצמו. ותי' הר"ף שלכך המתין עד שנצטוה לפי שגדול המצווה ועושה יותר מעושה ואינו מצוה. והקשה על זה הפי' ר"ש מכרך לנדון א"כ מדוע לא קיים מצות פריעה בעצמו דיודע היה שלא היתה עתידה להצטוות עד יהושע לכך נראה לו לפרש שלכך לא קיים מצות מילה עד שנצטווה שלא רצה לחבל בעצמו. ובהך גירסא ניחא קושיא דפריעה. עוד י"ל דהא דאמרי' דאברהם קיים הכל אפי' עירובי תבשילין ר"ל אחר שנמול אבל קודם לכן לא היה דעת לקיים המצות כדאמרי' בנדרים ז' דברים היה אברהם חסר קודם שנמול ראיית ב' עינים שמיעת ב' אזנים והבנ' הלב".
והתי' האחרון נזכר גם בפי' רח"פ (אבל בריש פ' וירא כ' רח"פ כהתי' הא') ובעמר נקא.
(ונראה דאין הכוונה לומר דנעשה לו דין 'ישראל' יותר אחרי המילה, דהרי בתוס' ב"מ עא, ב מבו' דמה שקיימו האבות את התורה אינו שייך לענין שם ישראל דידהו, אלא רק כמש"כ "הבנת הלב").
והתי' הא' כ' הרא"ם, (ועוד ראשונים כ"כ, והכוונה פשוטה, דאם ימול כעת יפסיד למול ב'מצווה ועושה'. וע"ע האמונה והביטחון לרמב"ן פרק ו), והוסיף עוד "שאז יהיה קדוש ה' בקיום המצוה הזאת יותר ממה שהיה מקיים אותה מעצמו, מפני שעם הצווי נודע לכל העולם שכדי לקיים צוויו יתברך מל את עצמו ולא חשש מכל ליצני הדור שהיו מלעיגין עליו לומר, ראו זקן זה שהוא בן מאה שנה רוצה לחתוך את ערלתו מפני צווי ה' ואינו חושש לא לצערו ולא לבושתו, ואלו היה מל את עצמו שלא בצוויו יתברך, היו אומרים עליו שעל פי הרפואה עשה מה שעשה, כי אולי חולי היה לו באותו מקום ורפואתו אינה אלא בחתיכת בשר ערלתו".
ובר"י אבן שועיב תולדות יש בזה עוד תי', ז"ל "כי ענין המילה שהוא בגופו ממש לא התיר עצמו ליגע בגופו שהוא בצלם אלקים ומעשה ידיו שנרא' שהוא מתקן במעשה השם עד שנצטווה בה, אבל שאר המצוות שלא היו בגופו קיים".
ובתורת המנחה ד' ח האריך בזה מאד בסוד ענין המילה, ובתוך זה כ' גם "ואברהם אבינו אף על פי שהיה חכם גדול והשיג מצד החכמה מה הוא רצון השם ית' ובמה הוא מואס ומתעב, ומשום כך היה מתעסק במצוות והיה יודע מצד חכמתו חקי האלקים ותורתו, לא היה רוצה למול עצמו, כי המילה היא דבר המשלים והגומר ביצירת האדם ובה תגמר צורתו ותמונתו, והיה אומר היאך אפשר שאשלים אני מה שחסר השם ית' ביצירה, אם היה רצונו היה בורא האדם שלם מהול ומי יוכל לתקן את אשר עותו. ועוד כי עיקר המילה וסודה היא ביום השמיני וכיון שלא מלו אביו בשמיני הניח עצמו על התכונה והבריאה שבראו השם ית' שאין ראוי לאדם להוסיף על הבריאה ולחדש דבר בבריאת הבורא ית' שהוא בורא הכל".
ובשם רבותינו מבריסק ידוע לתרץ דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל ובהמלו הוי חלות מהול, ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויא כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל"ש לקיים מצות מילה.
ובשרידי אש ח"ב סי' נג כ' בקו' זו "ואני הפעוט, מעודי הייתי תמה על המקשים, הרי מצוות מילה ניתנה בתור ברית שכרת עמו הקב"ה, כמ"ש והיתה בריתי בבשרכם, והיא אות קודש, ואיך אפשר הי' לו לקיים מצוה זו קודם שנכרתה עמו ברית זאת, ולדעתי לא קיים אברהם אבינו מצוות מצה ומרור וכדומה, וקיים רק המצוות שלא ניתנו בתור אות וזכר למאורעות שאירעו אחרי כן וכו' ועוד נ"ל לומר, שלא יכול אברהם אבינו לקיים מצות מילה קודם שניתנה, שבאם הי' מקיים אותה, לא היתה יכולה להיעשות אח"כ 'לאות ברית' בין הקב"ה ובינו, מכיון שכבר קיים אותה קודם שנכרת הברית, א"כ איננה עוד אות ברית. ועל ידי זה הי' אברהם אבינו מבטל ח"ו רצונו של הקב"ה. ודו"ק". (ויל"ע בזה ממש"כ הר"מ בהל' מילה פ"ג ה"ז "לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו", ומבו' דשייך ברית מילה בלא ציווי). וע"ע כאן באלשיך משיבת נפש ופנים יפות ובהשל"ה בהגה. ומהרש"א יבמות ק, ב וב"ב טז, א ובשו"ת כת"ס יו"ד סי' קכא.
ובס' המנהגים (טבת) לר"א טירנא כ' "וקורין לנער שם ביום המילה, כי אברהם לא נקרא אברהם כי אם בשעת מילה". ועי' תורת המנחה שם מה שהק' "למה קבע לו שם וקראו אברהם בתחילה, ואח"כ צוהו על המילה, היה לו לצותו על המילה ואח"כ יקרא שמו אברהם, כאשר אנו עושים שאחר המילה קוראים שמו פלוני", עי"ש תי'.

[רון]

מיודענו הרב הגאון בעל עושה חדשות שליט"א
הביא לנו ממרתף היין המשכר שלו מבעל השרידי אש זצ"ל דהאבות לא קיימו מצות מצה ומרור. אך אנא רש"י ידענא שכתב על הפסוק "ומצות אפה להם ויאכלו" שפסח היה? ומסתמא שיש לזה עוד מקורות, רק אוסיף שהמהרי"ל דיסקין מבאר דהנה יצחק אבינו שרצה לברך את עשו ביקש שיעשה לו מטעמים, ואילו יעקב הכין לו גם לשתות, והיינו בשביל ד' כוסות. וכן שאח"כ ביקש עשו מיצחק שיאכל ממה שהכין לו, ולא היה מוכן ומדוע לא? אך הוא לפי שאין מפטירין אחר הפסח וא"א לאכול יותר
אמנם מש"כ לענין מצות ברית המילה הוא יסוד דממלל בפומיה דרבנן, דלכרות ברית צריך עם השני, וכל עוד ואין שני שרוצה לכרות עימך ברית, חסר בכל החלות שם של "ברית", ולכן צריך ציווי.

[עושה חדשות]

עוד י"ל דהא דאמרי' דאברהם קיים הכל אפי' עירובי תבשילין ר"ל אחר שנמול אבל קודם לכן לא היה דעת לקיים המצות כדאמרי' בנדרים ז' דברים היה אברהם חסר קודם שנמול ראיית ב' עינים שמיעת ב' אזנים והבנ' הלב

כיוון לזה המהרש"א ביבמות ד"ק וביומא דכ"ח.

[לבי במערב]

פי' הריב"א מצוי כאן (וכן בה"ב).
רח"פ הלא הוא רבנו חיים פלטיאל; פרושו מצוי באוצה"ח.

בפשטות, 'הר"ף' הוא רבנו פרץ מקורביל.

[פרנקל תאומים]

פי' הריב"א מצוי כאן (וכן בה"ב).
רח"פ הלא הוא רבנו חיים פלטיאל; פרושו מצוי באוצה"ח.

בפשטות, 'הר"ף' הוא רבנו פרץ מקורביל.

יש''כ.

הריב''א חסום לי.
''רבינו חיים פלטיאל'' כך נקרא הספר?
רבינו פרץ על התורה היכן אמצא?

בתודה מראש.

[לבי במערב]

הריב''א חסום לי.

גם הקישור לה"ב?

''רבינו חיים פלטיאל'' כך נקרא הספר?

כמופיע בשער הספר: 'פרושי התורה לר' חיים פלטיאל' (לנגה, תשמ"א).

רבינו פרץ על התורה היכן אמצא?

ככל הידוע לי, אין בידינו פירוש מסודר ממנו עה"ת, אלא ש(חלק מ)דבריו הובאו בפירושו של ריב"א.