לימדה תורה ד"א להיות שמח במצוה?

[עליך עיננו]

בילקוט שמעוני לימדתך תורה ד"א כשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח.
שאם היה ראובן יודע שהתורה תעיד עליו וישמע ראובן ויצילו מידם היה טוענו על כתפו. וכן אהרן וכן בועז.
המדרש הזה צ"ב גדול.
א.מה ענין ד"א לענין השמחה במצוה?
ב.מי אמר שהנ"ל לא עשו מתוך שמחה?
ג.הרי ודאי שמה שעשו הם ללא שידעו מה מעידים עליהם גדול יותר הרי עשו לשם שמים.
ואם יש לת"ח ביאור בדברי המדרש אודה לו מאד.

[עליך עיננו]

וז"ל האלשיך:
ולבא אל ביאור המאמר נשית לב אל הערות הראיות להעיר בו (א) כי אין ראשו סופו כי היה לו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בשלמות. שאילו היה יודע ראובן כו' בכתפו היה טוענו כו' שהיה משלימה בעצם או יאמר יעשה אותה בלב שמח. שעל שעשאה ראובן בלב שמח. כתב אחריו הקב"ה ויצילהו מידם. (ב) מאין לנו שעשאה בלב שמח ואדרבה מאשר לא עשאה בשלמות מורה היות לבו בלתי שמח. ואם הכוונה יעשה אותם בלב שמח לא כראובן שאם היה יודע שהקב"ה כותב עליו כו' היה טוענו כו' אך לבלתי יודעו כן לא שמח לבו ולא עשאה בשלמות זה לא יתכן. שא"כ בא המדרש לספר בגנות ראובן במקום שהתורה משבחו וכן לא יעשה וגם הוא הפך ענין אהרן שמעיד עליו הכתוב ששמח בלבו ועוד שא"כ לא היה הכתוב מעלה עליו כאילו הצילו באומר ויצילהו מידם. (ג) כי מאומרו אילו היה יודע ראובן כו' יורה כי יוהרא הוא מבקש כי לבלתי יודעו לא גמר המצוה כראוי. ואין לך דופי גדול מזה וההיקש בקושי זה באהרן ובועז וחלילה לגדולי עולם ללכת בגדולות ובנפלאות כאלה. (ד) למה זה הודיעני ית' דרך ארץ זה ג' רגלים בראובן ובאהרן ובבעז. (ה) מי הגיד לו כיוונה תורה דרך ארץ ולא לספר בשבח ראובן בלבד. (ו) אומרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים אותה ועכשיו שאין כו' מה צורך אל הקדמה מה שהיה לשעבר לשאול על מה שהוא עתה. (ז) כ"א על כתיבה עליונה ידבר מי אמר לו שאין נכתבין לפניו יתברך ומשנה שלמה (אבות פ"ג) התנא דבר וכל מעשיך בספר נכתבים. ואם על כתיבה בעה"ז. האם כל מצות אשר נעשו על הארץ כתבום נביאים. (ח) אומרו ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה מה זו שאלה היבצר לפניו יתברך מי יכתבנה. (ט) למה נתייחדו אליהו ומשיח מזולתם. ולמה הוצרכו שנים ואיך נלמד מפסוק אז נדברו כו':
הואפשר כיוונו גם כן לתת טוב טעם אל אומרו למען הציל אותו שיורה שאין מייחס אליו רק שעשה הכנה למען הציל ומתחילה אמר ויצילהו כאלו הצילו כבר ממש וגם הוא אומרו להשיבו אל אביו אך הוא נתינת טעם למה העלה עליו כאלו הצילו מידם. על טוב הכונה שהיה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו וזה רמוז באומרו למען הציל כו' להשיבו אל אביו וכן באהרן בבא משה ליטול שררתו להיות סרסור ונביא בין המלך ה' ובין העם והיה משה חושש פן יקפיד. ואמר לפניו יתברך שלח נא ביד תשלח כמ"ש ז"ל (ש"ר פ"ג) שאמר שישלח ביד אהרן שהיה שלוחו תמידי ובישרו הוא יתב' ואמר אל תחוש שיקפיד כ"א אדרבה וראך ושמח בלבו. ולא מצינו שעשה הוראת שמחת לבב אמר מה שלא יצא בתופים ובמחולות לא היה רק כי לא ידע שיהיה הקב"ה כותב עליו וראך ושמח בלבו והוא כי היה ירא ליחשד בפני הרואים למחניף באומרם היתכן לא יקנא על אחיו אך אין זה רק חנופה חלילה ולא מלבו אך אילו ידע שהיה נכתב בתורה כך לא היה חושש באומרו כי הלא יראו אחרי כן עדות התורה ויחפרו ויבושו אך על בלתי יודעו לא רצה לתת פתחון פה לחושד ושישאר בחשדת לבו לעולם וכן בעז האם זאת גמילות חסדו לתת לה כדי תפיסת ב' אצבעות קלי לצדק' קרובתו אשר באה לבית מלונו וגם הכתוב יראה כממעט בזכותו בספרו המיעוט הוא אך אמנם אין זה כ"א שהכתוב לא הביט רק אל שמחת הלבב וטוב הכונה וש"ת אילו היתה שמחה בלבו למה לא הרבה בשבילה. ע"כ אמר אילו היה יודע בועז שכותב עליו ויצבט לה קלי פטומות היה מביא ומאכיל לה והוא כי אם היה חרד אליה חרדה גדולה להאכילה משמנים ופטומות לא יבצר מהרואים לאמר הלא עיניו נתן בה. כי הוא פנוי והיא פנויה. ומתנת אהבים הוא לה על כן לזות שפתים הרחיק ממנו אך אילו ידע שנכתב ויצבט לה קלי שהכתוב היה מספר בשבחו להאכילה. שהיה מורה שהכתוב מעיד עליו כי לשם שמים עשה ולא לפנויה זולת לא היה חושש לחשדתם כי הכתוב יסיר תועה מלבם כי יאמרו אילו היתה כונתו שלא לשם שמים חלילה לא היה הכתוב כותבו להורות טוב הכונה בשמחת לבב זה הוא פשוטו של דברים איש על מקומו:

[דורשי יחודך]

ואם יש לת"ח ביאור בדברי המדרש אודה לו מאד.

אקוה שהדרישה לביאור מת"ח לא נאמרה כדי לחסום בפני כל אחד שירצה להציע פירוש, ואף אני אענה חלקי:

לכאורה יש לפרש כוונת המדרש לא על ה"פרסום" שבדבר, אלא על עצם הדבר שהתורה "מעידה" עליו.
התורה הרי היא המציאות האמיתית. האדם אינו מודע לחשיבות שבמעשיו ואיך שהם נתפסים כמציאות אמיתית ונהפכים לחלק מהמציאות הכללית.
כשהתורה מעידה על מעשה כלשהו הרי זוהי החשיבות היותר גדולה שאפשר להיות, ואז מבינים שבעצם היה כאן מעשה כבד משקל ואמיתי.

סיבת חסרון השמחה בקיום המצוות הייא שהדבר נראה לנו כדבר של מה בכך. אין אנו מודעים למשמעות וחשיבות הדבר. אדם שעוסק בדברים שהוא יודע שהם חשובים ומשמעותים מאד הרי עושה מתוך שמחה ותחושת משמעות.

[עליך עיננו]

ייש"כ באור יפה!
ופשוט שראוי להיקרא ת"ח.