שומר כתב:בספר שכתב נדמה לי בשדה הראיה כתב שהיה פעם אצל הרבי מחבד ואמר שיש לו צער שהקים את בנע שזה מעורב אבל עשה זאת משום שחשש שבלי זה המצב יהיה גרוע יותר . הרבי אמר לו אם זאת היתה כונתך אין לך ממה לחשוש .
דאך אגב היה לו בן חרדי שנפטר אברהם נריה היה תח וצדיק
איש_ספר כתב:בין שאר שבחיו יש להזכיר את עטו הברוכה. רמ"צ היה אמן ההבעה, כתיבתו עשירה ונעימה, מלאה ורגישה. מחד תיאורים מלאי רגש, אך חפים מקיטשיות וגזמנות.
מן הדרום כתב:על לימודי החול-
מויקיפדיה -הישיבה הוקמה ,בתחילה שולבו בה עבודת אדמה ולימודי קודש. רק לימים, בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשיית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי בית ספר תיכון (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אוירבך, וזאת חרף התנגדותו של הרב נריה (שהתבטא באוזני ישראל סדן: "יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בישיבה"[1])
מן הדרום כתב:מצ"ב מכתבו של ר"נ שמעונוביץ לרב נריה [תודה לרב עמיחי כנרתי שפרסמה בחוברתו של הראי"ה והרח"י מישקובסקי]
מתחת לכל כיפה סרוגה מסתתר תלמיד שלו. כמעט. גם מי שלמד בישיבה תיכונית אחרת התחנך על ברכיו, כי הוא הרי יצק את התבנית. רשימת בוגרי רשת הישיבות שייסד לפני יובל ברפת הנטושה של כפר הרואה קרובה לאיזו מורפיות עם מרשם האוכלוסין הדתי-ציוני. הנערים משה לוינגר, חיים דרוקמן, חנן פורת, צפניה דרורי, צבי טל ומי לא, בעצם, היו תלמידיו. אפילו ישעיהו לייבוביץ שלח את הילדים ללמוד אצל נריה. כמו כולם הם למדו מפיו תורה עם דרך ארץ ישראל השלמה. וגם את הרב קוק. וגם לרקוד. ה"עוצו עצה" בהפגנות גוש אמונים אינו אלא תולדה מוסיקלית וכוריאוגרפית של ההווי שהנהיג בישיבה בסעודות ליל שבת.
עד היום, בן 76, הוא רוקד איתם ומרביץ תורה. רק השיחה השבועית הועברה למוצאי שבת, בגלל הצרידות והצורך ברמקול. מדי צהרים, כמו מאומה לא קרה, הוא פוסע בניחותא עם תלמידים בין מדשאות הקמפוס שצמח כאן בינתיים, נותן עצות, מפתיע בשאלות, מלטף. כשהשביעיסטים משפריצים מהגג מים על החמשושים, הר"מים מתקשרים אליו הביתה. שואלים מה לעשות ומקבלים הנחיה מפורטת. על קירות משרדו, בבניין המרכזי המפואר, תלויות עשרות תמונות מחזור. אין מקום לכולן. פרס ישראל לחינוך, שהוענק לו בתש"ל, קטן על מימדי מפעל חייו. הוא שהציב אלטרנטיבה תורנית אקטואלית מול הסתמיות המרפרפת של התיכון הדתי. ישיבתו הראשונה הניחה גם את התשתית לישיבות ההסדר. ממנה יצאו בשנות החמישים משקמי ישיבת מרכז-הרב. בה עוצבה דמותו המשובבת והמקוממת של הדוס-הלאומי.
"במרוצת שנות קיומה", נכתב בפרוספקט מתמוגג שמחלקים במזכירות, "העמידה הישיבה רבנים, דיינים, ראשי ישיבות, פרופסורים, רופאים, מהנדסים, עורכי-דין, מנהלים ומפקחים, קציני צבא ואנשי ציבור".
לא כתוב פה סופרים, אני מעיר בזהירות. "עוד יתגלו", משוכנע העורך הראשון של "זרעים", "נותנים להם את כל התנאים וצריך רק לחכות בסבלנות. סופרים לא צומחים לפי הזמנה". גם בנושא הזה יש לו סיפור אישי קטן, אחד מאינספור שהוא שולף מהאוטוביוגרפיה הבלתי כתובה שלו: "פעם הגיעה לכאן משלחת של אגודת הסופרים. באו פיכמן ולחובר והמאירי וברקוביץ וכל יתר ראשי המדברים בספרות העברית החדשה. לאחר התחבטויות קשות ציטטתי באוזניהם מה שביאליק כתב על בית המדרש הישן – 'את כולם נשא הרוח, את כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה' – והוספתי: השירה החדשה ההיא החריבה את בית המדרש הישן. בואו, היכנסו עכשיו לחדרי התלמידים ותמצאו את כל הספרים שלכם. חלפו הימים שבהם היה אפשר להטיל צנזורה על משהו, כמו שעשו לספרים של מאפו וסמולנסקין. היום, הדלתות פתוחות, החלונות פתוחים. הכל נכנס. ההבדל הוא שבינתיים לימדנו את התלמידים להתמודד עם מה שהם קוראים בספרים. על חורבות בית המדרש הישן, שהוחרב בידי הספרות, הקמנו בית מדרש חדש".
"חלפו הימים שבהם היה אפשר להטיל צנזורה על משהו, כמו שעשו לספרים של מאפו וסמולנסקין. היום, הדלתות פתוחות, החלונות פתוחים. הכל נכנס. ההבדל הוא שבינתיים לימדנו את התלמידים להתמודד עם מה שהם קוראים בספרים"
מייסד בית-המדרש החדש הספיק עוד ללמוד בבית המדרש הישן. במינסק ובשקלוב. אבא, ר' פתחיה מנקין, הזהיר שמי שלא לומד עד גיל 20 נשאר עמארץ והבן משה צבי התייחס ברצינות לאיום. אלא שרוסיה של סטלין לא הייתה מקום אידיאלי ללימוד תורה. כשגונבה שמועה כי הרב הראשי לארץ-ישראל עוסק בהצלת בני ישיבות מבריה"מ, שלח מכתב לבנו, הרב צבי יהודה, צירף חידושי תורה וביקש כרטיס ומטבע זר. כעבור חודשים אחדים, בתמוז תר"ץ, בא לירושלים. ראשית, הלך לראות את מיטיבו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "לא ידעתי עליו שום דבר כמעט. שמעתי רק שהוא מין רב מודרני, רשמי כזה, ופתאום עומד לפני רבי, לא רב. אישיות. אדם עם עינים גדולות ואור בעינים. כולו הדרת קודש. אנשים בכובעים שחורים עומדים סביבו בדחילו וברחימו. כל התיאורים הקודמים נמוגו".
ההתפעמות ההיא, וחמש שנות הלימוד בישיבה המרכזית העולמית אחוז בשולי גלימתו של הרב קוק, מבעבעות בו מאז ברציפות. הראי"ה, עבורו, הוא המאור הגדול, מרבץ רוחני בלתי נדלה. כשפונים אליו היום – בגוף שלישי – "הרב", פוקדת אותו אי נוחות: "בשבילי יש רק הרב אחד". "פעם, בשעת תפילת מנחה", כתב בספר שיחות הראי"ה, "הרב קוק בא עם אורח רם-מעלה, רב גדול וחשוב מחו"ל. ערכתי השוואות ביניהם וסיכמתי לי: נכון, אותו רב גדול יש לו פנים המביעות טוב, תבונה, עדינות, אבל הרב הוא משכמו ומעלה, הוא מעולם שכולו אצילות. אותו רב הוא בבחינת יום טוב, ואילו הרב – כולו שבת".
קדימה בני-עקיבא
אחר-כך הגיע עידן בני-עקיבא. הצטרפותו אליה באה לפי בקשתו של יחיאל אליאש, המייסד. משה צבי נריה, קובעים ההיסטוריונים המתרבים והולכים של תנועת הנוער הגדולה בישראל, החיה את בני-עקיבא של שנות השלושים. "היינו מעטים כל כך, הנוער הדתי-ציוני בירושלים, והוא זקף את ראשינו", נזכרת זהבה מלכיאל, חניכה לשעבר, "פשוט נסך בנו גאווה. הייתה לו תשובה קולעת לכל שאלה קשה. פעם באו וסיפרו לו בחרדה שאחת החניכות יושבת תחת תאנה מחוץ לסמינר ומסרבת להענות להפצרות של המורה נחמה ליבוביץ להיכנס לכיתה. היא טענה שאיבדה את האמונה ואינה רוצה לעשות שקר בנפשה ולהתפלל עם כולן. כולם נבהלו חוץ ממנו. לא נורא, אמר, זה טבעי. לפעמים שיניו של ילד מתנדנדות, ואפילו נופלות, אבל בסוף הן צומחות מחדש, מחוזקות יותר. ההתייחסות שלו לעניין הייתה חידוש עצום. עד אז התייחסו בכעס לתופעות כאלו".
כשגילה שאין לתנועה שירים משלה, כתב והלחין להיטי-סניפים כמו "על רוכסי הר", "שדמות עמל" וההמנון "יד אחים", הידוע יותר כ"קדימה בני עקיבא". החרוזים, בנוסח התמים של הימים ההם, הפיחו גאווה והציבו יעדים: "מאהלי תורה ושדמות עמל/ נקומה הנוער, נקום ונגאל/ בתורה נכבוש, הארץ נחרוש/ קדימה הנוער, גואל העם". כשהתברר שגם עיתון חסר ייסד את "זרעים". "כיצד יתכן שלנוער העובד, לצופים ולמחנות העולים יהיה עיתון ורק לנו לא. אין לנו אנשים שיודעים לכתוב?", הקשה בישיבת ההנהלה הארצית. בפתח הגליון הראשון הופיעה תמונתו של הרב קוק, שלושה שבועות בלבד לאחר הסתלקותו. חוץ מהעורך כתבו לגליון הראשון גם (פרופ') אבינועם זלוטניק, שבתי דניאל, יצחק ורפל, הלא הוא יצחק רפאל, וש"י עגנון. לפני המסירה לדפוס הלך העורך להראות לו את החומר. הסופר המפורסם פסל סיפור אחד וגם הציע לשנות את השם: "זרעים? זה שם של משנה, אין לכם שמות אחרים לעיתון?", אך העורך הצעיר התעקש ("טעיתי"). בגליון השני מחה על ההתעלמות של הקהיליה הספרותית בארץ מפטירתו של הרב קוק וניבא שכעבור שנים – "כשמי יודע מי מהסופרים הקיימים יזכר או ייפקד, תיפקד תורתו של הרב ורבים ילכו לאורה".
כל הדלתות הירושלמיות היו פתוחות ב-1940 בפני משה צבי נריה והוא בחר דווקא לרדת לחור נידח בעמק-חפר. בן 26 בסך הכל. תלמיד חכם, משורר, פובליציסט, מחנך בחסד, רווק. ירושלים צפתה לו גדולות. "חשבנו שאין דבר בעולם שנריה לא יכול לעשות", משמרת זהבה מלכיאל את ההערצה של החבר'ה דאז למדריך הפופולרי ביותר בסניף ירושלים, "הכריזמה, כושר ההבעה הנפלא, הידע השופע, גרמו לנו להאמין שיהיה פעם ראש ממשלת האומה היהודית, אבל הוא הלך לכפר-הרואה". הכל, זוכר הרב נריה, התחיל בחיבוטי נפש של צמרת בנ"ע והקיבוץ הדתי במחצית השנייה של שנות השלושים: "בהתחלה האמנו שבני-עקיבא תציל את העולם, אבל לאט לאט התברר שבני-עקיבא זה בעיקר הווי דתי, סעודה שלישית ומפקדים. בבתי הספר הדתיים לימדו יותר מסורת מאשר תורה. לא נותרה ברירה אלא לכוון את נוער בני-עקיבא לישיבה מתאימה; לאו דווקא תיכונית, אלא לישיבה שתעניק הכשרה רוחנית לתלמידים לפני שיצאו להכשרה בטירת צבי ויקימו קיבוצים".
הציבור הדתי-ציוני של אז, צריך לזכור, היה טיפה בים החילוני שמסביב, בטל כמעט בשישים לעומת הקהילייה החרדית, נחות בעיני עצמו, אפולוגטי. את בניו שלח תכופות ללמוד בבתי ספר תיכוניים דתיים. פיתויי החילון מסביב עשו בהם שמות. בני-עקיבא, כאמור, לא יכלה עוד לעמוד מנגד. בהנהלת התנועה התפתח ויכוח על הצעה ל"רשת חינוך תלמודית". גם משה צבי נריה השתתף בו: "היום צריכים לבוא אל הנוער ולהחדיר בו את ההכרה כי ללמוד תורה עכשיו זאת אומרת להיות יהודי. דורות הראשונים אמרו 'אין עם הארץ חסיד' ואילו בדורות אלה יש לאמר 'אין עם הארץ יהודי'. עם הארץ של היום אינו דומה לעם הארץ של אז. זה של היום הוא תלמיד חכם גדול, וכאן הסכנה. מי שאינו נתפס לתורה נתפס לתורות אחרות". את ההחלטה הסופית על הקמת ישיבה עצמאית של בני-עקיבא קיבל לאחר נסיון כושל להשתלב בישיבת היישוב החדש בתל-אביב. ראש הישיבה, הרב עמיאל, איש המזרחי, רצה בישיבניק הקוקניק כמדריך רוחני, אך הר"מים – הלא-ציוניים – הטילו וטו.
תוכנית המתאר הפדגוגית של הישיבה החדשה כללה לימודי קודש בלבד. שילוב לימודי חול בתוכנית הלימודים לא עלה על הדעת. "ישיבת בני עקיבא כולה קודש, לתורה וליראה, כי לא קרועי נפש הקימוה", כתב בתש"ב יהודה דומניץ, בוגר המחזור הראשון של כפר הרואה. "מוסד זה יכיל בקרבו אך ורק לומדי תורה", החזיק הרב נריה בדעתו אף במסיבת סיום של בוגרי מחזור תש"ח (הציטוטים, מתוך מאמר של מרדכי ברלב בספר היובל של בנ"ע). רק בתשט"ז ניגשו ראשוני בוגרי כפר הרואה לבחינות בגרות. "אחרי שישיבות אחרות התחילו עם הבגרות והוקמו כמה בתי-ספר תיכוניים דתיים", מסביר היום הרב נריה, "הבנו שאם לא נכניס לימודי חול, נאבד את רוב הנוער של בניֹ עקיבא. בהתחלה הסתפקנו בתוכנית לימודים אקסטרנית, אבל בהמשך, ולא בלב קל, נאלצנו לעבור למסגרת רחבה יותר של לימודי חול. בסופו של דבר התגבשה התוכנית שמקובלת גם היום, לפיה לומדים תורה עד למנחה, לימודי חול אחר הצהריים, ובערב שוב תורה. הסנדוויץ' עזר לשמור על האופי התורני של הישיבה".
תוכנית המתאר הפדגוגית של הישיבה החדשה כללה לימודי קודש בלבד.
עכשיו כבר מותר לגלות שמייסד ישיבת כפר הרואה לא ביקש הסכמת רבנים ערב הירידה לכפר: "לא היה צורך ללכת לשאול רבנים בנושאים כאלה. הייתה נשירה גדולה מבתי-הספר של המזרחי, הנוער עמד במצב של פיקוח-נפש, ובמצב של פיקוח-נפש לא הולכים לשאול, אלא מזדרזים להציל". בדיעבד, זכה לא רק בברכתם של רבותיו המובהקים, אלא בהרבה יישר-כוח מעולם הישיבות הישן. המחמאות היקרות ביותר לליבו יצאו מפי גדולי תורה חרדים. "אני מקנא בעולם הבא של נריה", התוודה, למשל, הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, "בזכותו הגיעו מאות רבות של תלמידים לישיבות". הכשר של הבד"ץ אמנם טרם תלוי פה על הקיר, אבל הטיעון של פיקוח-נפש זכה לאוזן קשבת גם מעבר לקו השחור: "פעם ביקר כאן האדמו"ר מויז'ניץ. אחרי מנחה אמר לי, שהלימוד והתפילה מאוד מוצאים חן בעיניו, ומה שמפריע זה רק הצ'ופצ'יק שיש לתלמידים בראש. הוא התכוון לבלורית. אמרתי לו שאבא ז"ל, אשר מאוד אהב להתרחץ בנהר, לימד אותנו שאסור לתת יד לטובע, אלא רק לתפוס בשערות ולמשוך. רבי, פניתי לאורח, הילדים האלה טובעים וצריך קצת שערות כדי שיהיה במה למשוך…".
מעשה הצ'ופצ'י'ק הוא, בעצם, כל התורה הנרייתית על רגל אחת: בלורית, או מכנסי ג'ינס, אינם מחיר יקר מדי תמורת הצלת הנוער הדתי. כמעט כל האמצעים כשרים לטובת קירובו לתורה שלמה. גם את החידוש הקטן הזה נשא עימו משה צבי נריה לכפר הרואה בחשון ת"ש, חסר תעודת הוראה פורמלית (בגלל קשיים במתמטיקה), אך עתיר כישורים פדגוגיים טבעיים ואתגרים. הוא הראשון שהצליח – קבע לאחרונה משה קרונה ב"הצופה" – לרקום מהצירוף של תורת הרב קוק ורעיון התורה והעבודה אופציה חינוכית פופולרית בקרב המוני צעירים. ח"כ חנן פורת, בוגר מחזור שבט "מרחבים", חותם על הקביעה הזאת: "הרב נריה היה הצינור הראשון שלנו לתורת הרב קוק. הוא הנחיל לנו את התפיסה שהכל יונק מהקודש; לא רק אמונה, אלא גם ביטחון וחברה. המפתח להקמת גוש-אמונים טמון, אמנם, באישיותו של הרב קוק, אך היה זה הרב נריה שערך לנו את ההכרות הראשונית איתו, לאו דווקא בצורה עיונית ומופשטת. ישיבת כפר הרוא"ה הוכיחה שהאידיאה מעוגנת בשדה ההגשמה. לימים, הישיבה עמדה לנגד עינינו כאפשרות למימוש נכון של תורת הרב".
על הרב קוק: "לא ידעתי עליו שום דבר כמעט. שמעתי רק שהוא מין רב מודרני, רשמי כזה, ופתאום עומד לפני רבי, לא רב. אישיות. אדם עם עינים גדולות ואור בעינים. כולו הדרת קודש. אנשים בכובעים שחורים עומדים סביבו בדחילו וברחימו. כל התיאורים הקודמים נמוגו"
ועידת המזרחי שקוימה לפני הקונגרס הציוני ה-21 בז'נווה (תרצ"ט), נתנה לציר נריה אור ירוק להריץ את רעיון הישיבה, בהבטחה קלושה שתמצא דרך לתמוך בו. באמצע פרצה מלחמת העולם. ראשי המזרחי הספיקו לשכוח את ההבטחה החגיגית מהקונגרס, אבל 13 נערים הלכו בכל זאת בעקבותיו של המדריך מירושלים, למורת רוחם של ההורים. וגם מבשלת אחת. חוץ מתה לא היה לה מה להכין לתלמידים בימים הראשונים. מזל שהיו לפחות תפוחי-זהב בשפע על העצים. לחם ומרגרינה נקנו בתרומה זעומה של הרב מימון. "ומה עכשיו?", שאלו החבר'ה כשהגיעו. הר"מ הירוק אמר שפותחים גמרות. מסכת ביצה. תחילה למדו בשלושה ליפטים ריקים וברפת נטושה. כעבור שבוע הבטיח משה שפירא, גזבר המזרחי, 10 לא"י לחודש. יחד עם חמש לא"י שקיבלו אחר-כך מהוועד הפועל של הפוהמ"ז, חצי לא"י חודשיים מההורים האנוסים ועזרה מסיבית מהכפר היה אפשר איכשהו להתקיים. כשחזר מכיתותי רגליים בעיר הגדולה, קיבץ ראש הישיבה את תלמידיו במעגל ודיווח על מסעותיו בין המשרדים, העסקנים והנדבנים: "שיתפתי אותם בכל הצרות. היו זמנים שוועד התלמידים החליט מי יתקבל לישיבה ומי לא. לעיתים מילאתי החלטות שקיבלו בניגוד לדעתי, ובלבד שלא לאבד את שיתוף הפעולה. טוב שתלמידים יודעים שמתחשבים בדעתם. כך הם לא מרגישים לחץ מלמעלה. מנהיגות פנימית חיובית בקרב התלמידים שווה יותר מר"מ טוב".
דני שילה, היום רב העיר קצרין, למד בכפר הרואה בתחילת שנות החמישים. הוא זוכר ראש ישיבה חברמן ומלהיב, המעדיף דרכי נועם על תוכחה מגולה: "רחצה וריקודים מעורבים היו נורמה מקובלת, בתקופתנו, בקרב הנוער הדתי. המאמץ החינוכי של הרב נריה, בעיקר בשיחות ליל שבת, כוון לכך שהתלמידים ישימו קץ בעצמם לתופעות הללו, כפי שאמנם קרה בסוף. הוא העלה את איכות החיים הדתית שלנו, בדרך פוזיטיבית. העדיף לדבר בעד מאשר נגד. גם הכעס שלו היה מחושב ואלגנטי".
רק טיפשות מרגיזה אותו, טוענים מקורבים, אם כי קשה מאוד להאמין שהוא מסוגל בכלל להתרגז על משהו. המעוף והנחישות מרופדים ברכות רבנית מלטפת, נעדרת חספוס כריזמטי מנכר. התסיסה האנרגטית עוטה נועם. כולו נחת. ימים רבים נאבק בדימוי של רב שובב, בחיוכים סלחניים מהצד ובציפייה הכללית למעידה. הוא השתחרר מהם סופית רק כשאי אפשר היה עוד להתווכח על ההצלחה. סודה, מסתבר, הוא אינטרקציה של מסכת סודות קטנים: תזמון נכון, מסירות, חן, חוש פדגוגי והמון המון פרגמטיות. עוד בבני-עקיבא למד לברור בחכמה בין הרצוי והמצוי, לא ללכת עם הראש בקיר: "אף-פעם לא הייתי מרוצה מהמצב הדתי של בני-עקיבא, אבל טרם מצאתי מסגרת טובה ממנה לעבודה חינוכית. הרבי מליובאוויטש אמר לי שמדובר באסון שבא להציל מאסון גדול יותר. מי שלא מבין שאלמלא בני-עקיבא הנוער ילך למקומות אחרים, שיקרא רש"י בתחילת דברים – 'מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו?- כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי'. ואמנם, באותו יום שביטלו בסניף תל-אביב את הריקודים המשותפים 15 חברים פרשו ממנו לבלי שוב".
כשבני עקיבא געשה ורעשה סביב ויכוח מר אחר טבע הרב נריה את מטבע הלשון "יבורך הטשטוש המאחד". "אל נא נבהיר יותר מדי את הניגודים האידיאולוגיים העלולים להביא לידי פילוג", ביקש מהחברים. הוא הדגיש שברכת הטשטוש יפה רק לצרכי שלום-בית פנימי ולא למאבקים חיצוניים, אולם בשעת הצורך ידע לפשר אף בין הכיפה הסרוגה לשחורה: "כשאני יוצא החוצה אני חובש כיפה סרוגה, כי היא אומרת 'אני ציוני', אבל בתפילות אני ממשיך לחבוש כיפה שחורה, כי לא צריך להעליב את הכיפה שליוותה אותי כל השנים". יותר מזה, בשעת מצוקה אישית לא התבייש לשאול בעצתו של החזון-איש: "שר החינוך, בן-ציון דינור, הציע לי משרה שהבטיחה תנופה תורנית בכל רחבי הארץ, אך הייתה כרוכה בנטישת הישיבה. כיוון שהגרי"מ חרל"פ, מורי ורבי, נפטר, הלכתי להתייעץ עם החזון-איש. הוא שכב תשוש במיטה. תחילה ניסה להתחמק ממתן תשובה ברורה, אך כשאמרתי לו שבאתי לקבל הנחיה, ולא עצה, הורה לי להישאר בכפר הרואה".
גם עם הרב שך נפגש פעמים אחדות. בבני-עקיבא מביטים בעין לא יפה על הסימפטיה של ראש יב"ע כפר הרואה למנהיגי החרדים, אך מבחינתו מדובר בהגשמת התפיסה הכלל ישראלית של הרב קוק. רק כך אפשר להסביר כיצד חסידי ברסלב וחב"ד גם יחד רואים בו אחד משלהם. "אהבת ישראל איננה חד סטרית", הוא מאמין, "הרב חינך אותי לינוק מכל טוב היהדות". בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה שלח את בכירי בוגריו ללימודים בישיבות חרדיות: סלובודקה, חברון ופוניבז'. הרב דני שילה מלמד גם היום סנגוריה על ההחלטה שעוררה בשעתו זעמם של קטגורים רבים בבני-עקיבא: "צריך לזכור שמרכז-הרב הייתה אז בקפאון מוחלט, קפואה לגמרי. זה היה לפני שהרב יעקב פילבר (מחזור שבט "איתנים") גילה את הרב צבי יהודה והביא לפריחה המחודשת של הישיבה, יחד עם צפניה דרורי וזלמן מלמד. מאידך, בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה הייתה נטייה לחשוב שאו-טו-טו החרדים יתפכחו ויכירו בגדולת המפעל הציוני, כך שממילא לא ייגרם נזק לאומי לבוגרים שכפר הרואה תשלח לשם. הרב כהנמן גם היה הרבה יותר ציוני מאשר, היום, הרב שך".
הרב נריה עצמו כתב אז להגנתו ב"זרעים": "היינו רגילים שאצלנו (הנוער הדתי, ח"ס) הולכים לאיבוד תמיד לצד שמאל. מוטב שילכו ל'איבוד' גם קצת לימין. ולא עוד, אלא שהמשמאילים אבידתם גמורה היא, ואילו המימינים אבידתם זמנית בלבד. הם ימצאו את הדרך אלינו ויבואו ברכוש גדול. אם יש מקום לאכזבה בשטח זה, הרי זה מן העובדה, שלא כל החברים הכשרוניים הלכו לישיבת חברון". נאמן לתפיסתו שלח גם כמה מבניו ללמוד בישיבות "שחורות", עובדה שעוררה בשעתו תמיהות וכעס. התמיהות, לפחות, נשארו עד היום.
דור אחרי הוויכוח הגדול הרב נריה לא מתחרט: "חלק מהתלמידים שהלכו לחברון ולישיבות חרדיות אחרות חזרו אלינו והביאו עימם רכוש תורני חשוב. גם אלה שלא חזרו הביתה אינם לוקים באותה ראייה מסולפת ועיקשת שדרכה רואים חבריהם את המחנה שלנו. רובם זוכרים אותנו לטובה ואף אומרים שהודות לנו הגיעו לעולם התורה".
"כשאני יוצא החוצה אני חובש כיפה סרוגה, כי היא אומרת 'אני ציוני', אבל בתפילות אני ממשיך לחבוש כיפה שחורה, כי לא צריך להעליב את הכיפה שליוותה אותי כל השנים"
בתקופה שבני-עקיבא מחתה על העריקה לחברון נשלחו מכפר הרואה כוחות חלוץ להקמת ישיבות בנ"ע נוספות. לדברי הרב נריה מדובר בתוכנית שנרקמה מראש: ("לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת"). משנבחרה נקודת יישוב מתאימה להקמת יב"ע חדשה נשלחו אליה מכפר הרואה, לרוב בחודשי אדר, כעשרה תלמידים. סביבם התקבצה עד לפתיחת שנת הלימודים שאחריה כיתת לימוד ראשונה. כך הוקמו הישיבות במירון ובנחלים, כך הוקמה נתיב מאיר. ישיבת האם יצאה אמנם נפגעת, אבל הרב נריה המשיך לייצר לה מתחרות בסיטונות. בנתניה, בחדרה, ברעננה, בכל מקום שהיה אפשר לדחוף ר"מ ועשרה תלמידים. בין כה וכה הוכתר כראש ישיבות בני-עקיבא. לא מדובר בתואר רשמי, הוא מתנצל. בכלל, דעתו לא נוחה משימוש מופרז בתארים רבניים ומאינפלציה דוהרת בתואר "גאון": "כיוון שהכרתי גאונים אמיתיים מקרוב, קשה לי כשמוזילים את הערך של התואר הזה. גם לא כול מי שמוסמך לרבנות רשאי לשאת בתואר רב".
רשת החינוך של בנ"ע מונה היום 30 ישיבות ואולפנות. הרב נריה, אולי מחשש לעינא בישא, הפסיק מזמן לספור את מניין התלמידים ותלמידי התלמידים. מידת ההצלחה של כול ישיבה ברשת נמדדת בעיניו כפונקציה של מספר הבוגרים שהיא מזרימה לישיבות ההסדר. ככלל, הוא ממעט להתערב בחיי היומיום של הישיבות, או לקיים ביקורת שוטפת. התערבותו הישירה באה רק כשהעניינים חורקים. כשאין ברירה הוא יודע להדיח ("לא קל למנות ראש ישיבה ועוד יותר קשה לפטר. קורה שממנים ר"מ טוב לראשות ישיבה ובסוף הוא מתגלה ככישלון. לא כל כנר טוב יכול להיות מנצח"). הוא גם היחיד שמסוגל לאשר השתתפות של תלמידי הישיבות בהפגנות או באירועים פוליטיים. תלמידיו נטלו חלק במאבק במיסיון, התנחלו בסבסטיה, למדו בימית והפגינו בעד שחרור ה"מחתרת". הרב נריה נותן לתלמידיו להבין שגורל המדינה נחתך לא רק בידי חברי-כנסת, אלא גם בידיהם, אם רק ירצו. לא במקרה שימש כפר הרואה מדגרה רוחנית לחברי הגרעין המחתרתי גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה), שהסעיר את בני-עקיבא בתשי"ג, ובית גידול למייסדי גוש-אמונים.
כנסת ישראל
אף-על-פי-כן, איכשהו, נקלע הרב נריה לכנסת, כחבר מן המניין. ה"ה משה חיים שפירא, יוסף בורג ומיכאל חזני חיזרו אחריו לא פעם בבקשה כי יואיל בטובו לרוץ אליה מטעמם, כמועמד מוסכם על כל פלגי המפד"ל. תחילה דחה אותם. חיה מאיר, הבת, מספרת שערב הכנסת השישית (תשכ"ה), כשהלחצים על אבא היו כבדים במיוחד, עצר תלמיד אחד, אקראי, וביקש "פסוק לי פסוקך". "קודש ישראל להשם", ענה התלמיד והרב נריה צלצל לשפירא להודיע שהוא מעדיף את הישיבה על ישיבות הכנסת.
ערב הכנסת השביעית נכנע בכל זאת ללחצים. ההסכמה נבעה, כרגיל, מטעמים פרגמטיים. על הפרק עמדה תוכנית הרפורמה בחינוך של זלמן ארן, אשר סיכנה מאוד את ישיבות בני-עקיבא. נוצר חשש שתלמידי חטיבות הביניים הדתיות יאלצו להמשיך ללמוד בתיכון הצמוד ולא יבואו לישיבות. כדי להתגבר על הבעיה הוחלט ברשת יב"ע לפעול להקמת מכינות ליד הישיבות. הרב נריה העריך שנוכחותו האישית בכנסת תוכל לקדם את הנושא, כפי שאמנם קרה. חוץ מעניין המכינות הוא נאבק בקדנציה היחידה שלו בכנסת למען מינוי סגנים דתיים למנהלי המחוזות במשרד החינוך. הישג צנוע אחר רשם דווקא בתחום הקשור יותר לשיכון מאשר לחינוך: "עמידר בנתה אלפי דירות כשחדרי הילדים וההורים פתוחים זה לזה בלי דלתות. לחמתי עד שתיקנו את המעוות". בסך הכל די סבל בבית המחוקקים. בשיחות ליל שבת בישיבה שיתף את תלמידיו בחוויותיו השבועיות בכנסת. רובן היו מדכדכות. הדלות הרוחנית של כנסת ישראל, והכוחות האנטי-דתיים שבתוכה, דיכאו אותו. "תארו לכם, חבר-כנסת שהוא כהן מצביע בעד התרת יחסים הומוסקסואליים", הזדעק שבת אחת על סף דמעות.
"הייתי שם גולה פוליטי", הוא מביט אחורה בלי נחת, "כלומר גולה בשליחות פוליטית. כמעט אסיר ציון. מאוד סבלתי בכנסת. אין שם זמן ללמוד והכורסאות גם יותר מדי נוחות בשביל זה. אני לא מבין היום מדוע כועסים על ח"כים שנעדרים מישיבות הכנסת. לחבר כנסת רציני אין מה לעשות במליאה. רק מבזבזים זמן על שמיעת נאומים".
"העדפתי לשבת במזנון העובדים, במקום במזנון הח"כים, והם פנו אלי בכל מיני בקשות לגמ"חים. מישהו מהם אמר לי פעם: 'הרב נריה, הכנסת היא לא מקום בשבילך'. הסכמתי איתו. כנסת היא באמת לא מקום בשביל רבנים, כי לפעמים צריך להצביע נגד המצפון"
ח"כ נריה לא עלה על בריקדות וקימץ גם בקריאות ביניים. ברור שלא ייזכר כפרלמנטר מצטיין. רק פעם אחת גרם לסערה זוטא כשהצטרף – למרות היותו חבר קואליציה – להצבעת אי-אמון של גח"ל בעניין נכונות לוויתורים טריטוריאליים ביו"ש, שגולדה מאיר הביעה בריאיון ל"טיימס". לעומת זאת קיבל משמעת קואליציונית כשאגודת ישראל העמידה להצבעה את חוק מיהו-יהודי: "הייתי במצוקה גדולה. גולדה הזהירה שתוציא אותנו מהקואליציה אם נתמוך בתיקון. היה לנו מה הרבה להפסיד ומאומה להרוויח. לא נותרה לי ברירה אלא להימנע. אמנם, גם בלאו הכי לא היה סיכוי שהחוק יעבור, אך נגרמו לי בכל זאת הרבה ייסורי נפש בגלל ההצבעה ההיא".
קשרים טובים במיוחד קשר בכנסת עם משה סנה ("פעם שלח לי גלוית תודה על משהו והוסיף למעלה בעזרת-השם"), עם לובה אליאב ("פעלנו יחד בענייני רוסיה הסובייטית") ועם הסדרנים: "העדפתי לשבת במזנון העובדים, במקום במזנון הח"כים, והם פנו אלי בכל מיני בקשות לגמ"חים. מישהו מהם אמר לי פעם: 'הרב נריה, הכנסת היא לא מקום בשבילך'. הסכמתי איתו. כנסת היא באמת לא מקום בשביל רבנים, כי לפעמים צריך להצביע נגד המצפון".
בתשל"ד, אחרי קדנציה יחידה, כל עוד נפשו בו, חזר הביתה. "שלא יקרה לי שוב דבר רע כזה", הוא נזכר בלי ערגה בימים ההם.
חינוך הנוער
לפני שנבחר לכנסת לא החזיק טלפון בבית. גם בלי מכשיר הפלאים הוא עסוק עד מעל לראש; מנותק מצרכי הבית, אבל תמיד מוצא זמן לפתוח ספר. כושר זכרון פנומנלי מחפה על המחסור הכרוני בזמן לימוד. כמעט כל שאלה שלי מזכירה לו ספר נוסף, קונטרס נידח, או סתם מאמר נשכח ב"הצופה", ומקפיצה אותו בחיוניות למדפי הספרים האינסופיים, מדיפי הניחוחות העתיקים. תוך שניות הוא חוזר משם וטרפו בידו, פתוח בדף הנכון. שמעת על זה, הוא שואל. לא, אני משפיל עיניים בפעם המי יודע כמה במהלך השיחה. אין לו מתחרים רבים בידע ביבליוגרפי בספרות תלמודית, חסידית, מדרשית ופרשנית. כל אחד מעשרות הקונטרסים שפרסם הוא מארג של שפע מקורות שונים. תלמידי חכמים אחרים בשיעור קומתו התורנית היו פורשים כעבור עשור או שניים מראשות הישיבה – ישיבה תיכונית אחרי ככלות הכל – ועושים לבניין עולמם הרוחני. אילו נהג כך, ייתכן שהיה יורש את הרב צבי יהודה זצ"ל. אלא שהרב נריה מחל על הכבוד ובחר בחינוך הנוער. בוגרי כפר הרואה לא ישכחו אותו מלמד גם בשכיבה, למרות ובגלל האולקוס הנצחי. לטובתם התנזר גם מהפוליטיקות הקטנות של כפר הרואה ולא לטש עינים לרבנות המקומית. רק בשנים האחרונות הוא מתמסר יותר ללימוד ולכתיבה מאשר לישיבה. הרעיה רחל, חלוצה בתחום הנחלת תודעת טהרת המשפחה, מייסדת תיכון תו"מ לבנות במושב חרב לאת שליד חדרה, מספקת באהבה שרותי כתבנות. ביום הולדתו ה-70 האיצה בו להתפנות לכתיבה. חמישה ספרים חדשים על הרב קוק צורפו מאז לספרייה הפרטית של משפחת נריה. כולם שלו.
למרות ההצלחה הגדולה, לא כול בוגרי ישיבות בני-עקיבא חובשים כיפה.
"רוב אלה שמתקלקלים אינם מתקלקלים בגלל השקפות אלא בגלל מתחים אישיים מסויימים. פעם קיימנו כינוס של בוגרים שחזרו בשאלה. ניסינו לבדוק אצלם מה קרה. התברר שחוסר קשר אישי עם הר"מ פעל לרעה. אני מאמין שבכול מקום שיש קשר חם, הפילוסופיות החיצוניות לא מצליחות לקלקל".
מה לגבי מפגשים עם נוער חילוני?
"יש מפגשים עם נוער חילוני. למשל עם תלמידי הריאלי בחיפה, שרת בבת-ים ושזר בחולון. מתקיימות קבוצות דיון משותפות ומתנהלים ויכוחים שנותנים לתלמידים שלנו הרבה מאוד. זה מעין חיסון. אחר-כך, כשקוראים את חיים באר זה כבר לא כל כך מזעזע…".
העולם החרדי לא ניהל אף-פעם מלחמת חרמה בישיבות בנ"ע. איך אתה מסביר את זה?
"כשהקמנו את כפר הרואה לא יצאנו בקמפיין בעיתונות, בהכרזות חגיגיות, לא מתחנו ביקורת על הישיבות הקיימות. לא ניסינו כלל למשוך תלמידים משם. אדרבה, סירבנו לקבל תלמידים שלהן, כי הבנו שנער שמגיע מישיבה מירושלים לישיבה תיכונית הולך – כנראה – שבי אחר לימודי החול ויש לחשוש שמחר יוריד את הפיאות".
באיזה אופן השתלבו חניכי כפר-הרואה במאבק במנדט הבריטי?
"התלמידים שולבו במסגרות ההגנה ועברו אימונים. היו גם חברים באצ"ל ובלח"י, אבל הזהרנו אותם שכל זמן שהם לומדים בישיבה הם אינם רשאים להיות חברים פעילים כי זה מסכן את קיום הישיבה. אגב, החלל הראשון של הישיבה היה אשר טרטנר הי"ד, שמת בכלא עכו. מאז נפלו במערכות ישראל עשרות בוגרים שלנו".
ומה בקשר לשירות בצה"ל?
"בשני מקרים בלבד לא נתתי לתלמידים ללכת בכלל לצבא. האחד הוא היום ראש ישיבה מפוארת, שדווקא מאוד רצה ללכת. אמרתי לו: כל עניין הדחייה בצבא נחקק עבור בחור כמוך. עם ישראל זקוק לך יותר בחזית התורה. הבוגר השני עומד היום להיות דיין בעיירת פיתוח. את כל היתר עודדתי וחיזקתי ללכת לצבא. ברם, לא אוכל אף-פעם להגיע לידי הבנה עם אלה ששוללים עקרונית דחיית גיוס בני ישיבות. הם רואים בתלמוד-תורה עניין של השתלמות פרטית, בה בשעה שאנו רואים בזה עניין כללי, שירות חיוני לעם כולו".
כלומר, לפחות עקרונית, יש מקרים שבהם תלמוד תורה דוחה צבא?
"כשם שנחוץ צבא לשם הביטחון הפיזי של המדינה, כך נחוץ צבא לביטחון הרוחני של האומה. איש לא יאמר על מי שהתגייס לחיל הים שהוא משתמט מחיל היבשה, או על חוגר בחיל מדע שהוא משתמט מגולני. אלה שלומדים באמת תורה לשמה הם הצבא שלנו. השירות שלהם נמשך הרבה יותר משלוש-ארבע שנים. הוא משתרע על חיים שלמים, חיים לא קלים, בלי משכורת מכניסה ומשרה נוחה. הבעיה מתחילה כשמישהו לא הולך לצבא משום שאינו מכיר במדינה, אינו רואה בצה"ל ערך, אומר תחנון ביום העצמאות, או סתם משתמט.
"יש מפגשים עם נוער חילוני. מתקיימות קבוצות דיון משותפות ומתנהלים ויכוחים שנותנים לתלמידים שלנו הרבה מאוד. זה מעין חיסון. אחר-כך, כשקוראים את חיים באר זה כבר לא כל-כך מזעזע"
"מאידך, יש הרבה יהודים טובים שרק אתמול מסרו את הנפש על הגנת המדינה והיום הם חיים בלוס אנג'לס. אילו היו קשורים למצוות הארץ, לתרומות ולמעשרות, לתפילת ותיקין ליד הכותל, היו נשארים פה".
בוגרי כפר הרואה הם שהחיו מחדש את מרכז-הרב. מקובל עליך שהיא נוטה להסתגרות?
"ההסתגרות של חלק מתלמידי מרכז מפריעה לי, אבל אסור להכליל. מרכז הצמיחה בשנים האחרונות את אל-עמי, יזמה את הישיבה הצבאית החדשה בעלי, יצרה רבנים נמרצים והביאה בעקיפין גם להתחדשות המפד"ל. לדעתי, זוהי רק ההתחלה. הרנסנס של מרכז הרב לא קפא במסגרת החדר של קריית משה".
יהודי דתי-לאומי צריך לשמוח על הישגי המפלגות החרדיות?
"הו, פה אני במצוקה גדולה. הצורה הזו, של הדרישות המסיביות שלהן, ואיך שהציבור קיבל אותן, מדאיגה אותי, מדאיגה מאוד".
אתה השתתפת במאבק על ימית. בקרב חוגים מסויימים יש היום נטייה לעשות אידיאליזציה מהפרשה, לומר שמעז עוד יצא מתוק.
"נפילת ימית היא אסון לאומי, אך ימית הייתה גם בית-ספר, קורס גבוה באהבת ארץ-ישראל. נותר ממנה משקע חינוכי אקטיבי, שפועם בהרבה לבבות. ימית היא כמו תל-חי".
מה דעתך על תופעת מימד?
"ברוך השם שלא הצליחה. הייתי מאוד מדוכא בגללה. לא התרגשתי מעצם הפזילה של הרב עמיטל למערך, כי במבנה הנוכחי של המדינה קשה לפעול כשהמערך באופוזיציה, אבל יש גבול לכל דבר. כל מיני אמירות מסביב למימד הכאיבו לי מאוד, דווקא מפני שאני מכיר את הרב עמיטל ומעריך את פועלו החינוכי".
נחומצ'ה כתב:סלחו לי על שאלת התם.
מה פשרה של הכיפה הסרוגה?
ואיך קשורה לציונות?
דפח"ח, תשובת הרב לרבי מויז'ניץ זצ"ל על הטובע בנהר
נחומצ'ה כתב:סלחו לי על שאלת התם.
מה פשרה של הכיפה הסרוגה?
ואיך קשורה לציונות?
דפח"ח, תשובת הרב לרבי מויז'ניץ זצ"ל על הטובע בנהר
מבקש חכמה כתב:למרות הדברים האמורים למעלה גם ילדי הרב נריה עצמו למדו באותן הישיבות שלכאורה הוא מגדיר אותן כבדיעבד.
כך שהתמונה כנראה יותר מורכבת.
איש_ספר כתב:נחומצ'ה כתב:סלחו לי על שאלת התם.
מה פשרה של הכיפה הסרוגה?
ואיך קשורה לציונות?
דפח"ח, תשובת הרב לרבי מויז'ניץ זצ"ל על הטובע בנהר
ציניות ולעג זה משהו שיש לו חוד משני הצדדים.
למשל:
מה פשרם של הוויסע זאקן ואיך זה קשור ל'לית אתר פנוי מיניה', ומה פשר הסטראקעס שבקפוטה ואיך זה קשור לתורת המגיד ממעזריטש? ועוד ועוד.
דפח"ח תשובת הזמיר עריצים והשבר פושעים.
לא משווה ולא מחלק ציונים, רק בקשה צנועה לקצת נימוסין.
חגי פאהן כתב:נחומצ'ה כתב:סלחו לי על שאלת התם.
מה פשרה של הכיפה הסרוגה?
ואיך קשורה לציונות?
דפח"ח, תשובת הרב לרבי מויז'ניץ זצ"ל על הטובע בנהר
בשם ר' זאביק הראל ראש אולפנת חפץ חיים: העניין הומצא בשנים הראשונות בירושלים, בהן הרב נריה נוכח להבין שהחניכים לא אוהבים ללכת עם כיפה כי היא מכוערת בעיניהם, וזו היתה עוד סיבה שהביאה בסופו של דבר להסרתה. לכן הוא יזם כיפות צבעוניות שיאהבו ויתגאו ללכת איתן. כמו עוד "פעולות" רבות לנטוע בילדים משיכה טבעית לתורה ולמצוות שהיתה חסרה, אל מול הנוער החילוני בירושלים, הצבעוני והמצלצל.
ציטרון כתב:שטויות והבלים כתבת עכשיו. זו תגובה שטחית.
כל הפרוכות ותיקי הטליתות של הדתיים לאומיים שראיתי אינם שונים משמעותית מאלה של החרדים. אלא אם כן יש לחרדים קטלוג צבעים מוגדר שלא שמענו עליו.
אם כבר, אז ארון הקודש בהיכלי פוניבז', מכיל "קיטש" מוזהב מודרני, יותר מכל ישיבות ההסדר ביחד (וכן, אני יודע שהוא מהמיובאים מקהילות איטליה בתיווכו של נכון. אבל זה לא משנה את העובדה שאת זה - בחרו לפוניבז').
תסלח לי, אבל לתגובתך הזו, באמת ראוי שם ניקך....
ואם כבר הצעת למחוק את המיותר - מחק את כל תגובתך.
דרומי כתב:נו, כשם ש'הקריב' את עצמו למען האידיאל שראה בזה, כך 'הקריב' גם את ילדיו.
מן הדרום כתב:ה. לא יודע אם זה דוגמא כקודמות, אבל שמעתי מתלמידו הרב פילבר שבהיותו בסוף כתה ט' [בערך תש"י] סידר לו ולחברו הרב בנימין הרלינג הי"ד חברותא בקיץ עם ר' מיכל פינשטיין ,כדי שהם ילמדו בחופש ולר' מיכל יהיה עם מי לדבר ..
גיזונטע קאפ כתב:ציטרון כתב:שטויות והבלים כתבת עכשיו. זו תגובה שטחית.
כל הפרוכות ותיקי הטליתות של הדתיים לאומיים שראיתי אינם שונים משמעותית מאלה של החרדים. אלא אם כן יש לחרדים קטלוג צבעים מוגדר שלא שמענו עליו.
אם כבר, אז ארון הקודש בהיכלי פוניבז', מכיל "קיטש" מוזהב מודרני, יותר מכל ישיבות ההסדר ביחד (וכן, אני יודע שהוא מהמיובאים מקהילות איטליה בתיווכו של נכון. אבל זה לא משנה את העובדה שאת זה - בחרו לפוניבז').
תסלח לי, אבל לתגובתך הזו, באמת ראוי שם ניקך....
ואם כבר הצעת למחוק את המיותר - מחק את כל תגובתך.
ספרי הקודש של המזרחי, נראים בהרבה מקרים כמו ספרים רגילים, בתי המדרש שלהם נראות כמו ספריות, רמים בישיבות נראים לעיתים כמו המאבטח של הישיבה, שמותיהם הם בני ויוסי, לא תמיד אבל בדרך כלל, זו המציאות אי אפשר להכחיש את זה, וגם הפרוכות נושאות גוון מודרני, מה שהוא התכוין לנרתיקי התפילין הוא כנראה התכוון לתרמוסים האלו שמכניסים בהם תפילין
דורש טוב לעמו כתב:גיזונטע קאפ כתב:ציטרון כתב:שטויות והבלים כתבת עכשיו. זו תגובה שטחית.
כל הפרוכות ותיקי הטליתות של הדתיים לאומיים שראיתי אינם שונים משמעותית מאלה של החרדים. אלא אם כן יש לחרדים קטלוג צבעים מוגדר שלא שמענו עליו.
אם כבר, אז ארון הקודש בהיכלי פוניבז', מכיל "קיטש" מוזהב מודרני, יותר מכל ישיבות ההסדר ביחד (וכן, אני יודע שהוא מהמיובאים מקהילות איטליה בתיווכו של נכון. אבל זה לא משנה את העובדה שאת זה - בחרו לפוניבז').
תסלח לי, אבל לתגובתך הזו, באמת ראוי שם ניקך....
ואם כבר הצעת למחוק את המיותר - מחק את כל תגובתך.
ספרי הקודש של המזרחי, נראים בהרבה מקרים כמו ספרים רגילים, בתי המדרש שלהם נראות כמו ספריות, רמים בישיבות נראים לעיתים כמו המאבטח של הישיבה, שמותיהם הם בני ויוסי, לא תמיד אבל בדרך כלל, זו המציאות אי אפשר להכחיש את זה, וגם הפרוכות נושאות גוון מודרני, מה שהוא התכוין לנרתיקי התפילין הוא כנראה התכוון לתרמוסים האלו שמכניסים בהם תפילין
כי ממש מה שקובע זה המגבעת והחליפה. הבל הבלים, ע"ז נאמר: "נזם זהב באף חזיר"..
אשי ישראל כתב: אציין שעל הרב נריה יצא ספר יפה של בתו הרבנית בר-אלי. שכחתי כעת את שמו. ובו קטעי יומן שלו וכדו'.
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 387 אורחים