הנה ידועים ומפורסמים דברי הנתיבות שחידש כי על עברה מדרבנן שנעשתה בשוגג 'אין צורך בכפרה וכאילו לא עבר דמי'.
וא''כ לכאורה יש קולא נפלאה; בכל פעם שאדם בא לרב עם איסור דרבנן, הרב יתיר לו שהרי להשואל לא יהיה שום איסור, וא''כ גם לפנ''ע ליכא! [ואם מותר לו לעשות כן, אולי יהיה מחוייב לומר לו ככה בהפסד מרובה והתורה חסה...].
והנה יש שכתבו [הרח''ע והגרשז''א] שאפי' לדבריו זו עצה שאינה הוגנת וכעין דאורייתא תיקון, אך כנראה שאי''ז פשטות כוונתו, ובודאי לא כך הבין האו''ש שהקשה עליו כעי''ז וכתב 'ישתקע הדבר ולא יאמר'.
וראיתי לר' אשר וויס בשו''ת מנח''א ח''ב סי' ס''א [אודה למי שיעלה לפה], בדבר מו''ץ א' שבכל שהיה לו ספק בדרבנן היה מתיר, ושופך עליו קיתונות של רותחים, שהרבה פוסקים דלא כהנתיבות. אבל אחר קריאת התשובה לא ברור מה רע מצא, הרי הוא עצמו מביא חבל אחרונים שצועדים בדרך הנתיבות [וגם מה שחילק שם שגם הנתיבות אמרו רק בשוגג גמור, הכא מדוע אינו שוגג גמור, הוא סומך על רבו לאמר לו מה יעשה].
נשמע קצת ריפורמי. מה הדרך לצאת מזה?