נוטר הכרמים כתב:מזל טוב להיכנס הבן יקיר בברית קודש,
ישמח האב ביוצא חלציו וירווה נחת בגודש.
אמן !
בסעודת הברית עסקנו במילי מעלייתא בעניני מילה מתורתו של הס"ק (שהנימול נקרא בשמו הטוב) והנה בקיצור ג' הערות מחודשות משלו. (כתבתי בע"פ ויתכן שאיני מדייק).
א. נראה שהנוהגים - כמנהג הישן ורוב הראשונים - שאין טועמים קודם או"א קיים, הו"ה שאין צורך לטעום אף בש"ק. שאם או"א אינו הפסק לעניין בפה"ג של ברית, הו"ה שאינו הפסק לעניין קידוש, ואין לומר שדוקא לעניין ברית אינו הפסק כיון שהוא מעניין הברית וכו', שכן גדר קידוש היום הוא, כוס של ברכה, וכל כוס של ברכה מהני ליה. ודוגמא לזה, שמי שלא קידש בלילה אומר בקידוש היום כל נוסח של קידוש הלילה, ואינו חייב לקדש שוב לקידוש היום. ואין בזה משום שתי קדושות וכו'. ולפי"ז השומע בפה"ג של כוס של ברהמ"ז יכול לצאת בה ידי קידוש היום, שכן כאמור, גדר קידוש היום הוא כל כוס של ברכה שהיא. אכן בכגון זה (שאין טועמים קודם כורת הברית ומבקשים לצאת ידי קידוש) ראוי להזהיר את האב שלא יגיד כנהוג למברך את שם הילד, ושלא יאמרו הקהל 'הודו לה' כי טוב וכו'.
ב. סנדק שמיסב בסעודת הברית אבל אינו אוכל מאותה סעודה כלום משום כשרות המאכלים, אלא מביא משלו ואוכל ישל"ע אם נקרא מיסב בסעודת מצוה אם לאו, (ונראה שכונתו ע"ע) ונפ"מ כשהוא מר"ח אב ואילך, אם מותר באכילת בשר. ויש להביא ראיה לזה, מבסו"מ שאינו חייב אלא בבשר חי, ואמרו במשנה שאינו חייב אם אכל בסעודת מצוה בסעודת עיבור החודש, ותימה, האם כל מקדשי החודש אוכלים בשר חי ? אלא ודאי שהם אוכלים סעודתם והוא מביא משלו, ואעפ"כ חשוב סעודת מצוה. (ושוב הביא מד' רמ"ה ומאירי שם וחילק בכמה חילוקים ואכמ"ל).
ג. ישל"ע על המנהג לומר שהחיינו אחר ברכת להכניסו, שהרי ידוע שהפשרה שהנהיגו לומר בין מילה לפריעה, אינה מעשית ואין מספיקים לומר אלא תיבת ברוך של להכניסו, אבל כל השאר נאמר גם אחר פריעה. וא"כ נמצא שאומרים שהחייינו אחר פריעה, אחר כלות מעשה המצוה. ואמנם יש משמעות כזו ברמב"ם, וצ"ע אם אפשר לדקדק משם. והנה שני טעמים נאמרו לעניין להכניסו שאומרים אחר המצוה, אחד כיון שתלוי בדעת המוהל, ושני שהיא ברכת השבח, אבל לענין שהחיינו יש טעם אחד בלבד הוא הטעם הראשון. וא"כ אם באנו להעדיף ברכה אחת שתאמר קודם גמר המצווה, יש להעדיף את ברכת שהחיינו מברכת להכניסו. עוד קלקול יש לפי מנהגינו והוא, שמפסיקים בין ברכת להכניסו לבין אמירת "כשם שנכנס", ואילו בגמ' משמע שענייה זו של הקהל על ברכת להכניסו ("כשם וכו') היא מצורת וממטבע הברכה. (והיה מתריע על מנהג הספרדים שאומרים י"ג מדות וביטלו אמירת כשם, והפכו הטפל לעיקר וביטלו העיקר). ולפי כ"ז היה ראוי להקדים ברכת שהחיינו. (אכן בפועל לא שינה המנהג וסמך קצת על לשון הרמב"ם, יעו"ש).
אגב, להרבות השמחה והברכות, אמרו בסעודה - מלבד נוסח הרחמן הנאמר לפי מנהגינו מנהג פולין - הרחמן הנאמר לפי מנהג אשכנז. והוא נוסח יפה ונעים. עיין עליו. (להסיר לזות שפתים: אינו ממנהגי הס"ק...)
