חלמישצור כתב:על פורום אוצר החכמה ומדוע פרשתי ממנו
"אין לך מושג עד כמה אנשים כמוכם שינו אצלי, בני ברקי מבטן ומלידה, את ההסתכלות על המגזר הנפלא שלכם. שינית לי - ואני בטוח שלעוד עשרות כמוני - גם את כל המבט על הגרא"י קוק - במיוחד בכתיבותיך הנפלאות עליו בפורום, לא יודע אם לקחת זאת בחשבון בפרישתך בטרם עת"
את הדברים האלה כתב אלי היום ידיד חרדי בר אוריין, חסיד וחוקר החסידות עמו התיידדתי על רקע שיתופי פעולה בינינו. דבריו הם טריגר עבורי לספר סיפור, כיצד עזבתי לפני חמישה חודשים את פורום אוצר החכמה.
לא רבים יודעים, אבל במשך מספר שנים הייתי חבר פעיל ב"פורום אוצר החכמה", בית מדרש אינטרנטי נגיש לכל גולש, בו כותבים תלמידי חכמים וחוקרים, בעיקר חרדים, ליטאים, חסידים וספרדים, מהארץ ומחו"ל.
הייתי פעיל ביותר בפורום. בתקופה של כשלוש שנים פרסמתי בו למעלה מ-2500 הודעות. בשל אופי המקום לא הרבתי בוויכוחים, בוודאי שלא בנושאי השקפה, והמספר הגדול משקף חומר מקורי עצום, בירורים וניתוחים, וכן סיוע אישי רב לבקשות חברים.
כשיצרתי את חשבון המשתמש שלי, נהגתי כמנהג המקום ומצאתי לי כינוי: "חלמישצור". כאשר נוספה אפשרות לציין שם מלא לצד הכינוי עשיתי זאת. מעולם לא הסתרתי את זהותי האישית והמגזרית. כל הודעותיי עודן על כנן. הרבה אוצרות ופנינים גנוזים בהן.
אופיו של פורום אוצר החכמה הוא כשל בית מדרש, במה לליבון משותף וקבוצתי של סוגיות תורניות. לפיכך כותבים בו גם בסימן שאלה, מתבטאים בחופשיות יחסית, לעתים גם טועים ומתקנים. בתווך, נוצרים שיתופי פעולה אישיים וקבוצתיים. נהיים חברים.
פעלתי בעיקר בתת-הפורום "משפחות סופרים", המוקדש לבירורים היסטוריים רבניים בנושאים כבדים וגם אנקדוטליים. אבל השתתפתי גם ב"מטפחת סופרים" הכללי, ב"מקרא ותרגום", בפורומי החגים למיניהם, לעתים גם בפורום הסגור "אספקלריא", ולמעשה בכל המרחב.
מלבד כל אלה, ואולי זהו הדבר המרתק ביותר, נטוו קשרים אישיים עם תלמידי חכמים וחוקרים חרדיים. בתיבת הודעותיי האישיות שמורות מאות התכתבויות בנושאים מגוונים ביותר. לא פעם המשיכו הדיונים אל המייל, ואפילו להתכתבויות בנייד ושיחות טלפוניות.
וזה הדבר החשוב ביותר: שיתופי פעולה בתחומי מחקר משותפים, סיוע באיתור מקורות ופענוח נעלמות יחד, והרביית שלום בין תלמידי חכמים. בכובעי כחוקר בבית הרב קוק קישרתי פעמים רבות בהצלחה בין הארכיון וחוקרים חרדים. אל יהי הדבר קל בעיניכם.
אבל לפני כחמישה חודשים עזבתי בצער את הפורום. נטשתי בשקט, לא כתבתי הודעת פרידה, אבל ציינתי זאת בתמונת הפרופיל שלי (מצ"ב בתמונה). לחברים שפנו אלי לאחר זמן, הסברתי בקצרה את הסיבה העיקרית: כבר לא יכולתי לעמוד בצערי על בזיונם של רבותיי.
וזאת יש לדעת: כמו עיקר אמונה נוסף יש בציבור החרדי, והוא לבזות רבנים והשקפות העומדות מחוץ לחוג החרדי. זה סיפור פוליטי, כי לעולם אין מחרפים רבנים חרדים. ליטאי לא יקל ראשו באדמו"ר, ואשכנזי לא ינפנף ספרדי בפרהסיה. בפורום המנהלים ימחקו, וממילא הציבור מאופק.
במשך שנים ביזו רבנים ציוניים ואמונותיהם, והמשכתי בחברותי בפורום להרבות תורה ושלום בעולם. אבל אדם קרוב אצל עצמו, וכשדקרוני זב דם. עם פטירת מו"ר הרב רבינוביץ' זצ"ל, וסמוך לאחר מכן עם פולמוס הרב מלמד יבדל"א, גרמו לי המתקפות על שניהם לסלידה של ממש.
כללי נימוסים ותיקים אולם לא-ממש-כתובים בפורום - שממידת דרך ארץ לא לגדף רבנים בפני תלמידיהם, ושאין דנים באישים רבניים בחייהם - נעלמו כלא היו. קטנות מוחין וקטנות דתורה מבהילות, היעדר מענטשיות פשוטה, חברו יחדיו לגסות רוח שגרמה לי צער עמוק.
בשני אשכולות יעודיים, אחד שהוקם לזכר הרב רבינוביץ' בעצם ימי השבעה עליו, ושני שנועד לברר את היחס ליהודים רפורמים, טינפו חבריי על רבותיי. לא מדובר רק על קטני האתר, אלא על חברים מובילים, וכן מנהלים שהובילו בעצמם או שתקו נוכח בזיון רבותיי.
חלק מהודעות הנאצה נגד הרב רבינוביץ' נמחקו לאחר שבועות, אולם הרוח נותרה. על הרב מלמד התבטאו בסגנון "השותף של דלפין", והקטינו בכל דרך רטורית את תורתו ואת דרכו. להידבר בכבוד הרי אסור. הכל כשר למען מלחמת הדת, מלחמת ההשקפה הנכונה שבה אין לוקחים שבויים.
לאחר ביזיון התורה עם הרב מלמד, הצלחתי לשרוד עוד כשבוע שבועיים, אז עזבתי בצער ובשקט. אני יודע שגרמתי צער גדול לחבריי. למדן חרדי כתב אלי: "קשה עלי פרידתכם כי רבות נהנינו מהודעותיו החשובות מאד". אחר ביקש לשכנע אותי: "הרוב הדומם קובע, והם תומכים בך ומחזקים את ידיך, אף שלא כולם הודיע לך זאת".
אמת ששהותי בפורום עשתה המון לקירוב לבבות בין הציבורים התורניים השונים, אבל יותר מאשר כל דבר אחר, זה עניין רגשי. איני יכול עוד. כתבתי בתיבת הפרופיל שלי כי המייל שלי עודו פתוח, ואני ממשיך לסייע מפעם לפעם לחבריי מן הפורום.
זה סיפור עגום למדי. כי בתהליך עקבי ובלי שום קשר לסיפורי האישי, קרנו של פורום אוצר החכמה יורדת משנה לשנה. כמה מוותיקיו וידעניו צמצמו פעילות, וחלק עזבו מסיבות אישיות. הסיפור שלי הוא על דינמיקה של קנאות, ועל כוחן של שלום ומתינות לשרוד את אווירת ימינו