פעמים רבות מביאים חז"ל פסוק בו נכתב משהו אחד, ולומדים ממנו משהו אחר ע"י שינוי לשון, שאפשר לתת לו בדר"כ את הכותרת "אל תקרי כך אלא כך".
דוגמה אחת מיני רבות:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל - עליו הכתוב אומר: ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה - קבל עליו מלכות שמים.
מן הסתם במקרים כאלה וכיוצא בהם הדין הוא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
אבל אני רוצה לשאול על שני מקרים, הראשון באגדה והשני בהלכה, שנתקשיתי בהם.
א.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א
והיינו דכתיב: וירא ה' כי שנואה לאה, מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה - ויפתח את רחמה.
איזה מקום יש לפרש "שנואה לאה" - שנואים מעשי עשו בפניה? הרי זה לא נכנס בלשון בשום אופן.
מה גם שלאה עצמה אומרת בהמשך, אצל לידת ראובן: כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי, ויותר מכך אצל לידת שמעון: כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי.
ב.
הגמ' מביאה מחלוקת האם אשה כשרה למול, ומקשה על הסובר שאינה כשרה:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כז עמוד א
ומי איכא למאן דאמר אשה לא? והכתיב: ותקח צפורה צר! קרי ביה ותַקַח (ע"י שליח. רש"י). והכתיב: ותכרות! קרי ביה ותַכְרֵת (אמרה לאחר וכרת. רש"י), דאמרה לאיניש אחרינא ועבד.
והרי זה לא מה שכתוב! כתוב שהיא לקחה והיא כרתה! ומה פשר תירוץ זה?