הסתרת מידע

[אש משמים]

הסתרת מידע משום חשש תקלה או חשיפתו ע"מ לא לאבד את אמון הציבור?!

א. בהנהגת גדולי ישראל. יש שמסתירים הרבה עובדות ומעשים שנהגו או נוהגים גדו"י. למשל, ראיתי הסרטה של מרן הגריש"א ובסוף כשקיבל אשה ודיבר עימה אחד מאנשי הבית אילץ את המסריט לעצור את ההסרטה.
עוד שמעתי, על ספר שיצא על אחד מגדו"י בדור שעבר והיות והופיעו בו סיפורים ש'לא מצאו חן' בעיני כמה אנשים אז הם אילצו את הכותב להסירו ולצנזרו.
אפשר להבין שלפעמים מעשים מסוימים של גדו"י לא יובנו ע"י הציבור כראוי ויתירו לעצמם דברים אחרים או בנסיבות אחרות ולכן ראוי להסתיר אך מאידך כשהציבור יודע שהרבה דברים מוסתרים ממנו הוא מאבד את האמון במה שהוא רואה ויודע וכך נוצר מצב שא"א להוכיח כלום.

ב. בהלכה. יש הסתרה של כל מיני הלכות ממש שנהגו בהם גדו"י, ולדוגמא בעלמא ידוע שהח"ח נהג לטבול בשבת אך זה הוסתר מהציבור במשך שנים וכן יש רבנים שמניחים תפילין של ר"ת בסתר או קיום כזה ואחר של איזו הלכה או מנהג והדברים ידועים.

בדיני התורה עצמה מצינו "הלכה ואין מורין כן" ומאידך "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".
כשיש חשש שעמי הארץ יקלו בגלל שידעו איזו הלכה או כשיש חשש שישתמשו באותו דין בעיוות יש דין לא להורות כן לציבור אך יש מקומות שעל אף החשש הקיים אנו נוקטים כן ואומרים שאין אנו צריכים לדאוג לפושעים אלא רק לצדיקים ואין לחוש לתקלת הפושעים.

השאלה היא האם ישנם גדרים ברורים בזה, מתי יש לחוש ומתי לא?
עוד יש לבאר האם דין הלכה ומנהג כדין הנהגה וצורת חיי גדולי ישראל או שיש לחלק בזה?

לענ"ד זו סוגיא חשובה ומהותית הראויה לברור מקיף ע"כ אבקש להתייחס לגוף הדברים וברצינות הראויה.
ישר כח לת"ח באי המקום וכן למנהלים הכבודים הנושאים על גבם עול זה!

[אוצר החכמה]

א. אתה צודק זה בעייה חמורה.
ב. מי המסתיר הח"ח בעצמו או אחר ומה טעם ההסתרה?

אני לא חושב שיש סתירה בין הלכה ואין מורין כן לפושעים יכשלו בם.
מי שעלול לטעות אינו בכלל פושעים יכשלו בם. מצד שני לא כל מה שנדמה לנו שיש כאלה שיטעו בזה הופך להיות הלכה ואין מורין כן.

[דרומי]

יש בכמה מקומות:

"ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ"

והוא פשוט

[למען עמי]

הדוגמא הקלאסית היא לעניין ביטול תורה [או יותר נכון הידרדרות בת"ת] בגמ' במנחות צ"ט:
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.
ויעויין שם ברש"י שעניינו הוא, אם הדבר יגרום לביטול תורה אצל בני העמי הארצות או חיזוק התורה.

[רש"י שם: אסור לאומרו - שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה.
מצוה לאומרו כו' - דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. ל"א סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש.]

השאלה היא האם מותר גם לשקר [או 'לשנות'], מה שלפעמים מצינו...
אולי ההיתר בנוי על "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול" [פסחים קי"ב.]
אבל לענ"ד אין ספק שפגיעה באמון הציבור זה לא פחות מסוכן.

[דעת_האברך]

בספר מסורת משה (פסקי הלכה ושיחות בענייני תורה והלכה שנכתבו על ידי נכדו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, הרב מרדכי טנדלר ממה ששמע מסבו הגרמ"פ כששימש אותו כחמש עשרה שנים, ויצאו לאור ב' כרכים עבים הכוללים 2 מתוך עשרים מחברות, ועוד היד נטויה) כתב תלמידו של הגרמ"פ הרב שמואל פירסט בהסכמתו: "... אבל בכמה קטעים חשבתי שאולי הדברים לא נאמרו אלא לפי שעה או שיכולים הלומדים לטעות בהם, ובכל כה"ג אמרתי שכדאי להשמיטו". עושה רושם שדוקא הדברים הכי פיקנטיים ומרעישים הושמטו, וחבל.
הבעיה היא שתלמידי חכמים ופוסקי הלכה יודעים לקבל את הדברים במשקל הנכון, אך עמי הארצות יכולים להיתלות בדברים בלי שידעו כיצד לשקול אותם במאזני הפלס ולקחת שיקולים אחרים בחשבון ולכן ניתן להבין מדוע יש הכרח להשמיט דברים אלו. הדבר המצער הוא שמחמת אילוץ זה מפסידים גם תלמידי חכמים. באופן ספציפי לספר מסורת משה הלואי והיה ניתן לקבל בנפרד את הקטעים ה"מצונזרים"...

[אש משמים]

מתוך 'מיקרופדיה תלמודית'

הלכות שאין מורים כן

יש הלכות, שאף על פי שנפסק הדין בהן להיתר, אמרו עליהן: הלכה ואין מורין כן, כדי שלא יבואו לידי איסור, כגון:

מותר לשמש בליל שבת לבדוק הכלים לאור נר, ואין חוששים שמא יטה את הנר ויבעיר, והלכה ואין מורים כן (שבת יב ב; רמב"ם שבת ה טז; טוש"ע או"ח רעה יב. וראה ערך מבעיר), שלא יזלזלו להטות הנר (רש"י שם ד"ה ואין. ראה עוד טעם ברמב"ם וטוש"ע שם).

מותר ביום טוב להשחיז הסכין, אבל הלכה ואין מורים כן (ביצה כח ב; רמב"ם יום טוב ד ט; טוש"ע או"ח תקט ב), שלא יזלזלו לעשות כן גם כשאפשר לעשותו מערב יום טוב (רש"י שם. וראה עוד טעם רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך מכשירי אוכל נפש).

הנחת תפילין בלילה אמרו הלכה ואין מורים כן (מנחות לו ב; רמב"ם תפילין ד יא; טוש"ע או"ח ל ב. וראה ערך הנחת תפילין), שמא ישכח ויישן בהם (רש"י שם ד"ה ואין. וראה עוד בבא קמא ל ב, וטור ורמ"א חו"מ תיד ב; עירובין ז א; עבודה זרה לז ב, ועוד).

אין מורים לרבים
אין מורים כן פירשו ראשונים שאין מורים לרבים (רש"י ביצה שם ד"ה הלכה; רמב"ם יום טוב שם ותפילין שם; טוש"ע תקט שם). ויש שאף ליחיד הבא לשאול אין מורים (רש"י בבא קמא שם ד"ה בהלכה). ויש שנראה מדבריהם שאף בבדיקת השמש לאור הנר בשבת, אף ליחיד אין מורים כן (ראה רמב"ם שבת שם, וטוש"ע או"ח שם).

לנהוג כן ברבים
בהלכה שאין מורים כן היו אמוראים נזהרים מלעשותה ברבים, אלא אם כן היו יכולים לתת למעשיהם פירוש של היתר, כרב אשי שהניח תפילין בלילה, ואמר לרואים שאינו עושה אלא לשמרם שלא יאבדו (מנחות שם ורש"י, וראה ביצה שם).

לא נשנה במשנה
יש שהעלימו הדבר ולא שנאוהו אפילו במשנה, כגון:
מי שהחשיך לו ליל שבת בדרך, ויש עמו מעות (ראה שבת קנג א), אמרו: עוד תקנה אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, שמותר להוליך פחות-פחות מארבע אמות (ראה ערך מוציא), והעלימו משום שחששו שמא יבוא להעביר ארבע אמות ברשות הרבים (שם ב ורש"י)[2].
הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה (ראה ערך נדר) יבטלם בראש השנה, והתנא במשנה לא פירש דין זה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (נדרים כג ב)[3].

היתרים שהוסתרו מפני עמי הארץ
יש שהיו אוסרים ברבים במקום שאינם בני תורה, דבר שמותר מצד הדין, כדי שלא יבואו לזלזל בו (ראה שבת קלט א, עירובין מ א, ויבמות מו א).

ויש שלתלמידים היו מורים כהלכה, אבל בשבת כשהיו דורשים לרבים היו דורשים להחמיר, משום עמי הארץ (חולין טו א. וראה שבת נד א).

ויש שהיו אומרים דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ, כמו שאמרו אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א ח), ודבר זה אסור לאמרו בפני עמי הארץ (מנחות צט ב), שלא יאמר די לי בקריאת שמע, ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה (רש"י שם. וראה ערך תלמוד תורה, ושם שלדעת רבא מצוה לאמרו בפני עם הארץ).

אף בראשונים מצאנו שכתבו בהלכות של היתר שאין מפרסמים הדבר (ראה רש"י תענית יג א ד"ה כשאמרו, וחולין יב א ד"ה פסח; מרדכי בבא מציעא ה שלח, בשם רש"י; רמ"א יו"ד קכד כד, ושם קס טז, ועוד).

אין מורים לבא לימלך
יש שאמרו שהעושה בעצמו ואינו נמלך בבית דין מותר לו לעשות כן, אבל כשבא לשאול אין מורים לו, והוא בבועל ארמית בפרהסיא שבשעת מעשה קנאים פוגעים בו, אבל אין מורים לו כשבא לימלך (סנהדרין פב א ורש"י. וראה ערך בועל ארמית).

אין מורים לכתחילה
ויש שאמוראים אמרו לתלמידיהם הלכה כך וכך, אבל אתם לא תעשו מעשה להורות כן לכתחילה, אלא בדיעבד, או כשאי אפשר בענין אחר (כתובות יד א, ורש"י שם. וראה עירובין יב א, וגיטין עח ב. וראה ערך דיעבד).

היתר תמוה
אין מורים דבר תמוה, שנראה לרבים שמתיר איסור (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ה ג), אלא אם כן אומר טעם לדבר, או שמביא ראיות מתוך הספר (ש"ך יו"ד רמב ס"ק יז).

[עושה חדשות]

הדוגמא הקלאסית היא לעניין ביטול תורה [או יותר נכון הידרדרות בת"ת] בגמ' במנחות צ"ט:
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.
ויעויין שם ברש"י שעניינו הוא, אם הדבר יגרום לביטול תורה אצל בני העמי הארצות או חיזוק התורה.

[רש"י שם: אסור לאומרו - שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה.
מצוה לאומרו כו' - דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. ל"א סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש.]

כדעת רבא מצינו במשנת רבי אליעזר, ובתוספת הטעם - "שלא יתרשל בשאר המצות שבידו ויאמר אינו חשוב כלום".

אגב, קי"ל כריו"ח או כרבא? (ואולי מש"כ "דבר זה אסור" זה לא מכלל המימרא של ריו"ח?)

[שומע ומשמיע]

בשש"כ כתב 'אסור להשחיז סכין בצורה כל שהיא בין בשבת בין ביו"ט'.
היינו שקיים את הלכה ואין מורין כן לא באופן של שתיקה אלא באופן של לומר אסור במקום שמותר.
והוא חידוש.

[כדכד]

דרך ההיתר ואין מורין כן לפי המבואר בשו"ע או"ח תק"ט ב היא די מצומצמת והגיוני בספר של הוראה לרבים לכתוב בכללות שאסור בלי לצין שיש היתר ואין מורים כך

[שומע ומשמיע]

בביצה כט. אמר שמואל שאסור למדוד הקמח, ולפירש"י שם מותר אבל אין מורין כן. אבל קצת נראה שאין זה אותו מושג של הלכה ואין מורין כן שבעלמא.

[שומע ומשמיע]

שוב נמצא מפורש בביצה כב. לגבי כיבוי הנר ביו"ט, שלכמה ראשונים אמר איסור משום הלכה ואין מורין כן. וגם הראשונים שחולקים הוא מטעם שלא היה זה הוראה אלא בדרך לימוד.

[שומע ומשמיע]

יש לציין לשיטת הט"ז סי' תקיד ס"ק ב [היחידאית] בסוגיא הנ"ל

בגמ' דף כ"ב ב"מ אבא מר מרפא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אסר (פי' תשמיש) א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש' לעשות לו מחיצה (פרש"י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתיביה אין מכבין הבקעת כדי לחוש עליה ואס בשביל שלא יעשן הבית מופר אלמא לצורך י"ט שיהנה היום שרי א"ל ההי' ר"י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכס לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש"י ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק"ל מאי השיב לו פסלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אשור כדרך כל משיב לשואל ולאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אסר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אשור בבירור כי באמת מופר מצד ההלכה כל שא"א בע"א ע"כ אמר אפשר בבית אסר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אשור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באס אין לו כל אלה דמוסר ואחר ששאלו באס חפר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אשר לו אחר שכבר גילה לו שיש היפר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ש"ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר"י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר' נחמי' הוה קאימנא קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדיקולא וא"ל לחדודי קא עביד

[קופא דמחטא]

הציבור מחולק לשנים
לאנשים שלומדים ההלכות ממקורם בסוגיא בעיון הראוי ומשמשים ת"ח כמו שעשו חכמי התלמוד וחכמי הדורות
ולהם לא יחסר כל טוב וידעו כל הנצרך לפי עמלם וזכייתם
והאנשים שאין בהם ב' הדברים הנ"ל
גדרם מבו' בסוטה כב,א "קרא ושנה ולא שימש וכו' "
ומה להם לאבד אימון?
יועילו להכיר את מקומם או לשנות את מקומם, אין כאן אמצע
אולי האשליה הנפוצה בעוכריהם
שמשמועות וסיפורים וספרים על הנהגות גדולים או מקריאת עלונים תורניים ומוספים של שבת או אפי' פורומים מכובדים
אפשר להיות ת"ח או לדעת איך לנהוג הלכה למעשה
או האשליה היותר נפוצה
שאפשר להעשות ת"ח בלימוד עיוני בלי להיות נכנס ויוצא אצל ת"ח מובהקים ללבן ספיקות וללמוד דרכי העיון וההלכה
אפשר לספור על יד אחת בשיור אצבעות את הגדולים במאה שנה האחרונות שעיקר לימודם היה לבד בלי שימוש חכמים משמעותי ביותר

חבל שלא משתמשים בדחיפות שלפעמים רואים בהלויות של ת"ח לשמש את אותם ת"ח בחייהם

[עושה חדשות]

...מנחות צ"ט: אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ...

...אגב, קי"ל כריו"ח או כרבא? (ואולי מש"כ "דבר זה אסור" זה לא מכלל המימרא של ריו"ח?)

עי' ש"ך יו"ד סי' סי' רמו סק"א.