שמר כתב:במשנ"ב סי' קלד סק"יא כתב "וטוב שיראה האותיות עד שיהיה יכול לקרותם כי כתבו המקובלים שעי"ז נמשך אור גדול על האדם".
האם השפעת האור היא דוקא בשעת ההגבה או שמא זהו הזמן שבו כולם רואים ולכן דיבר בכה"ג אולם העולה והקורא מושפעים בשעת הקריאה,
וכן לגבי מה שפסק סי' פח סק"ז "ומ"מ לא יסתכלו (נדה) בס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות לעם"
מקור הדברים הוא בשער הכוונות/דרושי ספר תורה/דרוש א.
וכתב שם ב' דרכים על עניין וסיבת בקיעת האור על דרך הסוד ע"ש ויש לי אפס הבנה בזה ועכ"פ כתוב שם: "אמנם כדי לצאת אלו האורות לחוץ כנזכר, צריכות שני מיני בקיעות. ובענין שני בקיעות אלו נסתפקתי איך שמעתי ממורי ז"ל.".
כלומר שי ב' פעולות כאן שגורמות לפתיחת פתח ומשיכת האור בשביל אותה הארה האחת בפתיחת ההיכל והשנייה בפתיחת ספר התורה. ונראה מזה שלאו דווקא רגע פתיחת ספר התורה אלא שפעולה זו גורמת לבקיעה שנייה שגורמת להארה הזאת ואפשר שזה כל זמן שהספר פתוח או רק בשעת הפתיחה לא ברור.
בפירוש השני והוא מציין שנראה לו יותר שזה הפירוש ששמע ממורו כתב: "כי הבקיעה הראשונה היא...והבקיעה זאת היא ענין פתיחת ההיכל להוציא הס"ת מתוכו, כי ההיכל הוא.....
ואח"כ באה הבקיעה הב' והיא בקיעת ה.....
ובקיעה זו היא ענין פתיחת תיק הס"ת עצמו שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל כנודע. ואח"כ בעת שקורין בתורה אז הוא יוצא האור שבתוכו לחוץ שהיא התורה עצמה שנקראת "אור". וזהו היותר אמיתי אצלי מדרך הראשון"
ומדבריו אלו נראה שיש חילוק בין רגע הפתיחה של הספר רגע הבקיעה השנייה בו מתגלת הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל.
לבין זמן קריאת התורה שאז האור יוצא לחוץ.
ולפי זה אותו רגע שדובר עליו שמשפיע על האדם העומד קרוב לספר עד כדי שיכול לקרוא האותיות הוא בפרק זמן שמרגע פתיחת הספר ועד הרגע בו מתחילים לקרוא בו. אם זה נכון ממילא אם הקורא בתורה לא היה קרוב ברגע הפתיחה הוא יקבל ההארה לפני שיתחיל לקרוא בעודו קרוב לספר והדבר נכון גם לעולה הראשון וכפי הנראה לשני כבר לא יועיל.
הערה: השמטתי ענייני הסבר הסוד מה נבקע ואיך כי אין לי הבנה בזה, ורק דקדקתי מהלשונות שציטטתי גם רציתי לקצר, א"כ בהחלט ייתכן שאין בדברי כלום ומי שמבין באמת בתורת הח"ן ידע בדיוק כוונת הדברים ויבואו חכמים ויחכימו אותנו.
ומי שירצה יראה בשער הכוונות עצמו:
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %A9_%D7%90לעניין מנהג נשים הנדות שלא להסתכל מקור המשנה ברורה בחיי אדם ומקור הדברים בעקרון הוא באגור בדיני טבילה די בהתחלה.(והובא בט"ז בסימן פח בשם המהרש"ל בביאורו לסמ"ג)
וצ"ע בטעם המנהג ובאגור ושערי דורא הובא בשם ספר המקצועות שאסורה ליכנס לבית הכנסת כל ימי ראייתה עד שתתלבן שנאמר בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. והביאו שרש"י בספר הפרדס התיר.
ומעניין אם המנהג שלא להסכל נובע מאותה הארה או מצד איזהשהו חשש שיוצאת טומאה מהן ומגיעה ע"י הסתכלותן לספר.
ונפקא מינה שאם מדובר שההארה תיגע בהן והרי הן טמאות א"כ כל העניין דווקא עם הן קרובות ממש עד שרואות הכתב ואם לא שפיר יכולות להסתכל גם למנהג.
אך הם הוא מצד איזה שהיא טומאה שיוצאת מהן אם יש כזה צד בכלל לא ידוע שיעור למרחק ואולי אסור גם מיותר רחוק.