נושא שמירת הנפש הוא נושא הנמצא היום במוקד תשומת הלב ורבים נבוכים בו על היבטיו השונים לכן יש עניין מיוחד לברר אותו באופן יסודי .
אני רוצה בשני הקטעים הראשונים להציע יסוד שנראה לי שניתן לבסס עליו את המבנה כולו ואשמח להתייחסות מהלומדים.
הקטע הראשון דן במקורו של דין החיוב לשמור על נפשו שגם לגביו יש לא מעט מבוכות .
בחרתי להעלות את זה היום שהוא יום היורצייט של אמי רבקה בת מתתיהו ושיהיה לעילוי נשמתה.
היו כאלו שביקשו ממני להעלות נושא זה בפורום זה ואשמח שישתתפו בדיון.
א
מקור הדין:
דברים פרק ד
(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:-בפסוק זה ישנה לכאורה חזרה פעמיים על האיסור השמר לך ,ושמור נפשך מאוד , ועוד פעמיים פן , פן תשכח ופן יסורו
נבחן :
הגמרא מביאה בהרבה מקומות שהישמר פן ואל זה לאו. [אומנם יש לדון בכך ונראה בהמשך]
נראה שפן אחד וודאי נצרך לומר ממה צריך להישמר והכרחי הניסוח השמר פן , יוצא שיש כאן לכל היותר שלושה לאווים .
מאידך אפשר שזה לאו אחד כאשר כוונת הדברים להדגיש שצריך לשמור נפשך מאוד כי בטבע האדם שיפנה ליבו וישכח, וגם הפן יסורו מלבבך , מראה שצריך להישמר מכך שליבו נסחף בטבע.
אם נניח שהשמר ושמור נפשך הם שני לאווים , אומנם יש מקרים שבהם אומרים חז"ל שכוונת התורה לתת שני לאווים באותו גדר לאיסור , אבל עדיף מסברא שיהיה גדרם שונה ,ובוודאי בנושא דידן שהם מנוסחים באופן שונה .
לכן ההישמר הראשון כפשוטו הולך על שכחת מעמד הר סיני ותוכן הדברים שנמסרו בו ומחמתו , כלומר התורה[כך מפרשים חז"ל]. אבל השני נכתב בלשון שמור נפשך ,לפי פרשנות של שני לאווים מסתבר כאמור ששמור נפשך הוא עניין נפרד שמכוחו נצרכים לזכור את התורה ,כאשר הוראתו שתוצאת שכחת התורה היא מוות ועליך לשמור נפשך שלא תגיע לתוצאה זו .
כלומר כתוב כאן שאתה מחויב לשמור נפשך שלא תמות ,זה הוא האיסור שלא להשמר ממיתה וממילא אין נפקה מינה מה היא סכנת או סיבת המוות ממנה אתה מחויב להישמר . יוצא שמסיבה שונה אין גדר שונה באיסור שהוא להישמר מהתוצאה ולכן זה אינו בניין אב או גילוי מילתה לגבי שמירת הנפש מסיבות שאינן שכחת התורה, אלא גוף האיסור שכתוב על אי שמירת הנפש מכל סיבה שלא תהיה.
אפשר לקשר זאת עוד יותר לפסוק זה ללא שינוי המובן הדיני, לאמר שזכירת התורה עסוקה ושמירתה זה כל האדם ולכן ניתנו לו חיים ולכן מתאים שבפסוק תאמר מצוות שמירת החיים על מנת שישתמש בהם למטרות אלו.
נבחן את הדברים בחז"ל
משנה מסכת אבות פרק ג משנה ח
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך—רואים שחז"ל הבינו שאין הכוונה רק שתשמור את נפשך שלא תשכח מכיוון שליבך יסור ,אלא שיש כאן רמז לתוצאה , האם הכוונה שזה ממש תוצאה מוחלטת או רק גדר מעלה עליו הכתוב ? צריך עדיין לבחון.
ונמשיך במשנה: יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם /דברים ד'/) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו:-עולה מכך שהמשנה דנה במתחייב בנפשו ממילא יוצא שזה לא רק כעין אלא אכן תוצאה ברורה של שכחת תלמודו ממילא שנכתב שמור נפשך הכוונה שזו אכן התוצאה של השכחה ומכיוון שזה יצא בצורת לאו המשמעות הפשוטה לא רק שזו התוצאה אלא חובת השמירה ישירות מהתוצאה כדברינו.
ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכה
רק השמר לך [ד, ט], אמר ר"ל כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים,-לר"ל יש כאן רק לאו אחד של שכחת התורה בפשטות שמור נפשך מאוד צורתו לאו, ולמי שסובר שאינו לאו נוסך בהכרח סובר שכוונתו הדגשה על כך שצריך שמירה יתרה על נפשו שסוחפתו לשכחה בטבעה וכן חשיבות השמירה. וממילא אין ייתור להעמיס בדברים גם תוצאת מיתה כפשוטה. וכדר' אבין א"ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, -הלשון היא צורת לאו. רבינא אמר עובר בשני לאוין השמר ופן,-יוצא ששמירת הנפש אינה בכלל גם לדבריו כי לא מחלק את השמר לך ללאו שונה רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשלשה לאוין השמר לך, ושמור נפשך, ופן תשכח,-נראה כדברינו שיש לאו נוסף לעניין שכחת התורה והוא להיזהר באופן ישיר מתוצאתה שהיא מיתה ,ואם כך ישנה אזהרה להיזהר ממיתה ובכללה לכאורה כל סכנת מיתה ולא רק מחמת שכחת התורה כי ההישמרות היא מהתוצאה ולא מהסיבה .
המשך הילקוט דיון מתי תוצאת המוות קוראת בשכחת התורה בתחילה סתם אח"כ רבי דוסתאי ברבי ינאי ואח"כ תנא דבי ישמעאל ןרבי יוחנן ורבי אלעזר שכותבים כולם שאכן תוצאת שכחת התורה מוות. -אומנם אין הכרח אבל יותר נראה לאור האמור לעיל שמתאים לרבי נחמן.
נראה מקור מפורש לכאורה שההלכה כך ושלומדים מפסוק זה לאו כללי על שמירת הנפש.
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .
בילקוט מופיעים דברי רבי ינאי כהמשך למדרש של השמר.
יוצא שמכיוון שהמקלל עצמו גורם לעצמו סכנה אסור מדין שמור נפשך. ומכיוון שמדובר בפעולת קללה שהיא קום ועשה ועל קללה לוקים מחמת חומרתה לוקה ואולי מחומרת השימוש בכנויי השם לעבירה.
ואין נראה שמדובר באסמכתא , כי הרי לומדים מכך איסור תורה מפורש בתורת לאו ועוד שלוקים עליו. ועוד שלכאורה אין לקללת עצמו שום מקור אחר וכן לא נזכר שזה אסמכתא בחז"ל וגם למיטב ידיעתי לא בראשונים ,ועוד שהסברנו איך יתכן וסביר שזו דרשה גמורה מבחינת תוכנה-ממילא גם אין סיבה לתרץ אסמכתא . וכן לולא מקור זה אין מקור לחיוב לשמור על הנפש.
לסיכום: בגמרא כתוב שכך סובר רבי ינאי ולדבריו גם רבי מאיר ורבנן וכך סותמת הגמרא וכן משמע במשנה וכן המשנה באבות דברי רבי מאיר ורבי דוסתאי בן רב ינאי וכן מהמדרש תנא דבי רבי ישמעאל רבי יוחנן ורבי אלעזר וכמובן רבי נחמן בר יצחק כפי שראינו . וחולקים ר"ל ורבינא .ויוצא שכך ההלכה מדברי חז"ל.