"... ח"ו לא להגרר לרחוב של היום, הרחוב של היום זה יוון, זה כפשוטו, זה היוון של היום" (הרב דוד כהן שליט"א).
השם ירחם.
וא"כ, "לשמחה מה זו עושה" בזמננו? על נצחוננו פעם?
וצ"ל שזו רק נקיעת הירך במאבק, הפסד בקרב, וכבר הפסדנו די הרבה קרבות, אבל הנצחון במלחמה ודאי מובטח לנו בעז"ה, "ויבוא יעקב שלם", שנרפא מצלעתו.
מצורף כאן מאמר קטן שכתבתי פעם:
מאבק מתמשך וניצחון מובטח
בחנוכה אנו מודים לקב"ה על נס הניצחון על היוונים. שורש המאבק ודאי שהיה רוחני, בין שתי חכמות ותרבויות שונות, חכמת התורה וחכמת יוון, בין קודש לבין חול.
למעשה ב"ה את הקרב ההוא ניצחנו, אבל כידוע לא "נחנו על זרי דפנה". אפילו בתקופת החשמונאים היו כבר בעיות רוחניות רבות!
כתב מרן הרב זצ"ל בספר מאמרי ראי"ה: "ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו פרוצס (=תהליך) שאינו פוסק, עד אשר יפוח היום הגדול אשר בו יהיה נצדק קודש. אמנם כח החיים הגדול הטמון באור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל".
משל למה הדבר דומה? למי שקורא ספר מתח ארוך, וכמובן אינו יודע מה יהיה הסוף. ובכן, הוא מיטלטל מפרק לפרק וממעשה למעשה, פעם הוא רואה שפלוני מצליח ופעם אלמוני. קורא זה סקרן לדעת מה יהיה בסוף, ואינו יודע בכל עמוד אם לשמוח או להעצב. מה שאין כן מי שסקרנותו גברה עליו, עד כדי מוכנות לוותר על "המתח", והציץ לעמודים האחרונים של הספר, מעתה קריאתו את הספר שונה לגמרי מקריאת הראשון: הוא יודע מה יהיה בסוף, ואלו עלילות מקדמות לקראת אותו סוף - והן האמיתיות, ואלו עלילות שוליות ואין סיבה להתרגש מהן כ"כ, שהרי "סוף טוב - הכל טוב!", והוא הרי כבר יודע את סוף העלילה.
כך נכון גם בענייננו. בין ישראל ליוון יש מלחמה רוחנית גדולה ומתמשכת לאורך דורות, בלי מכה ניצחת של אחד מהצדדים, אלא עם הרבה קרבות. פעם זה מנצח בקרב אחד ופעם זה בקרב אחר, וחוזר חלילה. אבל כולנו "מאמינים בני מאמינים" בכל דברי הנביאים וחז"ל שבאחרית הימים הנצחון במלחמה ודאי יהיה לישראל. יבוא המשיח, ירושלים וביהמ"ק יבנו, סנהדרין ומלוכה יחזרו, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, ונהרו אליו כל הגויים, וגו'. כשיש אמונה גמורה בסוף הטוב של העולם, ממילא יש מקום לשמוח בכל נס ונצחון שקרו בעבר ושקורים בהווה, מפני שזהו הדבר האמיתי והקיים, הדבר המשמעותי, לעומת הנפילות שהיו והן עדיין ארעיות ומקריות.
גם בדורנו, רוח יוון חזק מאד, ומאיים לבלוע את העולם ואת ישראל, בצורתו החדשה-ישנה: "התרבות המערבית". אנחנו צריכים בכל חנוכה לקבל חיזוק גדול בהשקפה התורנית האמיתית. לקבל מיוון בזהירות את החלקים הטובים, "יפיפיותו של יפת", אבל התוך הפנימי הוא יהודי מקורי. ומתוך ההודאה והשמחה על נס הנצחון בקרב שהיה "בימים ההם", נתמלא בבטחון גדול על הנצחון גם במלחמה בכללותה, בעז"ה בקרוב בימינו.