ענין של חנוכה, "להודות ולהלל לשמך הגדול", והוא ענין שנמצא בלי סוף בכל התנ"ך, בחז"ל, בתפילות ועוד.
ואע"פ שעל נס מיוחד צריך להודות ביותר, מ"מ "ועל הניסים", מתוך "ועל ניסיך שבכל יום עימנו".
וזה לשונו הנפלאה של התורת חיים ( מסכת בבא קמא דף טז עמוד א), שבעצם היינו צריכים לברך בכל שניה על כל נשימה ופסיעה, וברכת מודים "פוטרת" את כל היום:
... לפי שהוא ית' עושה חסד עם כל אדם בכל יום ובכל עת ובכל רגע, אלא שאין בעל הנס מכיר בניסיו, סבור 'עולם כמנהגו הוא נוהג', ואינו מרגיש שכל פסיעה ופסיעה וכל תנועה ותנועה וכל נשימה ונשימה הוא ממנו יתברך שמו, כמו שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו" וכתיב "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה, כמו שאמרו חכמים "כל הנשמה תהלל יה"- על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה, וכל מי שאינו מעלה על ליבו בכל רגע שהכל מאתו יתברך אלא 'עולם כמנהגו נוהג' הרי הוא ככופר בו חס ושלום.
ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבוקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה, וכל שכן רוב בני העולם הולכים תמיד אחרי הבלי העולם הזה באסיפת ממון וכיוצא בזה, ואפילו הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה והודאה אמרו חכמים דהוי כאלו מעל וגוזל לכנסת ישראל שנאמר לה' הארץ וגו', ולזאת המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה ויסדו לומר בכל תפילה ערב ובוקר וצהרים ברכת הודאה כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל הנשימות וחסדים ונפלאות שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע, ויוצא ידי חובת כולן בבת אחת בהודאה אחת.
ולזה יסדו לומר "מודים אנחנו לך וכו' על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך", דהיינו על כל נשימה ונשימה, "ועל נסיך שבכל יום ויום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים" וכו' .