הנה מצינו בכמה וכמה מקומות שתקנו חכמים לברך ברכת שהחיינו,
א. מועדים, ב. מצוות הבאות מזמן לזמן, ג. כלים ובגדים חדשים, ד. פירות חדשים, ה. ראיית חבירו לאחר ל' יום שלא ראהו.
ויל"ע טובא, מהו הצד השווה שבין כל הדברים הנ"ל, ומהו יסוד ושורש תקנת ברכת שהחיינו בכל אלו.
יש שפירשו, שב' גדרים ישנם בברכת שהחיינו, פעמים שתקנו חכמים ברכה זו על השמחה, וכגון בכלים חדשים ובראיית חבירו וכו', ופעמים שתקנו על עצם התחדשות הדבר מזמן לזמן, כגון במצוות ובמועדים. אך לכאו' הדבר רחוק לומר כן, שמצינו ב' טעמים לברכה אחת, ופעמים שתקנוה מחמת הטעם הא' ופעמים מחמת הטעם הב'.
ולכאו' היה נראה טפי, שאי"ז אלא גדר אחד, והיינו, שתקנו חכמים לברך ברכה זו על התחדשות דבר כל שהוא, וזהו טעם התקנה בכל דוכתי, אלא ששמחת לבו של האדם הרי היא כתנאי לברכה זו, ולולא השמחה לא היו מתקנים ברכה זו, [ויש לבאר טפי, שהרי ז"ו שאין עלי חיוב על התחדשות דבר כל שהוא אצל אדם אחר, שהרי אין לי שייכות להתחדשות זו, ומעתה י"ל, שקבעו חכמים שהשמחה היא הקובעת שדב"ז יחשב כהתחדשות השייכת לאדם זה, ודו"ק].
אשמח לשמוע (לראות) חוו"ד הת"ח בנידו"ז. ייש"כ.