מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? / מהגרמ"י קנר

[נוטר הכרמים]

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם?

הכנת הדיבור לקראת ימי הרחמים והרצון

לר' ישראל יקירי שליט"א
מגיעים ימי הרחמים והרצון... עם ישראל מתכנס בהתחדשות לעמוד לפני ד' בתפילה, להמליכו ולייחדו ולהתחנן לפניו. מפי הכל ישתפך הלב: אבינו מלכנו חדש עלינו טובה! מען גייט זיך אויסבעטן א גוט געבענשט יאר... תחל שנה וברכותיה! כמה זקוקים כולנו כאחד לכך!
ובשמי מרום מצפים לתפילותינו. תפילת ישראל בגלותם חביבה ביותר. בחתימה של מגילת שיר השירים, כשנזכר השבח האחרון על עם הנבחר נאמר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִינִי". וכך פירש רש"י הקדוש שם: "הקב"ה אומר לכנסת ישראל: אַתְּ הנפוצה בגולה, רועה בגנים של אחרים ויושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. חברים מקשיבים לקולך - מלאכי השרת -מקשיבים ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות. השמיעיני - ואחר כך יקדישו הם...".

והדברים מפעימי רוח ונשמה! הנה נשמע כאן חיזוק אדיר ממרום ליהודים נאמנים לאורך שנות הגלות. ומתוך מקרא "היושבת בגנים" כאילו בת קול יוצאת ואומרת: ידעתי עמי ידעתי! אשריך ישראל מי כמוך! היושבת בגנים, נפוצה בגולה ושרויה בנסיונותיה ! ועדיין את עוסקת בתורה ותפילה. מי ידמה לך היושבת בגנים!... והרי דרגתך שווה למלאכים הנחשבים לחבריך. ולא עוד אלא שהם מקשיבים לך. ולכן השמיעיני את קולך מקודם, ואחר כך יקדישו הם! הם נמצאים במחיצת הקודש, אין להם גלות ועינוי ויצרים ונסיונות כמותך, ולכן היושבת בגנים, לך דין הקדימה...

ר' ישראל! גם את זאת יש לנו להעריך להחשיב כשנכנסים להתפלל, מלבד ההתקשרות שבתפילה, הרי מלאכי השרת מאזינים ומחכים לנו... וכשנשֹים לב לכך היטב, יעורר אותנו הדבר להתחזק בתפילה עוד יותר.

היושבת בגנים... בשנת תש"פ קיבלו הדברים משמעות חדשה. הרבה חשבתי על הפסוק הזה, כשהתפללנו בחוץ, שאף משם מתקבלות התפילות בשמים בחיבה יתירה.

*

משעה שהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה... [סוכה מ"ב:] ה'שפת אמת' הִזְרִים מעיין שכולו חידוש אל תוך עולמו של ראש השנה. בראש השנה נברא האדם ועדיפות מעלת האדם על ברואי עולם הוא כח דיבורו. דיבור האדם הוא מעלתו המיוחדת ונקודת חיותו. ואכן ביום בריאת האדם המדַבֵּר, יש לשעבד את הקול ואת הדיבור לשמים וזה מתקיים בתקיעת שופר ואמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות. וכפי שאמרו חז"ל [סוכה מ"ב:] שמשעה שהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. בראש השנה כל אחד מישראל הוא בבחינת תינוק המתחיל לדבר. ואבינו בשמים כביכול מתחיל לחנכו מתוך קול קדוש ואמירה קדושה, קול שופר ומלכיות, זכרונות ושופרות...

ובכן נחזור נא על דברי קדשו הקצרים המכילים עולמות שלמים של הכנה לראש השנה.
"בר"ה נברא אדם. ועיקר מעלת האדם שהוא מדבר. ולכן בתחלה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים. והוא קול שופר. ופסוקי מלכיות זכרונות שופרות. כענין שכתבו חז"ל כשתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו'".[ר"ה תרמ"ז].

מה מאד יתאמו לזה דברי התנחומא [תצוה א']. "אימתי הבן חביב על אביו כשמתחיל להשיח וכן הוא אומר: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". והרי בראש השנה קוראים פסוק זה. ובאותו היום, הרי אנחנו בבחינת תינוק המתחיל לדבר...
*

בתחלה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים... כמובן שעם השעבוד הזה צריך להכשיר את הכלים... לקראת חודש ניסן עוסקים בנקיון, בליבון והגעלת כלי האכילה מכל משהו חמץ. ולעומת זאת, לקראת חודש תשרי כמה צריך להכשיר ביותר את 'כלי התפילה', פה ולשון ושפתיים. מכל משהו של פסולת המנוגדת כל כך לתפילה.
וברוך שכוונתי לדעת בן עלייה. אברך יקר 'אהוב למעלה ונחמד למטה' שנקטף באיבו, ושמו ר' שמחה בונם ארשטיין ז"ל מאשדוד-בני ברק. מופלג מאד בתורה היה ר' שמחה בונם, מתמיד נפלא, צנוע בדרכיו, זריז ומנצל זמנו בדקדוק. כל ימיו עמל על עצמו להתגדל עוד ועוד. חרד על דבר ד', דבק ברבותיו וענוותן, מזכה את הרבים בכלל ובענין שמירת הלשון בפרט. הוא קלט והפנים היטב את תוכן הליכות בית הוריו המרומם ואת מה שלמד בישיבות הקדושות, פניו זרחו באור של חיבה וידידות ועם זאת דבק באמת וצדק ללא פשרות. כולו אומר חדוות חיים ורעננות ועם זאת השליט כובד ראש על דרכיו. בקדושת היהדות היה 'אש להבה'. 'איש חי רב פעלים' זה פעל את פעולותיו בחיות ובהתלהבות דקדושה. במיוחד הצטיין במדת ה'ברען' – הלהט בקיום מצוות ד'. בלימוד התורה, עמלה ידיעתה, וזכירתה והכל מתוך 'הצנע לכת'. אברך מופלא זה הלך לעולם שכולו טוב ולא זכה להקים דור. יהיו נא הדברים לזכרון נשמה קדושה וטהורה. שיהיו דבריו, מעשיו ודוגמתו פרים ורבים ומשפיעים.
בקונטרס "זה מבני עלייה" שיצא לזכרו, מצאתי פתק שרשם ר' בונם כבחור צעיר לקראת חודש אלול בכתב ידו, לכבוד ארגון "חפיצי חיים". זו היתה מודעה לשיעורים בעניני שמירת הלשון. תחת כותרת "ארי' שאג מי לא יירא". ברגשי לב הנני חוזר וקורא את כתב ידו של אחד מבחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, עלם חסידי שהתנשא בקדושה ובשמירת הדיבור בפרט. והדברים נרשמו בכשרון רב ובחן עילאי של יראת שמים. ויהיו נא הדברים לזכרו הנעלה.
"עם התקרב ימי הרחמים והסליחות שבהם אנו מתכוננים לימים הנוראים, צריכים אנו להכין את פינו וליבנו אשר ישרתו בם בקודש לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שנזכה להיות מה'חפצי חיים', חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, אהבת תורה ומידות טובות... ובזכות התחזקות בשמירת הלשון ומידות טובות נזכה לחיים שהמלך חפץ בהם ושנה טובה ומבורכת".
מפעים לראות איך שבחור מופלא זה צירף כאן את המלך "חפץ בחיים" עם ענין "מי האיש חפץ חיים"... ולכן כתב בברכתו: נזכה לחיים שהמלך חפץ בהם...
*
היושבת בגנים... בימי ה"בידוד" הייתי מאזין מפעם לפעם לקול בעלי חיים שונים, שיצרו מקהלה משלהם, בזמזום וצפצוף, צרצור וקרקור. הקשבתי והתבוננתי. כל בעל חי מתאמץ להביע משהו ושוב מפליט הוא וחוזר על אותו הצליל בדיוק, עשרים, חמישים ומאה פעמים.
בבוקר צלצל אלי ידיד נפש מארץ הקודש. באותם הימים התקשר אלי יום יום וסיים בעליצות: "היום יום שני" או שלישי", שלא אתבלבל בזה בתפילה ביחידות... האזנתי לצליל דיבורו בחיבה. כמה הבעות שונות ומגוונות יוצאות מקולו אף בשיחה קצרה. הוא מבטא מלים בצירופי אותיות ומשפטים שלמים בזה אחר זה. מחשבות יוצאות לאור עולם ועוברות מפה לאוזן. המוח מייצר והפה 'מוציא לאור': שאלה ותשובה, רעיון, דבר תורה, סיפור מן העבר, תיאור מצב, דאגה לחבר, חיזוק, תקוה, שמחה, תפילה ובקשה. הגה להגה מתקשר, 'תנועות' עולות ויורדות, שואלות, קוראות ומכריזות, מבשרות, מעודדות. הוי! מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית.
*
מתוך הכרת ניגוד קיצוני זה של "מותר האדם" לעומת החי הנמצא הרבה מתחתיו, עלה בי רגש הודאה עמוקה לבורא יתברך, על הכוח המופלא שקבלנו בכושר הדיבור. לנו בני האדם העניק הבורא יתברך מתנה יתירה על כל החי אשר על פני האדמה, מעלת האדם ה"מדבר" על בעלי החיים, מוֹתר האדם מן הבהמה, דיבור בעל רבבות גוונים שונים, המבטא כל מה שעולה במחשבתו ובלבו, בשפה ברורה, לרבות כח השירה...
והרי על נפלאות האדם לעומת בעלי החיים בפרט, צריך להודות לד' וכמו שנאמר [תהילים קל"ט] "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ - - " ופירש הרד"ק עלילות נוראות יש ביצירתי, ואודך עליהם, כי נפלאתי ביצירה, - שנפלאים מעשיך בי".
*
כידוע תרגם אונקלוס "ויהי האדם לנפש חיה: רוח ממללא. מתוך מותר האדם מן הבהמה, עולם בעלי החיים הבחנתי זאת ביותר, מתוך ניגוד תהומי זה שבינינו לבין אלה שאין בכוחם להתבטא כמונו. מה מאד שמחתי אחר כך, שה"שפת אמת הבליט נקודה זו ביותר והעלה על נס את שיא הפלאים שבדבר. "בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין - מי שמתבונן בפלא זה". [כי תצא תרל"ג]
מתוך הכרה זו, נתמלאתי חדוה וגיל על מתנת אלקים זו שזכינו לה, כח הדיבור שבאדם. משום מה שמחתי גם על שראיתי שהשפת אמת 'משתף' אותנו עם התבוננותו בנפלאות הבורא שבכח דיבורו של אדם. "כמו שמבין מי שמתבונן בפלא זה". ה"שפת אמת" העביר במחשבתו את כל חלקי הבריאה "דומם, צומח, חי ומדבר", כלי השגתו האדירים בחנו וקלטו את כל מערכות היצירה, ומתוך כך הגיע למסקנה חדה וברורה, שדיבורו של אדם עולה על הכל... במקום אחר הוכיח השפת אמת, שכל העולם כולו נברא בשביל דיבורו של אדם. "וזהו עיקר בריאת האדם שנקרא מְדַבֵּר – ועל זה נברא כל העולם..." [שבועות תרמ"ה].
ה'שפת אמת' כמובן שלא הסתפק בתגלית בעלמא, אלא הורה תיכף ומיד איך ליישם זאת בפועל ולמעשה: "לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשם יתברך..." [כי תצא שם]. אתה בן אדם שקבלת את מתנת הפלא שבעולם, הרי שלך לפניך. ראה איך להשתמש בזה כלפי מעלה, על הצד הנעלה ביותר...
*
ומתוך כך עלתה השאלה. אם הפלא בכח הדיבור גדול הוא כל כך, למה איננו תופס מקום מיוחד בהודאה של ברכת השחר? [כבר נאמרו ביאורים על זה. הרי מודים על הנשמה ב"אלקי, נשמה שנתת בי" והדיבור הוא חלק בלתי נפרד ממנה. כתרגום "נפש חיה" רוח ממללא. וע' מהרש"א יבמות (צ"ז. ח"א סוף פ"י) שהדיבור הוא כח הנשמה בגוף].
מתוך האמור על "מותר האדם", מבזיק דבר חידוד משמח. בעצם נזכר הדבר במקום הראשון המכובד ביותר. בברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". איך ובמה מבטא התרנגול את הבחנתו זאת? ב'קוקוריקו' אחד החוזר על עצמו בחד- גווניות, ללא הרף וללא שינוי, שוב ושוב ושוב כל יום עם שחר... ואם כן, נובעת כאן מאליה, הודאה פי רבבות אלף לאדון הנפלאות יתברך, על כח ההבעה של האדם שהוא פלא בפלאי הבריאה כולה... הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, ולנו נותן בינה לשמוע ללמוד וללמד, לבטא את מחשבותינו באופנים אין קץ....
*
מה רבו, מה עמקו, מה עצמו, גווני דיבורו של אדם. וכח הפלא הזה נושא את עולמנו הרוחני בפרט... לתורה, לתפילה, לשבח, לשירה והודאה, לעידוד ונחמה. האבות הקדושים וכל חכמי ישראל לדורותיהם, למדו ולימדו בו תורה ודעת אלקים. נביאים התנבאו בו, [הרי כתבו רבותינו הראשונים ש"נביא" הוא מלשון "ניב שפתים"]. הפוסקים הורו בו, בעלי התורה מסרו בו את חידושיהם, בעלי היראה הוכיחו, הלהיבו ורוממו בו, המשוררים אמרו שירה ובעלי נפש עודדו ודובבו וניחמו... כוחו האדיר של הדיבור "נפש חיה" שבאדם, מילאה את הארץ חיים שוקקים. רבבות אלפי יצירות ופעולות כבירות בבנין עולמנו, נוצרו והתפתחו בעזרת שפה משותפת בין אנשים, התאם דעות, התייעצות והידברות.
מה יקרה מתנתך לנו, רבונו של עולם! דווקא עכשיו ראוי לגשת לתפילה, כך מתחילים להעריך ביתר שאת, את מה שהענקת לנו הקב"ה בטובו ומה שאנחנו מסוגלים ליצור עמו בצורות ואופנים שונים לכבודו יתברך וכדברי השפת אמת: "לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשם יתברך..." ולכן ראוי להתכונן איך להשתמש בכוח זה שנתת לנו , להתפלל לפניך בהכנעה ואהבה...
*

לפני שנים תארתי לך משל מאלף, שבשעתו עורר את הלב. פעם העניק איש לבנו חביבו מתנת אהבה ליום הולדתו, עט מרהיב עין עשוי זהב טהור. האב ביקש ממנו שיכתוב לו מדי פעם דברי תורה וגם אם יצטרך למשהו שירשום את בקשתו לאביו וכך יתלמד לכתוב כהוגן. כמו כן הציע לו לכתוב מכתבים לחברים, 'איגרת שלומים' מתוך חיבה והערכה. הבן שמח במתנתו עד לאחת, הסתכל בעט הזהב יום יום והשתעשע בו מאד...

פעם נכנס האב לחדר הילדים ורואה לחרדתו בן יקיר זה, אוחז בידו האחת בפטיש ובידו השניה את עט הזהב ומתוך "משחק" זה עומד להלום ולנעוץ "מסמר" זה באחיו הקטן באמצע שנתו...". האבא חטף את יד בנו והתחיל לצעוק עליו. "היצאת מדעתך?" "אתה יודע שאתה מסכן בזה את חיי אחיך, את חיי ילדי הקטן, זה מעשה איום ונורא!"

"ובמה אתה עושה זאת?" הוסיף האב להזדעק: במתנה היקרה שנתתי לך מתוך אהבה? במתנת אהבה וקירבה אליך, אתה עומד לשפוך את דם בני השני, האהוב עלי לא פחות ממך?".

והנמשל פשוט ונוקב. רבותינו הראשונים קראו ללשון "קולמוס הלב". כל אחד מאתנו קיבל מתנה יקרה מפז מאבינו שבשמים, עט זהב מהודר, בו יכול להביע את רגשותיו והגיגיו, כפי שאף אחד לא יכול... מי שמשתמש בפיו ולשונו לדבר על יהודי אחר דברים אסורים, דומה ממש למי שהולך בסתר לשפוך את דם אחיו החף מפשע, בעֵט הזהב שהעניק לו אביו... חז"ל אמרו שלשון הרע רציחה יש בו. ב'קולמוס' הלב הזה שנועד ללמוד בו ולהתפלל, להודות ולהלל, לכבד ולחזק אחרים, משתמשים בו ככלי משחית. לוקחים את עט הזהב יום אחר יום בשאט נפש ורוצחים נפשות, בניו אהוביו של אותו אב, נותן המתנה... את הפסוק "ארור מכה רעהו בסתר", [דברים כ"ז כ"ד] פירש רש"י הקדוש על לשון הרע...".

ב'קולמוס' הזהב, מתנת הפלא מן השמים, ראוי להשתמש בה, אך רק לדברים טובים ומועילים באמת. "חץ שחוט לשונם" נאמר, – כמו בחץ ממרחקים שייך לרצוח נפש חלילה בכח הלשון. בזוהר הקדוש כתב שחטא הלשון מעורר קטרוג והורג נפשות בעולם ר"ל. אבינו שבשמים מזהיר אותנו: אל תשפוך את דם בני!!! אין לנו מושג עד כמה ששייך להחריב בדיבור. א-י-ן ל-נ-ו מ-ו-ש-ג!!!

ודווקא על פי הזוה"ק הזה [ח"ב רס"ד:] וענין הנפשות שבו, הסביר ה'חפץ חיים' למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע. גם זאת כתב בהקדמת ספרו 'חפץ חיים'. "ונראה שהטעם שהחמירה התורה כל כך בזה העוון, משום שמעורר וכו' ועל ידי זה הורג כמה אנשים בכמה מדינות". חמירא סכנתא מאיסורא, קל וחומר אם משולבים שניהם גם יחד!

*

לדאבונינו למדנו מן ההווה, משל ודוגמה על נושא זה. הבעש"ט זי"ע היה מורה לאדם להתבונן וללמוד ממה שקורה סביביו. ואמנם ממאורעות התקופה שהפכו עולמות, ירחם ד', צריך ללמוד לקח. הנגיף אינו נראה ואינו נרגש. מישהו פתח את פיו בקצה העולם וגרם להזיק נוראות בעולם כולו בצורה בלתי מובנת. העובדה שלא מבינים איך, כמובן שאינה מפחיתה את האחריות לחיי הזולת. המסכה אף היא מלמדת למי שרוצה להתבונן, ש"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".

*

כמה החמירו גדולי החסידות וגינו בחריפות את הפוגמים דיבורם! כמה הפליגו הבעש"ט הקדוש ותלמידיו, בענין "ברית הלשון", שפוגם בקדושת ישראל ממש! כמה 'הרעיש עולמות' בזה בעל ה"תולדות" בשם רבו הבעש"ט. דבר פשוט היה אצל מאורינו אלה, שאם משתמש בכח המדבר היקר שלו, שהוא מותר האדם מן הבהמה, לדברים אסורים, נחשב ח"ו כגרוע מבעל חי. [עטרת ישועה בשם אביו ה"אמרי נועם" מדזיקוב זי"ע -פ' שלח].

וכך הורה החוזה מלובלין זי"ע "צריך שלא לדבר משום אדם כלל, כי אם מהברורים והמפורסמים לשבח מעשים קדושים שלו... ובפרט ליזהר מחטוא בלשון השכיח... מלצער שום אדם מהלבנת פנים ומנצוח שלא לשם שמים...".

בספרו 'זכרון זאת' כתב הרבי מלובלין זי"ע דבר נפלא. "גם פשוט טוב למעט בדיבור. כי כל זמן שהאדם מרבה דברים אי אפשר לבוא לתשובה, כי אינו מתיישב בדעתו כלל. משא"כ אם הוא מחריש לדעת מתיישב ומתבונן, יכול לזכור ולשוב להתנהג בטוב ולהתחרט על מה שצריך...". [תרומה –תצוה עה"פ והיה פי ראשו]. לפעמים צריך לעצור מלדבר בכדי להתבונן ולשוב אל ד'.
*

ידוע מכתבו של האמרי אמת זי"ע שביקש ללמוד ספר חפץ חיים, אבל האם זוכרים היטב את תחילת דבריו? "כאשר רבו הצרות מבית ומבחוץ ונאמנים דברי חז"ל בגלות הזה מטעם לשון הרע ושנאת חנם ולזאת אבקש להתחזק בענין... ר' ישראל! דורנו שרוי בצער אנוש. המון יהודים סובלים כל כך בכל רחבי תבל, ירחם ד'! בבלימת פה, בשתיקה בזמן הראוי אפשר בהחלט לעזור למצב! שנזכה לגאולה וישועה במהרה!

לפני שנים ביקרתי בפינת יקרת מיוחדת בארה"ב, בקהילה של חסידי צאנז ביוניאן סיטי. נפלאתי מאיכותה של קהילה קדושה זו, שגַלֶיה של אמריקה לא נגעו ולא פגעו בה. ניכר שם היטב "כח הפועל בנפעל" הענק שבענקים שייסד מקום קדוש זה, כ"ק אדמו"ר מצאנז בעל "שפע חיים" זי"ע, שהטביע שם את חותמו.

ושם בחדר שליד בית המדרש ראיתי פתק על הקיר, העתק מתוך דברי ה'שפע חיים' בספרו בענין שמירת הדיבור. ודברים כדרבונות אלה המריצוני להתחזק שוב בדבר זה. וזה לשון קדשו של אותו אדיר-דעה, שבנה עולמות במסירות נפש; כך נאמר במאמר משנת תשמ"א: "וכל מי שרצונו לחיות ולהתנהג כיהודי ועל כל פנים במקצת, צריך שיקבע לעצמו שיעור בספר שמירת הלשון מהגה"ק בעל חפץ חיים זצוק"ל ויחזור עליו מאה ואחד פעמים עד שיהא שגור על לשונו וכולי האי ואולי... ואשנה על בקשתי את המלמדים בתלמודי תורה וכן המחנכות בבתי החינוך שלנו שילמדו עם הבנים והבנות את הפרקים הנחוצים מספר שמירת הלשון. כי זהו הגורם לירידת הדור... ועולם הפוך ראיתי שמרעישים עולמות על הבלים ודברים שאין בהם ממש ועיקרי התורה מבטלים במחי יד והכל מסיבה זו שהזניחו את לימוד שמירת הלשון... עכ"ל. [שפע חיים "רעוא דרעוין" פ' בא, מאמר ז' ע' רפ"ב]

*

בנושא שמירת הדיבור לא מדובר על "מדרגות" למופלגי יראה וחסידות בלבד. גופי תורה הם לכל אחד ואחד. ענין שמירת הדיבור ואיסוריו לא נתחדשו בראדין אלא נאמרו מסיני מפי נותן התורה. "לא תשא שמע שוא", "לא תלך רכיל בעמך" ועוד, נאמרו יחד עם איסורים אחרים וגם מצוות עשה כתקיעת שופר, צום ביום הכיפורים, ישיבת סוכה, נטילת לולב ואכילת מצה. כמו ששם אין מחפשים קולות והיתרים, קל וחומר לאיסור ששקלו חז"ל כנגד שלשה עבירות חמורות. שני דפים בגמרא הקדושה, נחקקו על נושא זה במסכת ערכין.

גופי תורה הם! ה'חפץ חיים' לא בא לחדש חומרות אלא סידר ובירר מה שכתוב בגמרא, בראשונים ובאחרונים. החפץ חיים בעצמו לא היה שתקן כלל בעצמו אלא איש שיחה קולח, אלא שמתוך דיבורו למדו, מה ראוי לדבר ומה אסור.

ה"חפץ חיים" קבע בעניני הדיבור האסור מסמרות להלכה בספריו, כמו שקבע את ההלכה ב"משנה ברורה" שלו. הוא הדגיש ברורות בהקדמת ספרו "חפץ חיים" שאת הכל בירר להלכה ממש בדיבוק חברים גדולי תורה. אפילו את "שערי תשובה" לרבינו יונה הביא בעיקר שמקום שמקיל ולא במקום שמחמיר, אלא אם כן מצא לזה מקורות נוספים...

*

הסתפקתי אם לכתוב זאת או לא. בכל זאת רשמתי את הדברים הבאים למזכרת "פרי הבידוד" של שנת תש"פ; רשמי תקופה די מוזרה בצורת החשיבה וההנהגה, "מתוך הערפל", מתוך הריחוק החברתי.

שחר של יום שבת קודש. ישבתי בדד בחדר ספרי כשקורי שינה אוחזות את עיני והדמיון והמציאות מתמזגות כעין חלום. שקט עמוק שרר סביבותי. כנראה ש"דו שיח" כדלהלן נוצר מפני שהתעמקתי אז בתולדותיו של צדיק. דימיתי שהנני שואל את ה"חפץ חיים": "ילמדנו רבינו, למה חיבר את ספר "חפץ חיים" עוד לפני ספר "משנה ברורה" המורה לנו 'אורח חיים' של יהודי יום יום?

ואז נדמה היה לי שהנני שומע מפיו הקדוש של אותו זקן, מלים כדרבונות ובכל זאת בהבעה של רחמי אב: "מיין קינד, 'ערשט דאס לעבן' און נאכדעם 'וויאזוי צו לעבן'". ראשית כל מקדימים את 'החיים עצמם' ושוב: ההוראה 'כיצד לחיות'. שמירת הלשון היא עצם החיים במציאות הפשוטה של אורך ימים ושנות חיים. מי האיש החפץ חיים, מות וחיים ביד לשון; ואחרי זה בא "אורח חיים" שהמשנה ברורה בא לבארו, לבררו ולפסוק את הלכותיו והליכותיו", צורת החיים הרוחניים... ולא זו בלבד, אלא שהורה לנו דוד את המלך את הסדר. "נצור לשונך מרע" – ואחר כך לימוד שאר ההלכות להורות את קיום: "סור מרע ועשה טוב". וזאת כמובן, מלבד מה שנושא שמירת הדיבור היה מוזנח יותר, לעומת ההלכות האחרות.

*

אהובי! כעת הבה נתרענן במיני מתיקה מעולם המציאות... בבחרותי שמעתי עוד את שמעו של הגאון והפוסק רבי בן ציון פלמן זצ"ל מבני ברק שהיה מגדולי התורה שבדור. לאחרונה עורר את לבי אחי הגדול שליט"א כמה ראוי ללמוד מתולדותיו והליכותיו של ענק רוח זה. ראוי לציין שהרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע שם עליו עין וייחס לו תשומת לב בילדותו ו'החזון איש' זי"ע קירבו בבחרותו בחיבה יתירה. הם הרגישו את פנימיותו כי לגדולות נוצר. ואמנם עלה ונתעלה האיש לגבהים בלתי נודעים.

כשם שהיה רבי בן ציון גאון אדיר בתורה, כך שגבה גאונותו במידות ישרות, בהליכות חכמה ונועם, בזיכוי הרבים, בוויתור, בהבלגת גבורה, בצניעות ובענווה טבעית. מה שאיפיין אותו ביותר היתה "אומנות השתיקה". הרי כך אמרו חז"ל [חולין פ"ט.] מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם". אומן היה רבי בן ציון בשתיקה, הבנה עמוקה היתה לו באומנות זו, מתי ראוי לשתוק ומתי ראוי לדבר.

למרות שמטבעו היה חי ותוסס ומלא מרץ ודיבורו בתורה היה מתגבר והולך במהירות ובשטף, הרי שבמלים שאין צורך בהן, אכף עליו מדעתו ומרצונו את השתיקה עוד משחר ימיו, מזמן הבר מצוה שלו. בזה היה ידוע כשתקן מופלג.

מה נפלאו גדוליך ישראל! מדי שבת בשבתו במשך חמש עשרה שנה, היה הרב פלמן צועד מבני ברק לתל אביב משום מצוות כיבוד אב. בדרכו הארוכה שהיתה רצופה במחשבות דברי תורה, היה עוצר ליד ביה"ח איכילוב, לפגוש שם אדם גלמוד ניצול החורבן ולבדח את רוחו. לשם כך היה 'אוסף' במשך השבוע פה ושם 'מילי דבדיחותא' שונות על מנת להרנין לב אומלל. אמנם כאמור, כשלא היה צורך בדברים, היה מתעטף בשתיקה.

*

והרי סיפור 'פשוט' מלא ענוות חן הכובש את הלב, בו לימדנו אותו גאון עד כמה צריך להעריך פֶּה טהור ונקי. פעם כשהלך ברחוב הבחין הרב פלמן באברך שדחף עגלה של תינוק. המוצץ נפלט מפי התינוק ונפל. רבי בן ציון התכופף בזריזות, הרים את המוצץ, ניקה אותו היטב והחזירו לפי התינוק. האברך היה נבוך, גברא רבה כזה מתעסק במוצץ של תינוקו? הוא ניגש אל הרב פלמן, ביקש סליחה והתנצל.

הרב ענה לו אז בחיבת הקודש: "על מה יש להתנצל? היתה לי הזכות להכניס מוצץ לפה שמעולם לא דיבר לשון הרע!"... וכך נפרד מהם בחיוך מלא אהבת ישראל ואהבת השתיקה הראויה... ["ספר ללא שם" ע' 157]

*

ומענין לענין באותו ענין של 'דחיית' התנצלות ובקשת סליחה, לא אמנע ממך סיפור מרגש מאד. בכלל כתב ה'חפץ חיים' שאהבת ישראל עילה היא לשמירת הדיבור. [ראה זכור למרים פי"א] ולכן נמשיך נא בסיפור שכולו אומר אהבת ישראל של צדיק יסוד עולם, ששמירת דיבורו נשגבה מאד בדקדוקים אין מספר.

את הדברים סיפר לי לאחרונה ממש, ידיד ת"ח, נכד של בעלת המעשה, ששמע זאת מפיה פעמים רבות. יהודי יקר היה גר בעיר בארדיוב ושמו הרה"ח ר' אשר רייכמאן ז"ל, מחסידי באבוב. קרוב לפני פרוץ המלחמה נסע לארה"ב לבקר את הוריו שהיגרו לשם בשעתו. וכך נתקע ר' אשר שם לבדו, כשזוגתו ושמונת ילדיו נשארו בעמק הבכא. בת אחת שרדה והצליחה להבריח את הגבול להונגריה, כשהיא מחופשת לנכרית. כשהגיעה לבודפעסט נכנסה אל הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע, שהתגורר שם באותם הימים, לפני עלותו לארץ הקודש.

מתוך התנצלות ובקשת סליחה מן הצדיק, מסרה לו שרידת החרב את שם אביה וכתובתו וביקשה ממנו שכשיגיע בעזרת ד' למחוז מבטחים, ימחול להודיע במברק לאביה בארה"ב, שהיא נשארה בחיים... הרבי הקדוש הזדעזע וקרא: "אויף דעם בעט מען מחילה??? מודיע זיין א טאטן, אז א קינד לעבט"? על זה מבקשים סליחה? להודיע לאב, שנשאר לו ילד בעולמו?".

סיפור זה עולה על גדותיו באהבת ישראל ובתוקף מדת הרחמים שבו. הרבה בכיתי עליו במסתרים, ועדיין לא יבשו הדמעות. בת קול עולה מתוך "תרעומת" נלבבת זו של מלאך האלוקים: "היתכן? אויף דעם בעט מען מחילה??? היש לך זכות גדולה מזו מלהיטיב ליהודי, לרומם את שברון רוחו, לשקם קצת את חורבנו, להקימו מעפרו, לחבוש את פצעיו האיומים, לבשר לו שנשאר לו שריד עלי אדמות, המשך למשפחתו? על מה אני יושב על כסא זה, אם לא להיטיב לישראל ולהשפיע עליהם טובה וברכה, חסד ורחמים? געוואלד! הרי קיבלתי כאן מתנה, זכות עצומה, אוצר של הטבה, ועל הענקת זכות זו מבקשים סליחה??? כמובן, שהמברק לארה"ב נשלח תיכף כשהגיע הרבי ואחיו זי"ע לארץ ישראל, למרות כל מאורעות ומוראות הדרך.

*

ובאותו נושא של התנצלות... אצרף כאן מעשה גדוש אהבת ישראל שהייתי עד ראייה לו. זה היה בבית כ"ק אדמו"ר מסקולען הגה"צ ר' ישעי' יעקב שליט"א שהיה גר אז במונטריאל. פאר מקדושים זה החלים אז ממצב בריאות קשה מאד ר"ל שהיה שרוי בו. יהודי אחד נכנס אז לבקרו בביתו וכשראה את פניו המאירות של הצדיק, ששוב ישב בחסדי ד' ליד שולחנו בריא ושלם, יצא האיש מגדרו מתוך התרגשות ושמחתו פרצה גבולות. האהבה קלקלה את השורה אז בריקודו הנלהב...

לימים התכבד האיש לנאום בפני קהל ועדה לטובת מוסדות סקולען "חסד לאברהם" בנוכחות האדמו"ר. הוא הקדים בקשת סליחה והתנצלות על שבשעתו התפרץ משמחה בבית הרבי ולא שלט ברוחו בנימוס ודרך ארץ כיאות. הרבי מסקולען הגיב אז באותן המלים ממש. "היתכן? אויף דעם בעט מען מחילה? אז מען פרייט זיך מיט א גוטן פריינד?". כששמחים ורוקדים משמחה עצומה על ידיד שנשאר בחיים, על זה מבקשים סליחה? היתכן??? אהבת ישראל שקרנה אז מפניו הקדושות בבטאו מלים אלה, בקעה את אויר החדר...

מתנצל אני אהובי, על שאני מרבה בסיפורים כאלה אולי שלא מן הענין, ברם ידעתי מה שבטוב לבך, תענה לי עכשיו...

*

נחזור לעניננו! נתבונן נא בסדר "על חטא" ונראה, שפעם אחת בלבד אנחנו מזכירים "על חטא שחטאנו לפניך במאכל ובמשתה". והרי עניני מאכל ומשתה כוללים חלק גדול מ"השלחן ערוך" שלנו. כשרב בישראל נבחן להוראה, בוחנים אותו על חלקו הראשון של 'יורה דעה', וחלק זה אף הוא איננו כולל את כל עניני המאכל והמשתה שבשלחן ערוך...

ועכשיו נספור נא יקירי, סוג אחר של "על חטא", על חטא שחטאנו לפניך: בביטוי שפתיים, בדיבור פה, בוידוי פה, בטומאת שפתיים, בטפשות פה, בכחש ובכזב, בלצון, בלשון הרע, בשיח שפתותינו, ברכילות... הרי לנו עשרה חטאים שבדיבור ואם נוסיף הונאת ריע הכוללת גם אונאת דברים, הרי אחד עשרה... מזה תבין את יקרת ענין הדיבור וחומרתו אם משתמש בו לעבור את פי ד'... כל "תנועה" שבו, בין לטוב ובין למוטב, נשקל במשקל הזהב ונערך על פי ערכו, כי מדובר כאן על כח הפלאים שבאדם שאין קץ לשוויו...
*

דוד מלך ישראל הוכיח : "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי". [תהלים נ'] מסדר הדברים במזמור זה שבתהילים משמע, שגולת הכותרת שבעוולה זו של חטאי הלשון הוא מפני שמדברים על אח מאחינו בני ישראל, הלא כל ישראל כאחים הם כפי שמוכיח זאת הרמב"ם [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב] ממקרא: "בנים אתם לד' אלקיכם". אם אב אחד לכולנו, אז אחים אנחנו! ה'חפץ חיים' הזכיר כמה פעמים בספריו, שכמו שלכל אב, כואב אם מדברים סרה על בניו, כמו כן הוא כביכול כלפי מעלה, הרי נאמר בנים אתם לד' אלקיכם". [ראה שה"ל שער התבונה פ"ה].

ישנו משל עתיק ומחוכם, שהזהב שאל פעם את הברזל: למה כשהולם עליך הפטיש, יוצא ממך קול רעש מאויים כזה, ואילו כשמכה עלי הפטיש שומעים נקישה קלה? ענה לו הברזל: עלי מכֶּה אח שלי, [הרי גם הפטיש הוא של ברזל] וכאב של אח כואב הרבה יותר... ואילו אצלך הוא גוף זר וזה יותר נסבל. צריך לזכור כמה כואב לאבא כשבנים מכאיבים זה את זה. עוול עמוק נעשה בחטא הלשון. "תשב באחיך תדבר"!

ועל פסוק זה ביאר ב"אור החיים" הקדוש בשם קדמונים. "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי". ש"בן אמך" מוסב על המדבר עצמו. כלומר מי שמדבר על אחיו מטיל דופי בעצמו על שנוהג כן...

*

ידועים דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין בשם רבו בעל "מי השילוח" מאיזביצא זי"ע, שכל מאמר ואגדה בש"ס יש לו קשר מסויים לפרק ולמסכת שהם מופיעים בו. כגון אגדות הַמָן נמצאות בפרק יום הכפורים שבמסכת יומא, שבו דמינו למלאכים והַמן מאכל מלאכים הוא, אגדות ארץ ישראל נכתבו בסוף מסכת כתובות מפני ש'ארץ ישראל היא קרקע המיוחדת לכתובתה של ארץ ישראל, ש'סוגיית 'מעמד הר סיני הובאה בפרק "רבי עקיבא" שבמסכת שבת, מפני שרבי עקיבא היה "שורש תורה שבעל פה" וכהנה וכהנה...

ולאור הדברים יתכן להמשיך את מחרוזת רעיונות זו, שסוגיית לשון הרע נמצא במסכת ערכין; מפני שאם מעריכים אדם מישראל כראוי, נמנעים מלדבר עליו דברים שלא כהוגן... במסכת ערכין לומדים שלכל יהודי יש ערך, אף לאלה שאין להם דמים בשוק...

*

אהובי! הולכים להכשיר את הכלים, כלי הדיבור, במיוחד לכבוד ירח האיתנים. כלל אמרה תורה בהגעלת כלים. [במדבר כ"ג ל"א] "אשר יבוא באש תעבירו באש". ופירש רש"י על פי חז"ל [ע"ז ע"ה:] כדרך תשמישו – הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין". דברי תורה ותפילה בחום ובלהט מסייעים להוציא את הבליעות האסורות...

מי שרגיל בספרי האלשיך הקדוש, יודע עד כמה מתוקה לשונו ומלאה אהבה זכה, אהבת ד' ואהבת ישראל. כמה מעודדים דבריו על יום טוב של ראש השנה, על רחמי אבינו שבשמים ואהבתו אלינו, שיהיה יום שהעולם נידון בו, גם יום מקרא קודש באכילה ושתייה ושמחה. "דבר אל בני ישראל אשר אהבתי... כי הלא לשַבת ולשמחה יהיה לכם זכרון התרועה וההכנעה". [ויקרא כ"ג כ"ג]
אכן בנושא אחד רואים אנו שיצא מגדרו להוכיח ב'חרב פיפיות'. הוא מגנה בחריפות עצומה את מי שאינו שומר פיו ולשונו וממשיך לעבוד את הקב"ה בפה מוכתם זה, בתורה ותפילה. הוא מחה על זה בתוקף בלתי מצוי בספריו! [שמות כ"ח ל"א ושם ל"ה]. מי שמשמש מלך בשר ודם, כמה יזהר שאת הכלים שבהם הוא משרת את המלך הזה יהיו נקיים ומצוחצחים להפליא ואם עושה כן לפני בשר ודם, קל וחומר עד אין סוף על מי שמשמש את מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר ברא את כל העולמות והכל כאין הוא נגדו, אלא שמרוב חסדו מבקש הוא את עבודתנו לפניו ואיך ירהיב אדם בנפשו שלא כלי הדיבור בהם אנו משרתים לפניו; נקיים ונשמרים מכל סיג ופגם של איסור.
*

והנני להרנין את לבבך, יקירי, ברעיון שהגה מרנא ה"חתם סופר" זי"ע ברוח קדשו והוא יסוד מוסד לכל רגע ורגע בכל שטחי החיים. וכך אמר אותו קדוש: הרי אמרו חכמים במשנה [ספ"ד דאבות] "על כרחך אתה חי". ולעומת זאת בקוטב האחר, מצאנו כתוב: "מי האיש החפץ חיים" כלומר שיש לו חפץ לחיות ואין הדבר על כרחו... והעצה היעוצה להגברת רצון החיים, הוא, לראות טוב ולא לחיות חלילה חיי "בעל כרחך" חסרי רצון ומצב רוח, הוא "נצור לשונך מרע". כלומר לסור ממחשבה שלילית, לחפש את נקודת הטוב והאור בכל נסיבות ומצבי החיים ולקבל באהבה וזוהי הסגולה הבדוקה לחֵפץ החיים ורצונו!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
וענית ואמרת לפני ד' אלקיך!
שיתקיים בנו מקרא שכתוב [תהלים ע"א]
תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ
גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

[דרומי]

ייש"כ

[לחידודא יש להעיר שתש"פ ר"ת ת'הא ש'נת פ'ה, או תש'מרו פ'ה

ותשפ"א מוסיפה גם את האף...]

[נחומצ'ה]

ייש"כ

[לחידודא יש להעיר שתש"פ ר"ת ת'הא ש'נת פ'ה, או תש'מרו פ'ה

ותשפ"א מוסיפה גם את האף...]

ואפשר לדרוש פ'י א'מת.
כי לפחות השנה גילינו, שבכוחנו כן לפעול בתפילה.
[עד היום הורגלנו לשנן ולחזור, כמידי שנה על ה'מחזור'.
גם את 'ונתנה תוקף' קראנו-אמרנו. אך השנה אנו יודעים מה זה 'מי במגיפה.'
לא רק המוות אלא עצם השבתת וטירלול החיים.

[איש לוי]

מיוחד ממש

[ארזי ביתר]

האם מאמרי הגרמ"י קנר נשלחים בדוא"ל?

[לייטנר]

.

[דרומי]

[תגובה ללייטנר]

כל כתיבתו של הרב קנר היא בסגנון של 'התפעלות'. לא באופן מחושב, שקול ומסודר, אלא מתוך התרגשות והתלהבות. מוגזמת לפעמים. וכעין מנהג ה'משפיעים' שלעתים חוזרים על מלה אחת או משפט אחד פעמים רבות שוב ושוב, בטונים שונים, גם לאחר שהקהל כבר הפנים את הענין היטב...

אכן, מי שסגנונו מיושב, שכלי ו'קריר', לפעמים מתקשה להבין מה החידוש ומה ההתלהבות. אבל זה הסגנון.

[מכון חכמי ליטא]

חדשות אני שומע שאפשר ל"להסביר" כל דבר טפשי ולא הגיוני שזה "סגנון" ואין לנו לדון לגופו של ענין.
אפשר להעתיק את זה לכל תחום.

הרב קנר עצמו (מחבר שפתי מלך על הרמב"ם) בטח היה מודה לדברי הרב לייטנר.

[דרומי]

הרשות נתונה...

[אגב, אני באופן אישי פחות מחבב את ההתלהבות ה'מוגזמת' וסימני הקריאה הרבים וכו' וכו' (אחד מידידיי רגיל לספר סיפורים ומקדים לפניהם "והנה סיפור מדהים/נפלא/יוצא מן הכלל" ואח"כ מספר איזה משהו קצרצר וחיוור. תמיד זה מרגיז אותי מחדש...), ולא באתי אלא להצביע על העובדה הפשוטה שזה סגנון כללי וממילא לא מתאים לבחון כל מלה בזכוכית מגדלת כי מלכתחילה לא היתה כאן כוונה אמיתית לדייק בכל פרט ומלה].

[לייטנר]

.

[עזריאל ברגר]

היא ביקשה זאת בלשון של "במחילה מהרב", והוא שלל לחלוטין את סגנון הדיבור הזה.
זהו הסיפור.

[לייטנר]

.

[איש גבעות]

הרב לייטנר
הבעיה שאתה מציג קיימת בהרבה מסיפורי הצדיקים.
התפעלות רבתית מכך שהצדיק עשה דבר שמצופה היה מכל אדם לעשות.
לי זה תמיד חורה.
כנראה שמספרי הסיפורים הנ"ל סבורים שהרבי חי בעולם כל כך גבוה כך שכל מעשה הטבה פשוט ליהודי, היא הקרבה עצומה מבחינתו בעצם ירידתו לעולם השפל כדי לפעול בו.

[דמשק]

מסופר שהיה חסיד אחד ת"ח ויר"ש שהיה נוסע להתפארת שלמה (כמדומה), והתפא"ש היה תמיד מעריכו ומכבדו כיאות לת"ח ויר"ש כמותו,
באיזה שלב החליט החסיד כי הוא נהיה אדמו"ר, בפעם הבא בהגיעו את התפא"ש, לא התייחס אליו התפא"ש ולא כיבדו כבימים ימימה, שאל הלה את התפא"ש מה קרה?
ענהו התפארת שלמה, עד היום באת בתור חסיד, "אלץ חסידישע יוד ביזט דו גאנץ גוט, אבער אלץ רבי..." (בתור חסיד אתה באמת מורם יותר וראוי לכבוד, אבל בתור אדמו"ר נו נו..)

ואחד מאדמו"רי זמנינו שליט"א סיים:
ובזמנינו צריך לומר הפוך, בתור רבי ביזט דו גאנץ גוט, אבער אלץ חסידישע יוד...

[עזריאל ברגר]

ומזה יש להתפעל?

האם כל אדם היה שולל את האמירה "במחילה על שאני מטריח אותך" וכיו"ב?!

[נוטר הכרמים]

האם מאמרי הגרמ"י קנר נשלחים בדוא"ל?

אינני יודע.
לא נראה לי שבתפוצה רחבה.
אני מקבל לעיתים מזומנות באופן אישי מידיד משותף.

[פילווישוק]

שוחחתי פעם עם נשוא האשכול שליט"א על כתיבתו ה'הונגרית' מלאת הרגש, והוא אמר לי שדווקא קשה לו - כמי שאין לו שורשים הונגרים - להשתפך כך ברבים, אך התברר לו שזה נכנס לאנשים ללב, אנשים מתחזקים מזה, לכן הוא מתאמץ נגד טבעו להביע את מלוא רגשותיו בכתיבתו.

עם זאת, יש לציין שאין כאן ניפוח של רגש והגזמה לא אותנטית. מי שמכיר יודע איך שיחה מעמיקה בעבודת ה' [כולל נושאים של אהבת הבריות, אהבת ישראל, וכמובן תורה וחסידות] עם הרב קנר שליט"א עלולה להעמיק עד דמעות חמות...

ולעניין חיבורו על הרמב"ם - כמו גם חידושיו המופלאים השזורים ב'מכתביו לידיד', שמתי לב שהרבה מחידושיו מגיעים דייקא מצד הרגש, הוא רואה ברעיונות של גדולי הדורות מימד שאחרים לא קולטים. יותר מפעם נותרתי אחוז הלם לאחר שקראתי כתבה בו ציטט מימרא של ראשון או קדמון שהכרתי ויכולתי לצטט כמעט בע"פ, והנה מתגלה נקודה שמאירה את המימרא באור אחר לגמרי, יצא כאן לקח שבכלל לא הייתי עומד עליו בלי שיהודי בעל שיעור קומה תורני עצום עם רגש אדיר היה מעורר את תשומת לבי.