"נראה כאוכל לבטלה" - בירור שיטת הריטב"א

[אשרי יושבי ביתך]

הנה חידוש עצום מצאנו בריטב"א בפסחים (נד, א) שכתב דאע"פ שיצא מוציא בברכת הבדלה, אינו כן בברכת הבשמים דהיא ברכת הנהנין וכבר יצא, "ואף על פי שחוזר ומריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך". ומ"מ מיישב מנהג העולם להוציא בני ביתו גם בבשמים, "כיון שעושה כך להוציא אחרים, והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים" (יעוי"ש בכל לשונו).

והנה כל דבריו בזה הפלא ופלא, הרי נהנה והוא בכלל האיסור להנות מן העולם בלא ברכה, ומה שייך גדר מחודש הנ"ל של "אוכל לבטלה". ולא נחה דעתו עד שמצא הנאה נוספת בדבר בכך שגורם מצוה, ומה שייכותה לעצם ההנאה ולברכה שעל ההנאה.

אשמח לדעת מה חוו"ד דהת"ח כאן בדבריו.

[יהודי רגיל]

מצאתי בכתבי, לא משהו מיוחד, אולי בכל אופן יוסיף קצת:

וחידוש עצום חידש לנו הריטב"א, שכל שמברך ברכת הריח כדי להוציא חבירו, אף שחוזר ומריח נראה כמברך ברכה לבטלה, שהרי הוא אינו צריך להנאה זו, וכל מה שמריח הוא כדי שיוכל לברך, ואין זו הנאה חשובה לברך עליה.
ונמצא לפי"ז שהעצה המצויה במי שמסופק בברכת הנהנין מסויימת, שיטול דבר שבודאי חייב לברך עליו ויאכל ממנו מעט ויפטור בו הספק, שלדברי הריטב"א לא אריך למיעבד הכי, דנראית כברכה לבטלה. ואולי דברי הריטב"א אמורים רק לגבי ברכת הריח, שריח אינה הנאה ממשית, ואין זו אלא הנאת נשמה, ולכן כל שאין צריך כעת לריח, וכופה עצמו להריח כדי שיוכל לברך, אין זו הנאה חשובה לברך עליה, משא"כ באכילה שהיא הנאה ממשית, אין הבדל במטרתו באכילה זו, שבכל אופן נהנה גופו ושפיר חייב לברך. אך יש להעיר מלשונו 'כאוכל לבטלה'. וצ"ע.
וביותר מחודש תירוצו של הריטב"א, שגרם המצוה שזוכה לה במה שמוציא אחרים מחשיב הברכה שלא תהא נראית כלבטלה [ולכאו' סברא זו אינה קיימת בעצה הנ"ל, שמברך כדי להוציא עצמו מהספק]. וצ"ב שהרי הברכה היא על הנאה גשמית ולא על הנאה רוחנית. ואולי יש לדחוק בכוונתו, שכיון שרוצה לקיים המצוה להוציא חבירו בברכה, וכדי שיוכל לקיים זאת חייב להריח בעצמו, ממילא נעשה לו צורך אמיתי בריח זה, ושפיר מברך עליו.

[נוטר הכרמים]

לכאורה היה נראה שמה שהוקשה לריטב"א לא היה שהרי אין לו הנאה גשמית מן הריח אלא מריח כדי לברך, וא"כ נראה כברכה לבטלה,
דא"כ מה תירץ, אטו הנאה רוחנית 'להוציא' היא הנאה של ברכת הריח, זו הנאה של ברכת המצוות...

אלא הוקשה לו שעד כמה שבאמת הוא עסוק בהרחה, מצד המצוה, מיחסרא בפעולת ההרחה, כי זו הרחה לצורך קיום מצוה ולא בשביל ליהנות.
וע"ז ייסד שהכוונה העמוקה בהרחה על מנת להוציא בברכה אינה גורעת מאומה מפעולת הרחה רגילה עם הנאה, שעד כמה שהפעולה החוזרת הזאת אינה כפייתית,
זה רק מוסיף בהנאה

[מה שנכון נכון]

כמדומני שהריטב"א דן עלה משום ברכה שאי"צ.

[עושה חדשות]

אגב, דברי הריטב"א הובאו בברכ"י סי' רצו, וראה שם סי' רצז בערך השולחן (טייב).

[ביליצר]

זכורני בחכמת שלמה דמותר להרבות בהרחת בשמים ביו"כ אם זקוק למאה ברכות ושוב אינו ברכה שאי"צ
ועיין בשל"ה הובא במג"א רטו.

[אשרי יושבי ביתך]

הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א כתב לי כתשובה על שאלתי ע"ד הריטב"א (נוסח השאלה כנוסח הודעתי הראשונה כאן באשכול): "הוא כאוכל בלי רצון לאכול".

אכן גם זה צ"ב דנהי דאין לו רצון לאכול, מ"מ למה לא יוכל להוציא אחרים, וצ"ע.

[שומע ומשמיע]

לכאורה היה נראה שמה שהוקשה לריטב"א לא היה שהרי אין לו הנאה גשמית מן הריח אלא מריח כדי לברך, וא"כ נראה כברכה לבטלה,
דא"כ מה תירץ, אטו הנאה רוחנית 'להוציא' היא הנאה של ברכת הריח, זו הנאה של ברכת המצוות...

אלא הוקשה לו שעד כמה שבאמת הוא עסוק בהרחה, מצד המצוה, מיחסרא בפעולת ההרחה, כי זו הרחה לצורך קיום מצוה ולא בשביל ליהנות.
וע"ז ייסד שהכוונה העמוקה בהרחה על מנת להוציא בברכה אינה גורעת מאומה מפעולת הרחה רגילה עם הנאה, שעד כמה שהפעולה החוזרת הזאת אינה כפייתית,
זה רק מוסיף בהנאה

הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א כתב לי כתשובה על שאלתי ע"ד הריטב"א (נוסח השאלה כנוסח הודעתי הראשונה כאן באשכול): "הוא כאוכל בלי רצון לאכול".

אכן גם זה צ"ב דנהי דאין לו רצון לאכול, מ"מ למה לא יוכל להוציא אחרים, וצ"ע.

למה כל זה תלוי באם יצא כבר?

[לענין]

ירחון האוצר מו עמ' נה.PNG (52.9 KiB) נצפה 2636 פעמים

[אשרי יושבי ביתך]

כעת מצאתי בפורום לתורה אשכול בדברי הריטב"א הנ"ל.
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php? ... 15#p243948

[נוטר הכרמים]

כתב הריטב"א (שבת קיז, ב) לגבי קידוש בסעודה שלישית בשבת, וז"ל:

אבל לקדש [בה] על היין יש אומרים שאינו חובה... אבל בסעודה שלישית למה לן קידושא אחרינא, ומיהו כיון דליכא אלא בורא פרי הגפן טוב הוא שיברך על היין קודם סעודה לצאת ידי ספק, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, דהא סתמא לא סגיא דלא שתי חמרא בתוך הסעודה והוה בעי לברוכי עלה, והוא נפטר עתה במה שבירך קודם סעודה, דיין דלפני המזון פוטר הוא יין שבתוך המזון כדכתיבנא בדוכתה בס"ד.

ולכאורה צ"ב, אטו בלא שישתה בתוך הסעודה ותועיל לו הברכה ליין שבתוך המזון, תחשב הברכה על היין לקידוש כברכה לבטלה, ומהיכי תיתי ייאסר עליו לשתות יין ולברך עליו על מנת לעשות קידוש.

ובסוכה (כז, א) כתב וז"ל,

ולענין קידוש כיון דקדוש חובת היום ולא חובת סעודה ומפני קדושת היום תקנוהו חכמים במקום סעודה ואין קדוש מן התורה אלא בלילה, וקדוש היום דרבנן וברכת הנהנין בלחוד, משמע דלא מחייב ביה בסעודה שלישית שלא חייבוהו אלא בתחלת קדושת היום דהיינו בסעודת שחרית, וכן דעת ה"ר יונה ז"ל, ויש מחייבין לקדש בו, וכיון דליתיה אלא בורא פרי הגפן וליכא ברכה לבטלה אם רצה לקדש על היין וחביבא ליה חמרא הרשות בידו.

הרי שכאן נקט להיתר גם בלא הטעם של שתיית יין בתוך הסעודה, אלא שהוסיף ש'חביבא ליה חמרא'. ומעתה יש לומר שדבריו בשבת מיירי במי שלא חביבא ליה חמרא כלל, ואינו שותה היין אלא לצאת ידי הקידוש, ולא מסתבר כלל, שהרי כתב להדיא דמיירי ששותה יין גם בתוך הסעודה, ואולי לא חביבא ליה לשתות היין באופן כזה.

ועכ"פ כמדומה שרבותא אשמועינן הריטב"א בזה בגדרי ברכה לבטלה.

[סעדיה]

viewtopic.php?t=52641

[עזריאל ברגר]

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=52641

יישר כח. אכן נראה שלריטב"א יש "שיטה" בזה, שהוא שולל את האכילה או השתיה כדי לברך.