ולכאורה צ"ב שהרי נאמר גם הנחמדים וכו'
וצ"ע
יוסף חיים אוהב ציון כתב:בפסוק שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. יש להקשות למה מדמהו למוצא שלל רב. וי"ל משל לאדם ההולך בדרך ומצא אוצר רב עד אין מספר, והנה האדם ההוא לוקח מן האוצר ממון רב ועצום כל אשר יוכל שאתו, והיה לו שמחה גדולה, וברצותו ללכת משם, ראה שנשאר הרבה מן האוצר הון רב ליקח עד אין מספר, מפני שלא היה יכול לקבל מחמת שאין לו כלים לקבל בתוכם, והיה לו צער מזה.
וז"ש שש אנכי על אמרתך, מה שלמדתי וקבלתי, אבל בגמר לימודי, אף שלמדתי תורה הרבה, אין אני מחזיק טובה לעצמי, כי יודע אני חסרוני ומכיר בעצמי חסרון ידיעת התורה מה שחסרתי, שלא למדתי וקבלתי ממנה אלא כטפה מן הים, דוגמת זה המוצא שלל רב. קיצור לקו"י ח, ב (סי' קכ)
וכמו שפירש רבינו הגדול[b] מרן עק"א [/b]זצללה"ה שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב כי מי שמצא בדרכו אשר הולך אוצר גדול ואין לו כלים להניח בתוכם בלעדי כל מה שיוכל שאת וכפלי כפלים צריך שישאיר והנפש לא תמלא אף כי שמח לבו באשר מצא צר לו על הנשאר אשר לא יוכל להביא אליו כן אמר דהמע"ה שש אנכי על אמרתיך שחננתי. אולם כמוצא שלל רב שצר לי על שלא השיג הנשאר.
(שמעתי לפרש בשם הגרע"א זצ"ל מאה"כ שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב שהדמיון הוא למוצא שלל והשיג ממנו אפס קצהו הנהו שמח על מה שלקח, אך לפי גודל השמחה גדל צערו על מה שלא השיג יותר מחמת עצלותו כן הוא בהשגת התוה"ק שלפי גודל השמחה מצד אחד כן הוא הצער בצד הב' מה שהי' אפשר להשיג ולא השיג ועי' חוה"ל שער חשה"נ חשבון הי"ג).
ושמעתי בשם הגר"א ז"ל פירוש על מה שאמר דהמע"ה שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב אחד מה הוא לשון שש ולא אמר שמח ועוד מהו שהמשיל אמרי ה' לשלל ואמר כך דלשון ששון בלשון הקודש מונח על דבר שמגודל השמחה נולד לו תוגה ובדרך דמיון שני צדדים היו מתלחמים איש נגד אחיו וינצח אחד מהמתלחמים את המחנה שכנגדו מצד שקלע אל המטרה להראש שלהם וניתן לו רשות שיקח כל השלל לעצמו ואך על איזה שעות אחדות ניתן לו הרשות והנה האיש הזה היתה שמחתו גדולה מאד שהיה שלל רב של כסף וזהב ועמל בכל כחו בשעות אחדות האלו לאסוף הון רב אך בנשאו את עיניו כל מה שהיה רואה שהמחנה גדולה מאד וכסף וזהב מונח להפקר עלי ארץ מגודל שמחתו נולד לו תוגה בידיעתו שאין לו רק שעות אחדות לזה והוא חושב מי יתן על עת הזה שהיה לי כח של עשרה אנשים לאסוף כל השלל תחת רשותי בזמן מועט. כן הוא הענין הזה דהע"ה באשר שהוא השיג יקר התורה וערכה ואמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' היה שמח מאד על שהוא רואה שבכל רגע ורגע הוא משתכר כסף וזהב למכביר ברגע זה הוא מוצא תכשיט ששוה מאה דינרין וברגע זה תכשיט ששוה אלף דינרין כן הוא ממש בלימוד התורה בכל רגע ורגע שהוא לומר ואומר איזה תיבה הוא מקיים מ"ע דאורייתא של לימוד התורה בזה העת הוא לומד מקרא ובזה הוא לומד משנה ובזה הלכות וכן כה"ג לענין קיום המצות ועבור כל פרט ופרט יש למעלה עונג בפני עצמו אך מגודל השמחה נולד לו תוגה באשר שידע שימי האדם הם קצרים והוא חושב מי יתן שאוכל ללמוד ולחטוף בזו העת אלפים פעמים כזה כי הלא ישאר עוד הרבה והרבה יותר מונח להפקר ממה שלקחתי בידי וכל רעיון זה רמוז בגמרא בקיצור בעירובין נ"ד א"ל שמואל לרב יהודא שיננא חטוף ואכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה כהלולא דמיא אכילה הוא רמז להלכות ושתיה הוא רמז לאגדות שיש בהן סודות התורה שנמשלו ליין והוא כעין מה שאחז"ל על הפסוק לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי לחמי אלו הלכות ושתו וכו' אלו אגדות.
בספר שפתי צדיקים פרשת לך (וכן הוא בליקוטים יקרים דף ז' ע"ג): שמעתי מפרשים בשם הבעל שם טוב ז"ל נשמתו בגנזי מרומים, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קי"ט, קס"ב) היינו מי שמוצא שלל רב, הגם שיש לו שמחה, ויש לו לשמוח הרבה במה שמצא, אמנם מחמת הדאגה שיש לו על הנשאר, שאין ביכולתו ליקח ולגמור כל האוצר, כי רב הוא מאוד לאין מספר, ודואג על מה שמניח כל כך הרבה, והדאגה הזו מבטל ממנו השמחה על מה שמצא, ועל דרך זה הצדיקים קדושי עליון, הגם שיש להם שמחה בעשייתם המצוה, מכל מקום דואגים הרבה על מה שמניחים עוד עשיית הרבה מצוות שאין ביכולתם לעשות, וכל עת ורגע רואה עצמו כאילו עדיין לא התחיל בעבודה, עד כאן לשונו הקדוש:
ובספר אור יצחק (אבות פרק ד') וזה לשונו, וכמו שאמר הבעל שם טוב שאמר דוד המלך ע"ה שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והקשה הא אמר במקום אחר (תהלים י"ט, י"א) הנחמדים מזהב ומפז רב, והם שני פסוקים שסותרים זה את זה, שאמר שש אנכי וגו' כמוצא שלל רב, ומשמע שהוא אצלו בשוה, זו השמחה לתורה ומצוות שהם אמרתך, ובזה הפסוק אמר שהם נחמדים אצלו יותר מזהב ומפז רב, ועוד מה זה שאמר כמוצא שלל רב והיה לו לומר כמוצא שלל, ותירץ במשל לאדם שמוצא אוצר גדול, אשר אין ביכולתו ליטול כל האוצר, ואין לו שום עצה לזה השאר שישאר עוד הרבה מאוד, אך שיבוא עוד פעם שנית ויש לו צער גדול מזה, כי יחוש וידאג בטרם יבוא ליטול הנשאר בין כך יבואו אחרים ויטלו, לכן זו השמחה שיש לו מזה שלקח ואפילו הרבה, אינו נחשב לכלום נגד זה הצער שמצטער שנשאר אלף פעמים יותר ואין ביכולתו לקבל כולו, שבין כך יאבד ממנו השאר, וזהו שאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, היינו שאין ביכולתו לקבל כולו, וזהו שלמד אפילו הרבה, אבל נגד מה שנשאר לא היה נחשב אצלו שמחתו ממה שלמד, כי זה האדם שהוא לומד באמת, ומכוון בתורה לשמה, הוא היודע שלא למד כלום נגד זה שנשאר עוד, וכל מה שלומד יותר, יודע יותר שלא השיג כלל וכו' עד כאן לשונו, ועיקר דבר זה הוא בסוף ספר אור תורה ברמזי תהלים דף נ"ב סוף ע"א:
דרופתקי דאורייתא כתב:ולכאורה צ"ב שהרי נאמר גם הנחמדים וכו'
וצ"ע
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 303 אורחים