חסידי מצרים והחסידות של הבעש"ט וממשיכי דרכו

[תלמיד-חכמים]

ראיתי שנידון בפורום הספר מורה הפרישות ומדריך הפשיטות לרבי דוד הנגיד (כאן: viewtopic.php?f=7&t=5910&p=50729&hilit=חסיד+מצרים#p50729) ומתוך כך התעוררתי לברר, האם באמת ישנו קשר רעיוני בין דרכם של חסידי מצרים לבין החסידות של ימינו.

כמה עניינים דומים שמצאתי:
א. בספר הנ"ל מדובר אודות הניגונים, ומשמעות דבריו שיש לניגונים משמעות עצמית פנימית והם אינם רק כאמצעי להגיע לשמחה. שם כותב שהניגונים יוצאים לפי מה שהנשמה מרגישה וכו'.
ב. ענין ההתבודדות שנזכר בקישור לעיל.
ג. הפירוש הזהה למילה הזהרה-שענינה מלשון זוהר ואור, שמופיע גם בפירוש התורה לראב"ם וגם בכתבי חב"ד.
ד. גם בנוגע להשתחויות מרובות, בשו"ע הגר"ז סי' קיג התיר ג"כ ל"מי שנתלהב ליבו בתפילה" להשתחוות בעת אמירת שבחים ותחנונים.
ה. העובדה שחסידי מצרים הוזקקו להדגיש כל העת שאין להחסיר אפילו פסיק קטן ממצוות התורה, מראה שהיה חשש כזה אצלם, וכמו שהיה טענת המתנגדים על החסידות בראשיתה.
ו. ענין ה"דוק" (בערבית: טעם) שנזכר בספרי חסידי מצרים, והוא על ענינים שא"א להבינם אלא כאשר האדם חש זאת. ובחסידות של ימינו ג"כ יש כזאת לרוב.
ז. ראב"ם כותב שישנה "דרך תלמידי חכמים" וישנה "דרך החסידים" שהיא צורת עבודה אחרת לגמרי, ולדוגמא, אע"פ שת"ח צריך שיהיה מלבושו נאה ונקי, הרי שהחסיד אינו צריך לזה ויכול ללבוש שק וצמר וכו'.

יש אמנם דברים שאינם שווים בהם כלל וכלל, בראש ובראשונה שהחסידות מיוסדת על הקבלה, וכן ענין האדמורי"ם, ושהחסידות של ימינו הדגישה מאד את ענין אהבת ישראל, בעוד בחסידות מצרים נראה שהדגש היה יותר על עבודה בתוך הנפש פנימה.

אשמח לדעת אם כבר נידון הענין במקום כלשהו, ומה דעת חכמי הפורום בענין.

[צביב]

יש ספרים שכותבים שהחסידות היתה במסורת איש מפי איש מלפני הבעש''ט,
והתחדש אצל הבעש''ט שזו דרך ששייכת לכולם. שתי התיבות האחרונות לא נכתבו בדקדוק
אגב, יש דברים מהבעש''ט שלא שמעתי עליהם ממקומות אחרים, כמו הסיפר ברבי סעדיה גאון, שהתעורר לתשובה מבעל אכסניה, לתקן מה שלא כיבד את ה' אתמול כמו שמשיג ביום בגדלות ה', וכמו תשובת הרמב''ם לקהילה אחת, ששאלותיהם באמונה מקורן מאכילת מאכלות אסורות, ואולי קשור לכתבים שקיבל הבעש''ט כמ''ש בתחילת שבחי הבעש''ט

[עתניאל בן קנז]

יש ספרים שכותבים שהחסידות היתה במסורת איש מפי איש מלפני הבעש''ט,
והתחדש אצל הבעש''ט שזו דרך ששייכת לכולם. שתי התיבות האחרונות לא נכתבו בדקדוק

קשה לומר שהבעש"ט קיבל את דרכו 'איש מפי איש'. מי היו רבותיו? כפי המיוחס [בספר תולדות יעקב יוסף ועוד] היה זה אחיה השלוני שהתגלה אליו.

אכן יש טעם בדבריך, שחלק גדול ממנהגי החסידות, נהגו גם בדורות קודמים, אצל מיוחדים בעם. ואף גם מופיע בספריהם.

[חרסון]

ההנחה היא שהוא ובעיקר תלמידיו לא פעלו בחלל ריק אלא היו חלק מזרמי עומק שהיו בעם ישראל לאורך הדורות וגם באותה תקופה.
ב'ספר הזכרונות' המיוחס לאדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש מופיעה הצעה לתיאור אותם זרמים וזיקת הבעש"ט אליהם. איננה יודע אם חובה לקבלה כמות שהיא (מכמה סיבות), אבל ברור שהיא מיוסדת על מסורות שונות לגבי ה'רקע' ממנו צמח הבעש"ט.

[בריושמא]

ההנחה היא שהוא ובעיקר תלמידיו לא פעלו בחלל ריק אלא היו חלק מזרמי עומק שהיו בעם ישראל לאורך הדורות וגם באותה תקופה.
ב'ספר הזכרונות' המיוחס לאדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש מופיעה הצעה לתיאור אותם זרמים וזיקת הבעש"ט אליהם. איננה יודע אם חובה לקבלה כמות שהיא (מכמה סיבות), אבל ברור שהיא מיוסדת על מסורות שונות לגבי ה'רקע' ממנו צמח הבעש"ט.

אני קורא ומשתאה:
כיצד הגיעו 'זרמי עומק שהיו בעם ישראל' אל אוצר החכמה ואל תלמידי החכמים שדולים ממנו מכמנים ומטמונים?

[לענין]

ההנחה היא שהוא ובעיקר תלמידיו לא פעלו בחלל ריק אלא היו חלק מזרמי עומק שהיו בעם ישראל לאורך הדורות וגם באותה תקופה.

דומה כי גם רבות מההנהגות היחודיות שאנו מחזיקים בהם מכח האר"י הקדוש, גם הם לא נולדו מחלל ריק, אלא היו בצורה כזו או אחרת בדורות קדומים יותר, אלא שהאריז"ל קבע להם כללים מדוייקים.
וכגון: תיקון חצות, תיקון ליל שבועות, טבילה בערב שבת, תפלין במנחה. מצאנו הנהגות כאלו אצל מקובלים בסגנון חכמי צפת עוד לפני האריז"ל.

[חד ברנש]

על זיקת חסידי מצרים (ששאבו מהצ'ופים) וחסידי אשכנז, עיינו במאמר המצורף,

פנטון יי$, שתי אסכולות חסידיות; חסידי אשכנז והיהודים הצופים במצרים.pdf

(1.02 MiB) הורד 465 פעמים

ולחסידות הבעש"ט זיקה מרובה (לאו דווקא מתוך מודעות) לחסידות אשכנז הקמאית, כפי שכתב קלמאר בספרו 'חסידים הראשונים'.

ובאופן כללי ניתן לומר, שהרגש החסידי יכול להוביל לאותם כיוונים גם בלא לשאוב מזרמים חסידיים אחרים.

[בריושמא]

כלל גדול הוא: אם אין הבדלה - בינה מנין?
תמיד יש דמיון, תמיד יש דברים זהים - שהרי כולם אומרים שמע ישראל וגם מבקשים יראת שמים -
אבל אם רוצים להבין וללמוד ולדעת,
כי אז חייבים להבחין. בין תכלת ללבן, בין חסיד לחסיד, בין שיטה לשיטה.

[תלמיד-חכמים]

הרב חד ברנש, ייש"כ על העלאת המאמר.
השאלה היא, האם אכן אותו רגש הוביל להיווצרות התנועות החסידיות, או שהוא שונה.
חשבתי על כך שבעצם בכל דור היו בעם ישראל חסידים, החל מימות הנביאים, ובכל דור הדגש היה על עניינים אחרים.
לי נראה שחסידות מצרים יותר דומה (לפחות מבחינה חיצונית) לחסידות שהיתה בזמן התנאים והאמוראים. מה שמעניין הוא, שבד"כ החסידים אז לא נודעו כמנהיגי הדור, משא"כ ראב"ם ושושלתו.
ואדרבה, יבהיר לנו הרב בריושמא את נקודות החילוק בין סוגי החסידויות על מנת שנבין ונדע.

[הפצת המעיינות]

או שקודם תבהיר נקודות הדמיון...
מלבד "הפירוש הזהה למילה הזהרה"

[תלמיד-חכמים]

או שקודם תבהיר נקודות הדמיון...
מלבד "הפירוש הזהה למילה הזהרה"

אף אם קטנה היא בעיניך, יש בה כדי ללמד על הכלל. לא זכורה לי אמרה כזו מבית מדרש אחר.

[בריושמא]

אדרבה, יבהיר לנו את נקודות החילוק בין סוגי החסידויות על מנת שנבין ונדע.

אי אפשר לכתוב כאן. קצר המצע מהשתרע.
אבל אכתוב את נקודת המוצא:
רגילים להסתכל על סוגי החסידויות, כמו על סוגים אחרים של הלכי מחשבה וכו', מנקודת מבטו של האדם.
מה אומרת החסידות לאדם. ואז מתברר שספרי חסידות וספרי מוסר דורשים דברים דומים. יראת שמים, אהבת ה', לימוד תורה, תפילה בכוונה.
כמובן, יש הבדלים מעטים, דגשים חזקים וגם דגשים קלים. אבל פחות או יותר כולם דורשים מהאדם להתחזק כו' וכו'.
אבל ההסתכלות הזאת טועה ותועה.
בכל שיטת מחשבה וחסידות והשקפה ואמונה - כל מחנה על שפתו ועל דגלו - צריך להתחיל מהקב"ה. לא מהאדם.
כי לכל שיטה יש הבנה מסוימת על היחס בין הקב"ה ובין העולם והאדם.
ויש הבדלים גדולים בין השיטות. שמות, תארים, כבוד נברא, ספירות, פרצופים, אותיות, הנהגות, התנהגויות.
ועוד ועוד.
כאשר מתחילים מהקב"ה, מהבנת היחס בינו ובין האדם והעולם, או אז מתגלים הבדלים עצומים בין השיטות ובין החסידויות.
או אז גם מתגלים הבדלים עצומים - דקים לכאורה ועבים בעומק - בין השיטות ביחס אל האדם ואל עבודת האדם.
ואידך זיל גמור והשכל ודע.

[דבי אליהו]

חסידי מצרים ידועים לנו קצת פחות ממאה שנה, והידע שלנו עליהם בא ממסמכי הגניזה הקהירית.

עד שאנו שואלים מניין שאבה חסידות הבעש"ט את תורתה, הבה נשאל מנין לקחו חסידי מצרים את תורתם.
ולמעיין ינעם: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7 ... 7%99%D7%9D
וביתר עמקות כאן: https://web.archive.org/web/20140812145 ... %D7%9F.pdf

אם אכן שאב הבעש"ט את תורתו מחסידי מצרים אין לנו אלא לומר שבסופו של דבר הגיעו מקורותיו עד הסופים.

[תלמיד-חכמים]

תודה רבה על המאמר של דב מימון, אכן מעניין. בפרט מה שכותב שם על תחילת הצופיות, שלקחה מושגים רבים מהיהדות דרך יהודים שהתאסלמו, ודברים אלו נקראו "ישראליאת" [שם ציין למאמר של גויטיין בענין, על ה"ישראליאת" מתוך תרביץ. מי יודע היכן ניתן להשיגו?] וכבר כתב ראב"ם כעי"ז בספר המספיק, שהצופים לקחו דברים מ"קדושי ישראל הקדמונים".

לענין הבעש"ט, פשוט הדבר שלא שאב את תורתו מחסידי מצרים. השאלה היא האם ישנו קשר רעיוני בין התנועות.

[מגדל]

אדרבה, יבהיר לנו את נקודות החילוק בין סוגי החסידויות על מנת שנבין ונדע.

אי אפשר לכתוב כאן. קצר המצע מהשתרע.
אבל אכתוב את נקודת המוצא:
רגילים להסתכל על סוגי החסידויות, כמו על סוגים אחרים של הלכי מחשבה וכו', מנקודת מבטו של האדם.
מה אומרת החסידות לאדם. ואז מתברר שספרי חסידות וספרי מוסר דורשים דברים דומים. יראת שמים, אהבת ה', לימוד תורה, תפילה בכוונה.
כמובן, יש הבדלים מעטים, דגשים חזקים וגם דגשים קלים. אבל פחות או יותר כולם דורשים מהאדם להתחזק כו' וכו'.
אבל ההסתכלות הזאת טועה ותועה.
בכל שיטת מחשבה וחסידות והשקפה ואמונה - כל מחנה על שפתו ועל דגלו - צריך להתחיל מהקב"ה. לא מהאדם.
כי לכל שיטה יש הבנה מסוימת על היחס בין הקב"ה ובין העולם והאדם.
ויש הבדלים גדולים בין השיטות. שמות, תארים, כבוד נברא, ספירות, פרצופים, אותיות, הנהגות, התנהגויות.
ועוד ועוד.
כאשר מתחילים מהקב"ה, מהבנת היחס בינו ובין האדם והעולם, או אז מתגלים הבדלים עצומים בין השיטות ובין החסידויות.
או אז גם מתגלים הבדלים עצומים - דקים לכאורה ועבים בעומק - בין השיטות ביחס אל האדם ואל עבודת האדם.
ואידך זיל גמור והשכל ודע.

הבדלים מן הסוג שציין החכם מצויים אף בין חסידות לחסידות? (כוונתי לחסידויות הנפוצות כיום, ומאז הבעש"ט).
מעולם לא עסקתי בעולם הזה, אך תמיד קיבלתי את הרושם שכולם יושבים על סדר האצילות וההנהגה שהורה הבעש"ט, אשר עיקרו אותיות מחשבות וכו' - כעין שדברי רוב המקובלים האחרונים מתבססים על סדר ההאצלה שהורה האר"י ז"ל.

סליחה אם זו שאלה פשוטה, אני באמת לא מתמצה.