דרומי כתב:לכאורה, כל עוד אין סנהדרין הרי בלאו הכי אין מענישים את העבריינים, וא"כ אין נפק"מ כ"כ להגדרה המדוייקת.
ואם האדם מרגיש בעצמו שהוא בירר וחקר ולדעתו זה לא בבחינת 'סכנה', לכאורה גם בשמים לא יבואו עליו בטענה, וכעין הדין בחושן משפט של 'קים לי'.
וכמובן במקום שיש 'מרא דאתרא' ו'שבעת טובי העיר' וכיו"ב צריך לשמוע להם ולקיים דבריהם.
דרומי כתב:לכאורה, כל עוד אין סנהדרין הרי בלאו הכי אין מענישים את העבריינים, וא"כ אין נפק"מ כ"כ להגדרה המדוייקת.
מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר
המילה או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו, בין רחיצת מילה, בין בחמין
שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו (רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ח)
כפי שציינת מהמשנ"ב, לגבי רחיצת קטן הנימול נשתנו הטבעים, ואיבע"א נשתנה הידע הרפואי.אשר ברא כתב:להעיר -מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר
המילה או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו, בין רחיצת מילה, בין בחמין
שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו (רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ח)
וע"ע משנה ברורה
עושה חדשות כתב:השאלה דלהלן היא מסתמא 'מעשה שהיה'.
אדם אחד נחלה בקורונה, ונזהר כראוי ולא יצא מביתו. עבר זמן ניכר, ועדיין לא הצליח להשיג 2 תוצאות שליליות. התייעץ עם ידיד/רופא ושמע ממנו שאחרי עבור כ"כ הרבה זמן מהחולי עצמו, כבר אינו מדבק, או כמעט שאינו מדבק, וכך תוקן במדינות אחרות כבר וכו'. עשה מעשה ויצא לבית הכנסת לתפילה. נחרד שכינו לראותו, ותיכף מסר את שמו לממונים, אשר קנסו אותו בסכום גבוה. והנה עבר חודש, ונשתנו ההנחיות במדינה זו, וכעת גם הממונים מאשרים יציאה בשלב כזה. והשכן ליבו נוקפו, האם גרם לו נזק בחינם, והאם חייב לפצותו.
- - - -
לכאו' זה דבר שעלול להיות, שבבתי חולים במדינה אחת רגילים לעשות טיפול מסויים, ויחללו ע"ז שבת, אף שבמדינה אחרת סוברים שזה מיותר. האם הכי דינא?
פלוריש כתב:הרב אשר וייס בתשובתו על ברית מילה בקורונה בצרפת, כתב שכמו שמקשיבים לרב המקומי כך יש להקשיב לרופא המקומי, ולא נתן מקור לדבריו.
ובתור השערה, אולי לא כתב זאת מעיקר הדין אלא הוא רואה לנכון לחזק את ההישמעות להוראות הרופאים בלי התחכמויות, כי כאשר אדם מפעיל שיקול דעת בכל פעם האם לשמוע לרופא או לא, בחישוב כללי יתכן שיש בזה יותר סכנה מאשר הוראה מוטעית של רופא
עושה חדשות כתב:...אולי מנהג המקום כוחו יפה במה שנוגע לסיכון של אחרים, שבזה אפ"ל שהרחוב והכביש הם איזור ציבורי של כולם, ואין זכות לאדם להתנהג שם שלא לפי ההוראות והנורמות המוסכמות על רוב הציבור.
עושה חדשות כתב:כמדומה שבאשכולות הקורונה כבר נגעו בזה פה ושם, אבל זה בתוך כל הצ'ולנט של הויכוחים על העובדות ועל ההשקפות, אז כעת אדון בנפרד. ובבקשה מכל עסקני הקורונה לטוב ולמוטב לא להכניס כאן את כל הוכוחים הקבועים).
יש הנחה מוסכמת (יחסית) שבענין הזהירות מסכנה יש פרופורציות. וכגון נהיגה במכונית, שהיא מקובלת כמותרת בכל אופן, בין אם מדובר בנסיעה חיונית, או לצרכי תענוג, או אפילו סתם להפגת שיעמום... למרות שיש צד רחוק של סכנה, לנהג ולאחרים, מ"מ לית דחייש לה. יתר על כן, הרי אם יקבע חוק כללי שאין להשתמש ברכב לצורך שאינו חיוני, ואנשים יקפידו ע"ז, הרי בוודאות יהיו בני אדם ניצולים עי"ז מידי שנה בשנה. ואעפ"כ אין הגבלה כזאת.
אפילו יותר מכך, כבר הערתי בעבר אודות הנת"צ המפורסם בכביש גולדה מאיר בירושלים, אשר מצד אחד הוא חיסכון בזמן וממון לאלפי בנ"א מידי יום ביומו, ומאידך, מחמת הבלבול שנוצר להולכי רגל, הכביש הזה כבר גבה חיי אדם רח"ל. ועדיין הגישה הכללית שאין לאסור דבר רגיל ומקובל רק משום שיש בו סכנה רחוקה. ולכאו' נראה עוד, שלפי גודל התועלת כך משתנה אחוז הסכנה הנצרך כדי לאסור, והיינו שאם הסכנה קרובה קצת אכן ראוי להימנע, אכן אם התועלת והצורך במעשה גדולים יותר ולאנשים מרובים, אז כדי לאסור צריך להיות אחוז גדול יותר של סיכון.
ובאמת יש לעיין בזה, (אף שאי"ז ענין האשכול כעת), האם יש בכל זה קריטוריונים ברורים, או לפחות קוים אדומים מוחלטים לשני הצדדים עם שטח אפור קטן באמצע, או לאו. [ואם לאו, אזי צריך לברר מה כן, האם זה תלוי כראות עיני המורה בכל מקום ובכל זמן, ואולי זהו דבר המסור ל"דעת תורה" בלבד, והיינו שהחכם בהחלטתו כפי הרגשת ליבו קובע את הדין]. כי הנה לגבי הדין של "מיעוט המצוי" כבר באו האחרונים וקבעו שיעורים לפי אחוז יחסי, אבל בענינים אלו של סכנה ופיקו"נ, וכמה חייבים להפסיד ולהימנע בשביל צד רחוק, ומה נחשב שכיח היזקא, וביחס לאיזה רמה של צורך, עדיין לא שמעתי מי שיתן בזה גדר ברור.
כעת אצטט דוגמא אחת מתוך ויקיפדיה -
שליחת/קריאת הודעות טקסט בזמן הנהיגה נחשבת לעבירת תנועה חמורה ברוב המדינות בארצות הברית למעט באריזונה, מונטנה, ומיזורי... ב-26 בינואר 2010 מחלקת התחבורה של ארצות הברית הודיעה שישנו איסור פדרלי האוסר על נהגי משאיות ונהגי אוטובוסים לקרוא/לשלוח הודעות טקסט תוך כדי נהיגה.
אפשר לומר, דלפי דין תורה אין שום משמעות להחלטת משרד התחבורה, ואין שום נפקותא מה מנהג המקום באריזונה, ושום דבר לא השתנה בחודש ינואר לפני עשר שנים. אלא באם נקבע ע"פ התורה וחכמיה שיש לאסור שימוש בפלאפון בזמן נהיגה, כי הצורך לא מספיק גדול בכדי להתיר סכנה שהיא קרובה ומצויה בשיעור זה, אז כך הוא הדין בכל מדינות העולם ובכל זמן מן הזמנים, בלא שום חילוק. ויהודי ששוחח בפלאפון תוך כדי נהיגה במדינת מזורי, הרי עוונו שווה בדיוק (מצד חומר העוון עצמו בלי להתחשב בסיבות צדדיות כמו 'הותרה לו' ועוד לימודי זכות) למי שעשה כך בארץ ישראל או בכל מקום אחר.
אבל אפשר לומר, שמנהג המקום קובע, ואינני מתכוין מצד דינא דמלכותא, שהרי זה לא שייך בכל ענין ולא בכל מקום, אלא מצד שהדין עצמו נקבע לפי איך שבני אדם תופסים את זה בשכלם. ובדרך כלל ה'חוק' משקף במידה מסויימת את התפיסה האנושית של אותו מקום, (ולכה"פ במשטר דמוקרטי), וכפי המקובל באותו מקום כך יקבע גדר הדין באמת. ולפיכך כל נהג יקבע את מידת הזהירות שלו לפי הנורמה המקובלת באותו מקום.
דוגמא נוספת, הרי מדינות העולם חלוקות ושונות זו מזו גם לגבי מהירות הנסיעה, כך שיתכן בהחלט שנסיעה באותם נתונים, דהיינו רוחב כביש זהה ותאורה וסימונים וכו' ואותו סוג מכוניות, ומ"מ במדינה אחת המהירות מוגבלת למאה קמ"ש ובאחרת אפשר גם מאתיים. אין הכוונה שיש להם המלצות של מומחים שונות זו מזו, אלא הכל ענין של החלטה כמה לאפשר לאנשים את צורכיהם על חשבון צד רחוק של סיכון ופגיעה בחיי אדם. ולא שמעתי של גדול"י במדינה אחת המורים להאט את מהירות הנסיעה לפי המלצות מדינה אחרת, ובודאי לא לאידך גיסא, להתיר ליסוע במהירות יותר מהקצוב בחוק כאן על פי הכללים של מדינה אחרת.
אסכם את השאלה בקצרה; האם הכל נקבע לפי דיני התורה ומשפט אחד יהיה לכולם, (וגם בזה חקרנו האם בתורה יש קריטוריונים ברורים לסיכונים וסיכויים), או שהכל כמנהג המקום.
כעת בסוגיית הקורונה, הענינים מסתבכים יותר. היות ומדובר במחלה חדשה, ויש הערכות שונות של מומחים מהו גודל הסיכון ולמי, ומה יכול לעצור ולמנוע התפשטות רחבה, אזי כל מדינה מחוקקת חוקים משלה כיצד מתמודדים עם המצב. ואם כאן בישראל החליטו הממונים לחייב מסיכה, אז באמריקה אומר הנשיא טראמפ שלמרות התועלת שבמסיכה א"א לשלול מאנשים את החירות... ולא די לנו השינוי שבין מדינה למדינה, אלא שבאותה מדינה עצמה, החוקים משתנים ומתעדכנים במהירות כל זמן קצר. ואין כוונתי לשינויים הנעשים מחמת שהתגלו מחקרים חדשים מה מדבק ומה לא מדבק, או בגלל שינוי במספר החולים וכד', אלא שינויים הנעשים מתוך רצון להתחשב בקושי של האזרחים לעומת הסיכון שיש בכל דבר.
יש גם שינויים בין מקומות מסיבות צדדיות לגמרי, כמו למשל הצורך לקבוע שיעור מוגדר ומדוייק למרחק הנדרש בין אדם לאדם. ובארץ ישראל נקבע השיעור על 2 מטר, ואילו בארה"ב נקבע על 6 Foot שזה פחות עשירית בערך (כך שמעתי, גם אם זה לא נכון בפועל אבל זה ודאי יכול להיות נכון לצורך הדיון שלנו). והנה אדם שהיה ליד חולה מאומת במרחק 1.90 ס"מ, אם הוא גר בישראל וימשיך לבוא בקירבת אנשים, הוא ייחשב כפושע, ואילו בארה"ב הוא ייחשב צדיק גמור.
ולא אכחד שהרגשת הלב שלי תלויה בהחלטות אלו, בצדק או שלא בצדק. ולהמחיש את הפרדוקס אתן דוגמא. כאשר גברה ידה של יו"ר ועדת הקורונה, ובריכות השחייה נשארו פתוחות, אין אני רואה את מי שהולך לשם כ'מופקר' ולא אחראי. אמנם זה לא כדאי כ"כ, שמא ידבק או שמא ידביק, אבל א"א לסגור את כל העולם. ומאידך כאשר תסולק היו"ר ותגבר יד מומחי הבריאות ויסגרו הבריכות, ויבוא אי מי וילחש באזני שיש בריכה מחתרתית הפתוחה לאנ"ש בסודי סודות... אני ידון את זה כפשע חמור וכמעשה חסר אחריות.
[אני מתאר את ההרגשה שלי, ועוד רבים, בפועל. בין מוצדקת בין לאו. יתכן שמקור ההרגשה היא בענין קצת אחר, משום שזה נתפס כפריצת גדר וכפראות, ולא משום שגדרי הסכנה משתנים לפי החלטות אלו. אפשר גם לטעון שפריצת מוסכמות וגדירות זה חלק מהדבר שיוביל בסוף לסכנה מוגברת יותר, וא"כ שוב חזרנו לעצם הנידון, בכך שאולי זה עצמו טעם וסיבה להתחשב כל מקום לפי חוקיו].
והיותר מפליא זה איך להתנהג בשינויים צפויים. וכגון אדם שחוייב בבידוד 14 יום, ולכן הוא מתפלל ביחידות בביתו, וכאשר הוא נעמד לתפילת מעריב בכותל ביתו, הוא שומע ברדיו שהתחיל כעת דיון בועדת הקורונה האם לקצר את ימי הבידוד לעשרה ימים, אז הוא מחליט לחכות שמא יותר לו לבוא בקהל ולהתפלל במנין. כעבור שעה הוא שומע שההחלטה התקבלה, אבל תוקפה יחל רק בחצות. נו, מה עושים עכשיו? הולכים למעריב בבית הכנסת או נשארים בבית? או שמחכים עד חצות...
ואם נחזור לעניני הכביש והמכוניות, אזי החוק מחייב כיסא בטיחות לתינוקות, אבל מוניות פטורים מזה. אין כמובן שום חילוק בעצם הענין, כי אם הרצון להקל על פרנסתם של נהגי המוניות. האם יש באמת חילוק באדם שלא קשר את בנו בכיסא בטיחות ומחמת כך אירע אסון, בין אם זה היה רכב פרטי או מונית?
זה ענין מביך מאד. הלוואי והיה לנו סנהדרין, וכל דבר היה נחתך על פיהם בגדר ברור.
אבל לפי המצב כעת אני מנסה קצת לברר בעזרתכם,
האם דיני זהירות מסכנה לו ולאחרים הם אבסולוטיים, או נקבעים לפי חוקי המקום, או לפי מנהגי המקום.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 482 אורחים