שמעתי פעם סיפור חסידי מעניין (אינני מוצא כרגע את מקורו, אשמח אם מישהו ימצא ויעלה לכאן), שטומן בחובו רעיון שצריך בירור:
בערב סוכות היה בעיירה שלג כבד, והקרקע כולה כוסתה בשכבת קרח עבה. בעיירה זו התגורר אחד מגדולי האדמורי"ם, והמצב היה כזה שלא יכלו לעשות סוכה מרוב כובד הקרח. והנה, יהודי אחד החל לעבוד בצורה מאומצת, וחפר בקרח במשך ימים ארוכים עד שהצליח לעשות סוכה לאדמו"ר. כשהגיע לפני האדמו"ר, שאלו הצדיק: מה תרצה לקבל בשכר עבודתך המאומצת, האם לשבת עמי במחיצתי בעולם הבא, או לזכות בעושר מופלג שיימשך במשפחתך לדורי דורות? והיהודי השיב: ברצוני לקבל את העושר. לאחר מכן נימק היהודי את בחירתו, שרצונו היה לקבל עושר כדי שיוכל לתת צדקה לעניים, וזה היה עדיף לו מאשר לקבל את חלקו בעולם הבא לצד הצדיק, וכיצד יוכל ליהנות בעוה"ב כאשר ישנם עניים הסובלים מאד כאן בעוה"ז?
כלומר, שעדיפה הגשמיות של הזולת יותר מן העולם הבא שלי.
ולכאורה, אם תכלית האדם היא העולם הבא, מה הסברא בזה? האם צדק היהודי בבחירתו? והאם יש לחלק בין עזרה לזולת בגשמיות (צדקה וחסד) לעזרה ברוחניות (למשל: ללמדו תורה)?
וניתן להקשות גם מדין חייך קודמין, שלכאורה גם חיי העוה"ב בכלל.
מצד שני, ניתן להביא ראיה לזה מהמשנה באבות פ"ה: יתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים, והנה במעשה הנ"ל לכאורה כוונת היהודי היתה שע"י שיתן להם צדקה, יוכלו לקיים מצוות בשלווה ונחת, והיינו שרצה לקיים 'יתן ויתנו אחרים'. וצ"ע.
ובכלל נראה שיש בזה נפק"מ להרבה מקרים בחיי האדם, כאשר עזרה לזולת באה על חשבון התעלותו שלו ברוחניות.