מתורתו של הרמ"ק

[ברוך שמו]

היום יו"ד של רבינו הקדוש הרמ"ק זצ"ל זיע"א, ובספר תומר דבורה [פ"ט] כתב כי יחיד ועני אני". שהרי כל אנשי ביתו כל אחד ואחד צריך להעזר לעצמו, מה כולם אליו, אפילו אשתו ובניו מה יועילוהו בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סלוק נשמתו, כולם ילווהו אלא עד קברו, מה הם לו בעת דיניו מפתח הקבר ואילך.

מה הפשט מה יועילהו וכו' בעת דיניו מפתח הקבר ואילך וכו', והרי תורת וצדקה וגמ"ח שהבנים עושים מצילים את אביהם ובב"ר [מט ד] תני רבי שמעון בן יוחאי אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת שנאמר וכו' ובספר אהבת חסד פרק ט"ו כתב הרבה בענין הבנים שיכולים לעזור לאביהם מדיני שמים לאחר שנפטר ראה שם, וכן הקדיש שאומרים על אביו מועיל לו ומציל אותו כמ"ש האריז"ל בשעה"כ ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם, לבד כי הנה עוד יש תועלת א' והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו, ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלש תפילות עכ"ל" הובא בכה"ח סימן נ"ה ס"ק כ.

[בונה ירושלים]

נדמה לי שקיצרת ומן הנכון היה להביא דברי החפץ חיים ז"ל בס' אהבת חסד ח"ב פט"ו בהגהה:

מה נחת רוח יוכל להגיע לו [לאב שנלב"ע], כשרואה שבניו, שכלה עליהם כל כחותיו, וחשב עליהם בחייו, שהם יצילו אותו מן הדין בפעלות הנאות והישרות, ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה ויותר טוב היה להם, שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מזהבות, ובלי ציצים ופרחים, ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשקלים (סוף פרק ב')), ויתר ההוצאות, שנופלין על זה, היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם; ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה. כי מכל הלואה והלואה, שנתוסף להם מצות עשה דאוריתא, ממילא נתוסף זכות לאבותיהם גם כן. כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכיות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי דמנפשה קעבד (מעצמו הוא עושה). וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם, ומתיר אותו מן היסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחצת הצדיקים. כדאיתא בזהר סוף פרשת בחקתי: "בן יכבד אב" (מלאכי א' ו') - אף על גב שמת, מחויב יותר לכבדו, דכתיב (שמות כ' י"ב): "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על האב, ומושיב אותו בכסא הכבוד, עד כאן לשון הזהר הקדוש.‏

[ישראליק]

היום יו"ד של רבינו הקדוש הרמ"ק זצ"ל זיע"א, ובספר תומר דבורה [פ"ט] כתב כי יחיד ועני אני". שהרי כל אנשי ביתו כל אחד ואחד צריך להעזר לעצמו, מה כולם אליו, אפילו אשתו ובניו מה יועילוהו בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סלוק נשמתו, כולם ילווהו אלא עד קברו, מה הם לו בעת דיניו מפתח הקבר ואילך.

מה הפשט מה יועילהו וכו' בעת דיניו מפתח הקבר ואילך וכו', והרי תורת וצדקה וגמ"ח שהבנים עושים מצילים את אביהם ובב"ר [מט ד] תני רבי שמעון בן יוחאי אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת שנאמר וכו' ובספר אהבת חסד פרק ט"ו כתב הרבה בענין הבנים שיכולים לעזור לאביהם מדיני שמים לאחר שנפטר ראה שם, וכן הקדיש שאומרים על אביו מועיל לו ומציל אותו כמ"ש האריז"ל בשעה"כ ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם, לבד כי הנה עוד יש תועלת א' והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו, ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלש תפילות עכ"ל" הובא בכה"ח סימן נ"ה ס"ק כ.

כ"כ בפרקי דרבי אליעזר פרק לד (או לג):

שלשה אהובים יש לו לאדם בחייו ואלו הן בניו ובני ביתו וממונו ומעשים טובים ובשעת פטירתו מן העולם קורא לבניו ובני ביתו ואומ' להם בבקשה מכם הוציאוני מדין המות הרע הזה והם אומרים לו והלא שמעת ואין שלטון ביום המות ולא כך כתיב אח לא פדה יפדה איש ואפילו ממונו שהוא אוהב אותו אינו יכול לפדותו שנ' ולא יתן לאלהים כפרו למה ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם מדבר זה לעולם אלא לך לשלום תנוח על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין ויהא חלקך עם חסידי עולם וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו ואומ' לו הרבה טרחתי עליך לילה ויום במישור ובהרים בבקשה ממך פדני מן המות הזה והצילני מן המיתה והוא משיבו והלא שמעת לא יועיל הון ביום עברה אחרי כן הוא מכניס הטובי"ם מעשיו הטובים ואומ' להם בואו והצילוני מן המות הזה ותחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל וכן משיבים לו מעשיו הטובים לך לשלום עד שלא תלך לשם אנו מקדימין אותך שנ' והלך לפניך צדקך

ובילקוט שמעוני ישעי', רמז תצד, יותר מקוצר:

שלשה אוהבים יש לו לאדם בניו ובני ביתו וממונו ומעשיו הטובים, בשעת פטירתו מכניס בניו ובני ביתו ואומר בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה והם משיבים לו ואומרים אין שלטון ביום המות לא כך כתיב אח לא פדה יפדה איש, והוא מכניס ממונו ואומר הצילני והוא משיב לו לא יועיל הון ביום עברה, והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם הצילוני והם אומרים לו עד שלא תבא הרי אנו מקדימין לך שנאמר והלך לפניך צדקך, וכתיב וצדקה תציל ממות:

[יוסף חיים אוהב ציון]

עיין ח"ח עה"ת עה"פ ואיש את קדשיו לו יהיו.
עוד נראה לומר שהרב מדבר בעבירות הטעונות זיכוך רב אשר לזה לא יועילו בניו.

[ברוך שמו]

מה שכתב ישראליק - לא הבנתי מה שייכים דברי המדרש לנושא דכאן, שם בכוונת הפר"א שמעצם המות והמיתה שיישאר בחיים אין מי שיציל גם לא בניו ומשפחתו, אבל הנדון כאן הוא אחר שהאב מת האם מצוות הבן לא יועילו לאביו מהיכי תיתי ,וברא כרעא דאבוהי והוא מוליכו גם אחר פטירתו. מה טעם תקנו נתינת צדקה וקדיש וכו' ראה בפרוטרוט בבאר היטב במשנה ברורה סימן קל"ב מאמר קדישין' הא למה לי ומה בצע בזה

ומה שכתב ליישב רי"ח אוה"צ שרמ"ק דיבר בעבירות חמורות וכו' - וכי נשכח עובדא דרבי עקיבא עם בן הקצב (או בן המוכס) שלא הניח עון שלא עבר עליו, והיה הורג העניים ראה בראשית חכמה פרק גידול בנים אות י"ט ובמ"מ שציין המהדיר

ועוד שם איתא: גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת אבות גדולה לבנים, שהאבות אין מצילין את בניהם אלא מן היסורין בעולם הזה בלבד, ומזכין אותן בעושר כשהם חיים ומזכין אותו הכח, אבל ליום הדין אינם יכולים להצילם מדינה של גיהנם, שנאמר ואין מידי מציל, לא אברהם מציל ישמעאל בנו ולא יצחק מציל עשו בנו, אבל הבנים מצילין אבותיהם מדינה של גיהנם בין גדולים בין קטנים, כיצד גדולים מצילין אותם במעשיהם הטובים וראה שם.

[ישראליק]

דברי המדרש הבאתי כמקור לדברי הרמ"ק; ובעצם זהו אותו רעיון שמצינו במשניות אבות, אין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב וכו', אלא תורה ומעשים טובים בלבד

,אבל לעצם הדיון, בודאי יש נפקא מינה בין מה שאדם עושה בעצמו לבין מה שיכולים לעשות לזכותו אחר מיתתו; לדוגמא עיין צואת רבי אליעזר הגדול אות כח ובמפרשים שם:

בני, תקן צידה לנפשך והדלק נר להאיר לפניך, ואל תניחהו להאיר אחריך שמא לא יוכלו אחריך להאיר וכו'

[דרופתקי דאורייתא]

ברוך הוא וברוך שמו
לכאו' כוונת הרמ"ק פשוטה, שאין לאדם לסמוך על בני ביתו, כי אם על עצמו.
וכוונתו שאין להם במה להועיל לו דוקא "בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סלוק נשמתו", כי אז באמת מוכרע לו הדין כפי מעשיו. ואם הבנים יעסקו בתורה וכו' ויצילהו, זה ענין אחר. אבל עצם העמדתו במשפט ("בהיותו נשפט לפני בוראו"), [שהוא עת בושה נוראה כמבואר], וכן רגע המיתה וחיבוט הקבר וכו' ("או בעת סילוק נשמתו"), לזה לא יוכלו להועיל לו בניו.
ורק אחר כך יוכלו להצילו מ"עונש גהינום" שכבר נקצב וכו'. ודו"ק.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר חסידים (מרגליות) סימן ק"ע
מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו ואח"כ נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות אמרו לו למה אתה עושה כן וא"ל מפני שיש מהן שאני נהנה בזכותו ולא אהי' כפוי טובה. ועוד הן כמו כן בשבילם ייטיב לי. וא"ת הרי חטאת שמתו בעלי' מתה מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים וכבר מת ועוד מיתה מכפרת אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה שאמרו ראוי כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע. ועוד אם יאמר אדם מה מועיל לאחר מיתה אם הבן רשע הרי האב יוכל לפדותו בצדקה ואומר (תהלים מ"ט ח') אח לא פדה יפדה איש. אלא לפי שמצינו שאם נדר להביא עולה הבן מביאה לאחר מיתתו ולפי שכל מה שמצינו בעולה מצינו בצדקה זו באה בנדר ונדבה וזו באה בנדר ונדבה אף על פי שאינו ראי' לגמרי כי הבן אינו יכול להביא עולה שלא הקדיש האב. מעשה הי' באחד שהלך ותעה ביער ובלילה לאור הלבנה בא אדם אחד אצלו והכיר אותו שהיה מת והיה רוצה האיש הזה לנוס א"ל אותו שמת אל תברח ממני כי לא אזיק לך אני פלוני. א"ל והלא אתה מת א"ל כן. א"ל למה אתה הולך ביער. א"ל בשביל שדה פלוני שגזלתי אין לי מנוחה ומיגעים אותי ביערות. וכיוצא בו שמעתי מעשה בנכרי אחד שמת ואחר ימים הלך עבדו ומצאו בלילה וא"ל אל תברח איני מזיק לך. א"ל והלא אתה מת א"ל אמת אבל מיגעין אותי מפני שלקחתי מנחלת פלוני בעל כרחו ועתה אמור לאשתי להחזיר לו א"ל והן לא יאמינו לי א"ל אמור להם שילכו למחר למקום פלוני ויראו אותי שם הלך העבד והגיד בעיר כך וכך הגיד לי פלוני שמת זה כמה שנים אמרו לו אמר לך שום סימן אמר תמצאו אותו במקום פלוני מחר באותו אילן ותאמינו לי הלכו כלם וראו אותו על האילן וחפשו אותו בקברו ולא מצאוהו אמר העבד החזירו לנגזל נחלתו אז ינוח הרי זה בנכרים ואם תסתפק אם זה אמת או שקר הרי בישראל בודאי הדין הוא כך. וא"ת למה יועיל באותו עולם הואיל ובחייו לא עשה ולא צוה אלא שעושין בשבילו נאמר כי יש חילוק בין האנשים שאם לא יזכה בחייו לא יצילו לו כל הצדקות אבל אם זכה וחטא ובשביל עונותיו גרשוהו מג"ע או עושין לו דין בגיהנם או מיגעים אותו דרך קוצים או מלאכי חבלה משחקים בו או צדיק שמפני עון אין מכניסים אותו במחיצת צדיקים אז מועיל אם מתפללים או אם נותנים צדקה בשבילו או אם גזל והיורשים משיבים, או אם יתבזה המת לפחת ולמעט מעונותיו, אבל מי שלא זכה לאחר מיתה לא יועיל כל מה שיעשו בשביל המת אא"כ צוה זה בחייו ועשו במותו כמו שמצינו במשה ויהושע וכל ישראל ודוד ושלמה תלה הכתוב במשה ודוד (פי' שמשה צוה להעלות ארונו של יוסף ובני ישראל העלוהו ונקרא על שם משה דכתיב (שמות י"ג י"ט) ויקח משה. וכן דוד בקש לבנות בהמ"ק ולא עלה בידו ע"פ הדיבור וצוה לשלמה לבנותו ותלאו הכתוב בדוד וזה אמרו תלה הכתוב במשה ודוד).

[אורח]

ברוך הוא וברוך שמו
לכאו' כוונת הרמ"ק פשוטה, שאין לאדם לסמוך על בני ביתו, כי אם על עצמו.
וכוונתו שאין להם במה להועיל לו דוקא "בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סלוק נשמתו", כי אז באמת מוכרע לו הדין כפי מעשיו. ואם הבנים יעסקו בתורה וכו' ויצילהו, זה ענין אחר. אבל עצם העמדתו במשפט ("בהיותו נשפט לפני בוראו"), [שהוא עת בושה נוראה כמבואר], וכן רגע המיתה וחיבוט הקבר וכו' ("או בעת סילוק נשמתו"), לזה לא יוכלו להועיל לו בניו. ורק אחר כך יוכלו להצילו מ"עונש גהינום" שכבר נקצב וכו'. ודו"ק.

ולפי פירושך איך נפרש סוף דברי הרמ"ק "מה הם לו[ר"ל אשתו וב"ב] בעת דיניו מפתח הקבר ואילך", הרי שגם אחר משפטו לפני בוראו, דהיינו משעה שכבר נקבר ואילך לא יוכלו בניו להצילו, וקשה מכל מה שהביאו לעיל שפעולות הבנים (תורה גמ"ח צדקה קדיש וכו') עוזרים ומצילים לאבא

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר הגרושין - לרבי משה קורדוברו ז"ל
וקמתי אני והסתכלתי, ואני פני לדרום קצת, וימיני לציון רבי אלעזר, משמאלי ציון ר"ש ע"ה, ופתחתי בפסוק "זכור". ואמרתי כי הנה ר"ש הוא בגבורה כמו שפי' בזוהר מקומות רבים. ור"א ודאי מצד החסד שכן בשמו א"ל שהוא חסד. ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא הת"ת המכריע. ואעפ"י שאיני ראוי לשהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עם כל זה יתעטרו ע"י דברי תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה ואינם מטמאים ע"י ח"ו.
ויש להעיר משבת דף ל"ג ע"ב
נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון אמר לו בני די לעולם אני ואתה.
ולכאורה ר"א הוא מדת הגבורה וצ"ע.

[שבע]

קושיא חסידית מפורסמת (רשפי אש):

הקשה לרבו [המגיד מזלאטשוב] ז"ל:
אמאי כהנים קפדנים המה והלא הם מדת החסד?!

ותירץ לו:
שזהו קפדנותם על מי שאינו מניח חסדים להתפשט, וכן ראוי לכל עובד ה'.

וראה עוד במצ"ב

[דרופתקי דאורייתא]

ברוך הוא וברוך שמו
לכאו' כוונת הרמ"ק פשוטה, שאין לאדם לסמוך על בני ביתו, כי אם על עצמו.
וכוונתו שאין להם במה להועיל לו דוקא "בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סלוק נשמתו", כי אז באמת מוכרע לו הדין כפי מעשיו. ואם הבנים יעסקו בתורה וכו' ויצילהו, זה ענין אחר. אבל עצם העמדתו במשפט ("בהיותו נשפט לפני בוראו"), [שהוא עת בושה נוראה כמבואר], וכן רגע המיתה וחיבוט הקבר וכו' ("או בעת סילוק נשמתו"), לזה לא יוכלו להועיל לו בניו. ורק אחר כך יוכלו להצילו מ"עונש גהינום" שכבר נקצב וכו'. ודו"ק.

ולפי פירושך איך נפרש סוף דברי הרמ"ק "מה הם לו[ר"ל אשתו וב"ב] בעת דיניו מפתח הקבר ואילך", הרי שגם אחר משפטו לפני בוראו, דהיינו משעה שכבר נקבר ואילך לא יוכלו בניו להצילו, וקשה מכל מה שהביאו לעיל שפעולות הבנים (תורה גמ"ח צדקה קדיש וכו') עוזרים ומצילים לאבא

השאלה היא בעצם רק על המילה "ואילך" שכתב הרמ"ק. כי בלי זה לא קשה כלום. כי כוונתו פשוטה, דמה הם לו "בעת דיניו" [כנ"ל שעת הדין] מפתח הקבר [ר"ל רגע המיתה ע"י מלה"מ, חיבוט הקבר, העמדה בדין], ורק קשה מהו "ואילך". שהרי בגהינום יכולים להצילו.
ולזה י"ל בפשיטות, דזיל אחר המבואר ומדוקדק בריש דבריו כדכתיבנא, וצריכים לפרש "ואילך" דקאי על הדין בשמים לפני הקב"ה.
וכך שיעור הדברים: "בעת דיניו מפתח הקבר", היינו חיבוט הקבר וכו', "ואילך" עד שיקבל עונשו בגהינום, ולא עד בכלל.

כל זה צ"ל בריווח, גם לולי הקושיות הנכונות שפתחו האשכול.

כמדומה בס' ראשית חכמה יש תיאור ארוך יותר כמה זמן לוקח מרגע של שעת המיתה, של מלאך המוות, ועד שעומד בדין, ועד שמקבל עונשו בפועל. ודוק.

[ירושלים]

מספר פלא יועץ ערך כבוד אב ואם

ועיקר כיבוד אב ואם הוא שיהא מכבדו במותו, וכל אשר בכחו למיעבד ליה נייח נפשא יעשה מדי יום יום לא ישכח להם, וכמו רבים מעמי הארץ שאינם זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום יאהרציי"ט מעט שאומרים קדיש ונותנים מעט צדקה ולומדים מעט, אוי להם לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, ובזה שעושים כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהא מוריד מה שעושים רבים מעמי הארץ שאומרים הקדיש במרוצה וכן ברכת ההפטרה ושגיאות מי יבין עד שברכותיהם לבטלה וכן כשרוצים להתפלל בצבור עד שחוששני שבמקום עונג לאביהם גורמים נגע ח"ו.

הנה כי כן ראוי לבן יכבד אב שיהא מכיר את מקומו ולא יסמוך על עצמו לומר קדישים והפטרות ותפלות עד שילך אצל חכם תחלה ויבדקנו ואם לאו בר הכי הוא יותר טוב שישכיר איזה ת"ח שילמוד ויאמר קדישים ויתפלל עבור מנוחת אביו ואמו.

ולא יעשה כן בי"ב חדש ויום יאהרציי"ט בלבד כי מי הוא זה בדור יתום זה שנקה האיש מעון במשפט י"ב חדש ואחר כך ינוח ויעמוד לגורלו ולמיחש בעי ומה גם שאומרים קדישים אינו כדי להציל מעונש בלבד, אלא גם כן גורלם עילוי לנפש המת.

והנה כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו תהא דיוקנו של אביו חקוקה בפניו וידמה כאלו צועק מרה מתוך אש להבה ואומר בני ידידי חונוני חונוני הצילו מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ואף אם חושב שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאלו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו לא יגרע אפילו יום אחד כל ימי חייו מלומר קדיש וליתן צדקה עבור נפש הוריו.

ומה טוב שיהא שגור בפיו לומר מדי יום יום יהי רצון מלפניך ה' או"א אבותינו שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה הטוב אשר אני עושה בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, ויהיה הכל לזכות ולמנוחת ולעילוי נפש רוח ונשמה של אבי ואמי וחמי וחמותי ויהי רצון שתהא נפשו צרורה בצרור החיים, ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו

ואשרי האיש שלא יצפה לשולחן בניו ויקיים קרא דכתיב ויודוך כי תטיב לך ולא יעזוב לאחרים כל חילו רק ילך לפניו צדקו וידוע משל הנר שמאיר לפנים ולא לאחור ויהיה משל בניו אך למותר" ודו"ק.

[דרופתקי דאורייתא]

כמדומה בס' ראשית חכמה יש תיאור ארוך יותר כמה זמן לוקח מרגע של שעת המיתה, של מלאך המוות, ועד שעומד בדין, ועד שמקבל עונשו בפועל. ודוק.

אשמח אם מישהו יכול להעלות לכאן.

[ברוך שמו]

עוד מספר פלא יועץ [ערך חסד] עיקר גמילות חסד שיעשה עם חבירו הוא שיעשה חסד עם נפש חבירו וישתדל לזכותו וללמדו להועיל ולהדריכו בדרך ישרה אשר ילך וכו' וכו' וישתדל בכל כחו למעבד ליה נייח נפשא כגון להתפלל עליו אחר מותו שיהיה לו מנוחה נכונה, ומאחר שלא יוכל לעשות כן לכל פרטי מישראל לא יבצר מלומר תפלה כפעם בפעם תפלה כוללת על כל נפשות ישראל, ויתן צדקה למנוחתם, וישתדל על ילדי ישראל לגדלם על התורה כאשר יוכל שאת כי אז הם מצילין את אביהם מדינה של גהינם ואין לך חסד גדול מזה ודו"ק

[ברוך שמו]

ועוד בפלא יועץ [ערך תורה] יחוס על נפש בניו וימסור נפשו על כל בניו ולפחות אחד מהם יהיה תלמיד חכם, והכי פחות לא יניחם שיהיו עמי הארץ, אלא יהיו יודעי ספר ומלאים יראת ה'. ולא על נפש בניו בלבד הוא חס, כי אם גם על נפשו רוחו ונשמתו, כי רבה התועלת שעושים הבנים לאביהם בהיותם תלמידי חכמים על ידי תורתם ועבודתם לה' ית"ש, ומתוך שהם תלמידי חכמים הם זהירים בכבוד אביהם בחייהם ובמותם, ותמיד כל הימים עושים הם כל אשר בכחם למנוחתם ולעילוי נשמתם, באופן שמעלים אותם מגיהנם, ומצילים אותם מכל דינים, ומעלים אותם במעלות, מעלה אחר מעלה, עד שיעמדו במחיצתן של צדיקים, כמובא כמה מעשיות במדרשים. ואילו היה ניתן רשות לאדם לחזור מאותו עולם אחרי ראותו אופן ודין העולם הבא היה נעשה צדיק גמור והיה מוסר נפשו ממש ללמד את בניו תורה ודו"ק

[יוסף חיים אוהב ציון]

ספר קב הישר - פרק לה
כבר נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל להתענות ביום שמת בו אביו או אמו מדי שנה שקורין יאר צייט מטעמים ידועים. עיין בספר נשמת חיים משום דריע מזלא של אותו יום, א"נ דיש קצת דין לאביו או לאמו באותו יום תמיד ואמירת הקדיש והתענית מועיל להנצל ממקצת הדין הזה, אמנם לא די בזה לבד אלא יראה למצוא לעשות טוב ביום הנ"ל, אם הוא בעל תורה יראה לחדש בו איזה דבר בתורה אז יש תועלת גדול לאביו ולאמו ואף בשאר ימות השנה כשהבן מחדש איזה חידוש תורה לשמה אז הבן משמח אביו ואמו ומעטרין לאביו ואמו בכמה עיטורין. ומי שזוכה שנתן בתו לתלמיד חכם וכשחתנו הוא מחדש איזה דברי תורה לאמתו אזי מעטרין לחמיו וחמותו גם כן בכמה עיטורין.

ספר שמירת הלשון ח"ב - חתימת הספר - פרק ד
ויצייר האדם בנפשו, אלו היה הוא בעצמו, חס ושלום, משלך באש או בשאר יסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו שבניו יכנסו בעבי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה הענש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו, שעמלו בכל כחותיהם עליו, עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מענש עונותיהם המר, כי בודאי אדם אין צדיק בארץ וגו'. ובפרט בתוך שבעה ושלשים, שאז כח הדין מתוח יותר, כידוע, יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנם ויביאם לחיי עולם הבא. כל זה יתן החי אל לבו, ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו. כל זה התבוננתי מדבריו הקדושים. והנה באמת על ידי כל מצוה שהבן עושה מועיל להנפטר, כמו שהובא שם בספר "יש נוחלין" בשם הראשונים, וכל שכן במצוה זו של חסד, שנתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד, כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל, כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר, שיתנהג השם יתברך עמו בכל עניניו גם כן במדת החסד, גם שעל ידי זה נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה, שאומרים, אשרי שזה ילד, אשרי שזה גדל! וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים גם כן מלמעלה, ועין שם עוד בדברי בעל השל"ה, שהביא כמה מאמרי חז"ל, ומסים שם, דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפלו אם איננו קרובו, רק שאיננו רשע, וכל שכן כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו), בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו, עין שם. ועקר הענין הובא גם כן ב"יורה דעה", סוף סימן רמ"ט, עין שם:
על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכחו, ואז לזכר עולם יהיה צדיק. ואפלו אם אין בכחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמד בו ויכתב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר. וכן ראיתי רבים נוהגין. יתן ה' יתברך שיקים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כ"ה ח'), "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" וגו']

[שטיינער]

וזה לשון החפץ חיים בספר שמירת הלשון ח"ב בחתימת הספר פרק א סק"ב מצוי מאד, כשבא לבית המדרש הוא לומד גם כן פרק משניות או דבר הלכה או "עין יעקב" וכדומה, וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ס"ד ע"ב), היוצא מבית- הכנסת (שבזמנם היו רגילין להתפלל בבית הכנסת והלמוד בבית המדרש) ונכנס לבית המדרש, זוכה ומקבל פני השכינה, מה שאין כן כשמתפלל ביחידות בביתו, נשאר בלא תורה, וקלקול זה מצוי מאד בעונותינו הרבים, אצל כמה אבלים, שרוצים לזכות אבותיהם, עושים מנין קבוע בביתם לכל השנה, אבל יצא שכרם בהפסדם, שתכף אחר התפלה הולך כל אחד לביתו, ונשארים כל האנשים באלו הימים בלא תורה, ודבר זה אינו זכות כלל לאבותיהם.

ועיקר תקון לנשמת אבותיו הוא, כשהבן מתחזק ללמד תורה בכל יום, וכן לעשות חסד. וכמו האדם לעצמו בעודנו חי עיקר תקונו, שיתכפרו עונותיו, הוא על ידי תורה וחסד, כדכתיב (משלי ט"ז ו'), "בחסד ואמת יכפר עון". ואמרו חכמינו ז"ל דאמת זו התורה, שנאמר בה (משלי כ"ג כ"ג), "אמת קנה ואל תמכר". כן הבן, כשרוצה לזכות לאביו, עקרו הוא תורה וחסד. ועין בספרי "אהבת חסד" פרק ט"ו, שם הארכנו בהגהה בזה