מסכת שבת - פרק מפנין

[שמואל דוד]

קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני כו׳ ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות

לכאורה הול״ל ׳במה דנתני׳ (וכ״ה במאירי) ומדוע אמר ׳במה חשדתני׳ ולא דן אותו לכף זכות. האם מצינו ״חשד״ שהכוונה לא לרע?

[שמואל דוד]

קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים

לכאורה הול״ל ׳שמא הקדישם לשמים׳ דהיינו הכרים והכסתות, שהרי על שאר נכסיו כבר אמר מה נעשית להם וצ״ע.

[שמואל דוד]

קכז.

א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש כו׳

צ״ע שהרי מיד אח״כ אמר ר׳ יוחנן דתלמוד תורה כנגד כולם ומבואר שהשכמת בית המדרש גדולה מהכנסת אורחים.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ראה רי"ף על עין יעקב. ובאר אברהם לבעל מצפה איתן.

[שמואל דוד]

יישר כח!

[וונדרבר]

קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים

לכאורה הול״ל ׳שמא הקדישם לשמים׳ דהיינו הכרים והכסתות, שהרי על שאר נכסיו כבר אמר מה נעשית להם וצ״ע.

אולי יש ליישב עפ"י הידוע מהג"ר חיים מבריסק זצ"ל שעדיף לומר תירוץ אחד על כל הקושיות, ולכן ברגע שדבר על כרים וכסתות שע"ז אין תירוץ אחר, והוצרך לומר התירוץ של הקדש [או קונם], ממילא זה כבר תירוץ על הכל.

[למנצח]

וכן משמע מל' המהרש"א.

[שמואל דוד]

קכז:

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלךכו׳ ונכנס ונעל הדלת כו׳

לכאורה יש לעיין מדוע דוקא ר׳ יהושע נחית לילך לאותו מטרוניתא ולא חשש למכשול כו׳ וראיתי לפרש על פי הגמרא בתענית ז: כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער כו׳

[שמואל דוד]

קכח:

אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו

האם כוונת אביי שעושים בול מלח וגם זילוף מי שליא או אחד משניהם?

[שמואל דוד]

הנה בירושלמי איתא רק עצה דבול מלח, ולכן אי לאו דנשווי פלוגתא לכאו׳ כל חד מהני לנפשי׳, אבל א״כ קשה מדוע הקדים אביי בול של מלח הרי אם אפשר לזלף מי שליא מדוע לצער הבהמה כ״כ?
(באמת, הרמב״ם בפרק ד מהלכות יו״ט הקדים זילוף מי שליא לבול מלח).

[בברכה המשולשת]

קכז:

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלךכו׳ ונכנס ונעל הדלת כו׳

לכאורה יש לעיין מדוע דוקא ר׳ יהושע נחית לילך לאותו מטרוניתא ולא חשש למכשול כו׳ וראיתי לפרש על פי הגמרא בתענית ז: כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער כו׳

אני ראיתי פעם שההסבר הוא שרבי יהושע היה רגיל להתווכח עם הקיסר, וידע איך לעבוד מול שלטונות רומי הרשעה ימש"ו לטובת עמ"י.

[שמואל דוד]

הנה בירושלמי איתא רק עצה דבול מלח, ולכן אי לאו דנשווי פלוגתא לכאו׳ כל חד מהני לנפשי׳, אבל א״כ קשה מדוע הקדים אביי בול של מלח הרי אם אפשר לזלף מי שליא מדוע לצער הבהמה כ״כ?
(באמת, הרמב״ם בפרק ד מהלכות יו״ט הקדים זילוף מי שליא לבול מלח).

בע״ה מצאתי באליה רבה סימן תקכג שכתב:
מותר לזלף וליתן בול מלח כו׳ בגמרא זה מוקדם ולא ידעתי למה שינו הטור ולבוש סדרן גם בסימן של"ב כתבו כמו שהם בש"ס (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי אפשר להורות דשקולין הן דלא נימא דשורין שילייתא דוקא קודם דהוא עדיף שתרחם ולא יצטרך לשני ואם רואין דלא מהני אז יעשה גם השני קא משמע לן דאיזה שירצה ליקדם וכן הרמב"ם פרק ד' כתב מותר לזלוף משליתה וליתן כולן וכו':

[שמואל דוד]

קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

[שמואל דוד]

קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף לי

ומצינו להיפך בבבא קמא צא: ודלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה

וע״ע חולין צא. ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל

[שמואל דוד]

קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית

עיין רש״י רבא צלחו כו׳

עיין דק״ס שכתב שגירסת הדפוס (רבה) עדיף.
אולי לשון ׳מר׳ מורה כן.

האם מצינו לשון ׳מר׳ בין אביי לרבא?

[עזריאל ברגר]

קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.
וכנראה היא היתה משנה שנשנתה לפני רבי יהודה הנשיא, שדנו בה על הטיפול ביולדת ובילוד כאחד, וכשהכניס אותה במשנה "משנה לא זזה ממקומה".

[למנצח]

כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.

וכן משמע מרש"י ד"ה הראשון בפרק

[עזריאל ברגר]

כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.

וכן משמע מרש"י ד"ה הראשון בפרק

כנראה ש"א' המפרשים" שהזכרתי - הוא רש"י...
(עברו שנים רבות מאז שלמדתי מסכת שבת)

[שמואל דוד]

בירושלמי: כל צרכי (מילה) חיה כו׳

[שמואל דוד]

קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית

עיין רש״י רבא צלחו כו׳

עיין דק״ס שכתב שגירסת הדפוס (רבה) עדיף.
אולי לשון ׳מר׳ מורה כן.

האם מצינו לשון ׳מר׳ בין אביי לרבא?

תוספות ערכין ה.
והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו. מכאן משמע דגרסי' רבה שלא אמר אביי מר לרבא חבירו אע"ג דאשכחנא דאמר רב יוסף לאביי תלמידו מר דגברא רבה הוא ידע מאי קאמינא בזבחים פ' קדשי קדשים (דף סב.) התם שאני שהבין אביי מה שלא הבינו אחרים

[איתן נוי]

שבת קכז ע"ב: "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. - בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. - ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

ולכאורה יש להקשות מדוע נתן בעה"ב מקום לדון אותו לחובה ולחשוד בו שהוא גזלן ואיך עובר על ביומו תיתן שכרו שהרי הוא כעת סיים את עבודתו ממש דורש ממנו את התשלום ובכל רגע עובר על ביומו תתן שכרו, ומה עם והייתם נקיים, וכן לפני עיור, אולי אף אונאה, שהרי היה יכול למנוע צער זה אילו היה אומר לו את המציאות בה שרוי כעת?

[עזריאל ברגר]

הוא לא עבר על "ביומו תתן שכרו", כי באמת לא היה לו.
אבל מדוע לא קיים "והייתם נקיים" וכיו"ב - צ"ע.

[ישראליק]

אולי התיירא שלא יאמין לו, אז לא יוכל לקיים והייתם נקיים

[מה שנכון נכון]

האם אצל ע"ה שרצה לנשוך ת"ח כחמור היה מתקבל על לבו שבעה"ב הקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה, ולכן אין לו מה לשלם לו?
ובלא"ה למה הקדיש כל הנכסים, הרי ידע שעליו לשלם, והיה לו להתנות חוץ משכר הפועל.
וכן יכל לאסרם בנדר רק על בנו מבלי להקדישם. [באמת מה התשובה לשאלות אלו].

[אהרן תאומים]

לכאורה ראב"ה ידע והרגיש בעדינותו של ר"ע וידע שידון אותו לכף זכות רק היה באמת מעניין אותו אם למרות היותו ר"ע בשלב זה עה"א בכל זאת יעשה את החשבון הנכון

[עזריאל ברגר]

האם אצל ע"ה שרצה לנשוך ת"ח כחמור היה מתקבל על לבו שבעה"ב הקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה, ולכן אין לו מה לשלם לו?
ובלא"ה למה הקדיש כל הנכסים, הרי ידע שעליו לשלם, והיה לו להתנות חוץ משכר הפועל. [באמת מה התשובה לזה].

הוא לא ידע שהקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה.

[מה שנכון נכון]

האם אצל ע"ה שרצה לנשוך ת"ח כחמור היה מתקבל על לבו שבעה"ב הקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה, ולכן אין לו מה לשלם לו?
ובלא"ה למה הקדיש כל הנכסים, הרי ידע שעליו לשלם, והיה לו להתנות חוץ משכר הפועל. [באמת מה התשובה לזה].

הוא לא ידע שהקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה.

?
השאלה היתה למה ר"א לא התנצל בפניו והסביר לו את מה שבאמת עשה.
וכמובן שלומר לפועל שסתם התחשק לו להקדיש במקום לשלם גרוע יותר.

[עזריאל ברגר]

מדבריו של ר"ע נראה לי שהיה זה דבר מקובל לפעמים שאנשים מקדישים את כל נכסיהם.
והוא שיער שהקדיש כל נכסיו, בלי לדעת מהי הסיבה.

[איתן נוי]

אגב הראשונים מעירים שלא היה חייב לו כסף מאחר והוא זה שרצה ללכת מעצמו עוד לפני שהסתיים חוזה העבודה.
כך שמבחינה זו אין טענה על בעה"ב.

[שמואל דוד]

קכט:

וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו

מה הכוונה בזה? אדם, שהוא בשר ודם?

[אהרן תאומים]

קכח: רשב''ג אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה:
האם רוצה לומר שלכן בגלל שחמירא סכתנא מאיסורא זה מוקצה בכל אופן, או שאינו ענין להלכות שבת כלל אלא עיצה טובה קמ"ל שאסור להשהותן מפני סכנה, או שרצה לומר דלא שייכא באיסור שבת במוקצה כלל ולא צריך להגיע להיתר שזה ראוי לחתול,

[שמואל דוד]

חמירא סכנתא מאיסורי..
ועיין בחסדי דוד על התוספתא שכתב שמוקצה הוא.

[אהרן תאומים]

זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

[עזריאל ברגר]

זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

הם עדיין ראויים לבהמה ולגוי (וצ"ע ביו"ט אם יש בהם משום נולד), משא"כ מים מגולים שאסור להשהותן והוו כמו איסורי הנאה, וכבר קיימא לן שכל איסורי הנאה - מוקצה הם.

[יהודי רגיל]

קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

תוספות דף קל"ג ע"א:

עושין כל צרכי מילה בשבת. אע"ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר:

[איתן נוי]

1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

[אהרן תאומים]

זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

הם עדיין ראויים לבהמה ולגוי (וצ"ע ביו"ט אם יש בהם משום נולד), משא"כ מים מגולים שאסור להשהותן והוו כמו איסורי הנאה, וכבר קיימא לן שכל איסורי הנאה - מוקצה הם.

אפשר בבקשה מקור ל"קיימא לן איסורי הנאה - מוקצה" באופן גורף? חוץ מזה מים מגולים זה לא איסור הנאה זה איסור אכילה מפני סכנה, אםשר להשקות איתם פרחים ועוד שימושים

[שמואל דוד]

1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

יפה העיר, אולם סומקא היינו טחולים עיין גיטין ס״ט וברש״י. ועוד יש לומר שאף אחר הבישול נשאר באדמימותיה ודומה לדם.

[איתן נוי]

1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

יפה העיר, אולם סומקא היינו טחולים עיין גיטין ס״ט וברש״י. ועוד יש לומר שאף אחר הבישול נשאר באדמימותיה ודומה לדם.

מה זה עונה על השאלה?
לכאורה אם כל עניין אכילת הבשר הוא בכדי להשיב את הדם, מדוע אם כבר, לא אכל כבד מדוע הסתפק בטחול?
ובפרט לפי דברי הגמ' קודם לכן שחששו חז"ל שמא הקיז ממנו את רוב דמו עד כדי כך שסכנה לו לעמוד מול הרוח. כ"ש צריך מה שיחזיר לו את מירב כמות הדם, וא"כ שוב מדוע לא אכל דווקא כבד?

[שמואל דוד]

אין הרפואה לאכול ״דם״ הרפואה לאכול סומקא. סומקא היינו טחלי. גם יין אינו דם ומ״מ מועיל.