רצון התורה בדיני טומאה

[חוות דעת]

ואגב, בחת"ס שם בסוג' כ' עוד
"וידוע שאין דרך להרבות לאוין משום מלקות לחוד אם לא בדברים שלהוטים אחריהם ומכשול רב כגון דם אעפ"י שנפשו של אדם קצה מ"מ היו להוטים אחריו משום אבזרי' דע"ז כמ"ש רמב"ן פרשת אחרי פי"ז פי"א וחייבה תורה סקילה על נערה מאורסה יותר מאשת איש משום שהפרצה שכיחא אצלה שאין בעלה משמרה אבל היכי שאין הפרצה שכיח אין דרך להרבות לאוין",

בתורא"ש יבמות לד. כ' בשם המהר"ם "ובנערה המאורסה ליכא כרת ולא מיחייב על שגגתה חטאת ולא חשיב לה נמי בשלשים ושש כריתות", ואולי בא זה ללמדנו דבאמת איסור המאורסה קיל מהנשואה, והחמירה תורה בסקילה רק משום שהפירצה שכיחא.
אבל יש לציין שהמהר"ם חזר בו, כמש"כ המהר"ח או"ז בסי' קסד "ומתחלה רצה לומר תירוץ אחר משום דנערה המאורסה אין בה כרת וחזר בו". והאריך בזה הערול"נ, וע"ע באבנ"ז אבהע"ז סי' ג, ובחי' הגרמ"ז סי' מ.

עי' רש"י סנהדרין ( דף נ. ד"ה על כרחיך ארוסה) וז"ל על כרחיך ארוסה - חמורה מנשואה שרעה לשמים ולבריות ולעצמה שפוגמת כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה ומדאפקה רחמנא מכלל מות יומת הנואף (ויקרא כ׳:י׳) דהיינו חנק דאף ארוסה היתה בכלל אשת רעהו (שם) ואפקה בהדיא לסקילה כדכתיב (דברים כ״ב:כ״ג) כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' ש"מ סקילה חמורה עכ"ל.

[עושה חדשות]

לכאו' מצינו פלוג' בין הרמב"ם לרמב"ן, ולטעמייהו בענין הנ"ל אזלי.
(ומסתמא כבר נמצא ב'דרך נשר', כרגע לא עיינתי).


השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה צו -
ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות (ע' צו - קח) בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה. ולשון סיפרא שהביא גם כן הוא מבואר הא כיצד הוי אומר רשות. כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה (ל' עז - ח) ומאכילת הקדשים גם כן (ל' קכט) וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה (קרח יח) כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינם מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה (צא - ה) ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כמאמרו שלהרב בעיקר השביעי, אף כאן מנענו ית' מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר הוא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה.


הרמב"ם לשיטתו, באמת יש מצוה מסויימת על כל אופן של טומאה, שלא להיכנס למקדש וכו'.
אבל הרמב"ן דן את כל הטומאות כמציאות, ויש אזהרה כללית על כל האופנים.

[איתן]

הנה המאמר שכתבתי על הטומאה וטהרה.
המאמר טעון תיקונים ועדכונים קלים (למשל כדאי להכניס בו את הציטוטים מר' חיים בן פלטיאל והדר זקנים שהובאו כאן באשכול, להעיר שאולי ספק טומאה ברה"י טמא זה רק מדרבונן ועוד), אך כרגע אין לי את האפשרות הטכנית לעשות זאת.
המאמר כשלעצמו אינו כה גדול כמו שנראה במבט ראשון, משום שחלק ניכר מהטקסט זה ציטוטים בהערות שבד"כ אפשר לדלג עליהם.
כמו כן אני מתנצל על העימוד הלקוי - יש לשים לב שבין הטקסט להערות יש רווח קטן.

אשמח לקבל הארות והערות. בתודה מראש, א.ק.

נוסח החדש של המאמר. הועמד מחדש ונהיה הרבה יותר קריא. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך, ורק זה לבדו היה מצדיק את הגירסה חדשה. שהרי לפני העימוד המחודש היה קשה ביותר להבדיל בין גוף הטקסט להערות.
וכן נוספו כעשרה תיקונים בתוכן המאמר ושופרו ההפניות לאברבנאל ולמאמרי הרב א. סמט.

נ.ב. את התיקונים שהוזכרו בציטוט מהודעתי שכחתי להכניס ועוד חזון למועד.

[עושה חדשות]

בלשון הכתוב בכמה מקומות יש משמעות לפי פשוטו שהטומאה בעצמה יש בה חטא, כמו למשל "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ", אף דכלל בידינו שאין איסור להיטמאות או להישאר בטומאה וכל האיסור הוא רק כלפי טומאת מקדש וקדשיו.

וראיתי מי שהציע לפרש בזה, דהא באמת דינא הוא דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ויש משמעות ברמב"ם שזה דין דאו', והנימוק לזה מבואר בדבריו, "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר". וי"ל דבזמן שהיה אוהל מועד במדבר, הרי כל ימות השנה נמי "הם נכונים ליכנס במקדש", ולא היתה עלייה לרגל המוגבלת בג' פעמים בשנה, ומי שנשאר בטומאתו ולא נטהר ממנה, "וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ". ואדרבה זהו המקור לחובה להיטהר ברגל, כי מה שנכון בהיותם במדבר כל ימות השנה, נכון גם אח"כ בג' רגלים. [עי' דבר דומה במש"ח פ' אחרי טז,ג].

(ובספר הכתב והקבלה פי' באופ"א, ז"ל - ובנבלתם לא תגעו. רבותינו אוקמי הך קרא ברגל דוקא, אבל בלא זה אין ישראל מוזהר על מגע נבלה (ערש"י), אמנם זהו מעיקר הדין, אבל מדרך הפרישות צריך כל אדם להפריש עצמו מן הטומאה בכל זמן כמאמרם קדש עצמך במותר לך הנכלל במאמר קדושים תהיו לדעת הרמב"ן שם בפירושו, זה נ"ל בטעם סתימת הלשון באמרו בדרך כלל ובנבלתם לא תגעו ולא הבדיל בין זמן לזמן, ועיין במשנה למלך (פט"ז מטומאת אוכלין היו"ד) דאחרים חולקים עם ת"ק, דלת"ק ובנבלתם לא תגעו ברגל, ולאחרים אין חלוק בין רגל לשאר ימות השנה, ובתנא דבי' אליהו (ח"א פט"ו) והתקדשתם והייתם קדושים מכאן היה ר"ג אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, והובא בילקוט כי תשא סוף רמז שפ"ו, עתוס' חולין ב' בד"ה טמא).

[איתן]

וראיתי מי שהציע לפרש בזה, דהא באמת דינא הוא דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ויש משמעות ברמב"ם שזה דין דאו', והנימוק לזה מבואר בדבריו, "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר". וי"ל דבזמן שהיה אוהל מועד במדבר, הרי כל ימות השנה נמי "הם נכונים ליכנס במקדש", ולא היתה עלייה לרגל המוגבלת בג' פעמים בשנה, ומי שנשאר בטומאתו ולא נטהר ממנה, "וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ". ואדרבה זהו המקור לחובה להיטהר ברגל, כי מה שנכון בהיותם במדבר כל ימות השנה, נכון גם אח"כ בג' רגלים. [עי' דבר דומה במש"ח פ' אחרי טז,ג].

כך ראיתי אצל הרב יהודה ראק ב"תורת עציון" על ויקרא עמ' 153-161.
הנני מצרף את המאמר הנ"ל מהאתר של ישיבת הר עציון.

וכן נגעתי קצת בנושא המעלה של שמירת הטהרה בחיי החולין במאמרי שהועלה לעיל. מקווה שהוא לתועלת למישהו.

[אפרים זלמן]

כדברים האלה ראיתי אצל ר"ד הנשקה
מצורף המאמר

[עושה חדשות]

בגמ' חולין לד. מבואר שהענין של אכילת חולין על טהרת תרומה או על טה"ק הוא רק משום דלמא אתי למיחלף.