הערות על ספר חפץ חיים

[גל של אגוזים]

חיפשתי ולא מצאתי אשכול שיתמקד על הערות בספר חפץ חיים אשר כידוע מלאה חידושים נפלאים [וכבר חוברו כמה ספרים חשובים ע"ז], ע"כ זה החלי בעזרת הש"י.

[כפותח האשכול הננו מבקש מכל המשתתפים שיכתבו בעז"ה הערותיהם על דברי הח"ח, שכדאי ומומלץ שיצטטו לשונו עליהם הם דנים כמו שעשיתי למטה, וזה מיקל מאד לאלו המבקרים אשר אינם בתוך הסוגיא].

חפץ חיים הקדמה

אך לבסוף ימי בית שני גברה שנאת חנם ולשון הרע בינינו בעונותינו הרבים, ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצינו כדאי' ביומא (ט ב) ובירושלמי פ"א דיומא [הגם שהגמרא נקטה שנאת חנם, הכוונה היא על לשון הרע גם כן שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך, והיינו דסיים שם ללמדך שקשה שנאת חנם כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וזה מצינו בערכין (דף ט"ו ע"ב) גבי לשון הרע. ועוד מגופא דשמעתא דיומא מוכח כמו שכתבנו, מדפריך שם ובמקדש ראשון וכו' ודוקרין את חבריהן וכו' עיין שם].

הרי דהח"ח נקט בפשיטות דמה שאמרו בגמרא 'שנאת חינם' אין הכוונה אלא ללשון הרע [ואע"פ שכתב בלשונו 'ג"כ' דמשמע דלא בא לאפוקי שנאת חינם לחוד מ"מ מהמשך לשונו מבוא' כוונתו, דכת' דעל לשון הרע לחוד לא היו נענשין כ"כ, ודו"ק].

וצ"ע בזה

א] בדרך כלל כאשר אנחנו בעוה"ר נכשלים בלשוה"ר אין בזה סרך 'שנאה'. [ועי' מה שנכתוב להלן בלי נדר אצל הלאו דחילול ה'].

ב] למה ברירא ליה להח"ח דעל שנאת חינם לחוד לא היו נענשין כ"כ, וכי עבירה קלה היא?

ג] לפי דברי הח"ח לכאו' יוצא 'קולא', דשנאת חינם לחוד אינו שקיל נגד ג' חמורות, ודו"ק.

[דרופתקי דאורייתא]

אולי יעזור לך
גם זכור אני כי בשו"ת ויאמר מאיר של הגר"מ ועקנין דן בדברי הח"ח הנ"ל. ולא הובא בקובץ המצו"ב.

[גל של אגוזים]

יישר כחכם.

מקובץ המצורף התחכמתי בשלש דברים:

א) הח"ח חזר על היסוד הנ"ל לפחות י"ד פעמים בכתביו הק'.

ב) גם ר' אברהם אחי הגר"א ז"ל כתב דחורבן הבית היתה בגלל לשון הרע ושנאת חינם.

ג) במדרש פתרון תורה מבואר כן להדיא [וז"ל ר"פ מצורע, אמרו רבותינו ראה מה קשה היא שנאת חינם ולשון הרע שהבית הראשון היו בה ג' דברים עובדי ע"ז ומגלי עריות ושפיכות דמים וכיון שחרב נבנה לסוף ע' שנה, שנ' לפי מלאת לבבל שבעים שנה. והבית השני היו בם בעלי תורה ואין בהם אילו ג' דברים אבל היה בהן שנאת חנם ולשון הרע ונתחרב ועד עתה עוד לא נבנה וכו'].

אולם מה שנתקשיתי בגוף דברי הח"ח לא נתיישב כלל.

[דרופתקי דאורייתא]

שנאת חינם ולשוה"ר יסוד אחד להם. כלומר זה אותו הדבר.
ועיין בשו"ת ויאמר מאיר. ואמ"א כעת לציין ציון מדוייק.
וכמדומה שתרו"ץ.

[יוסף חיים אוהב ציון]

כן הוא בשו"ת ויאמר מאיר סימן כ"ח

[יוסף חיים אוהב ציון]

https://tablet.otzar.org/he/book/book.p ... agenum=331

[גל של אגוזים]

יישר כחכם, עיינתי בדבריו (כאן) (זולת מה שכתבנו באות א' ואות ג') ונשאר בצ"ע.

[צביב]

שמעתי טענה
לפי דברי החפץ חיים בפתיחה בלאוין ו ולא תחללו את שם קדשי,
ובבאר מים חיים שם כעושה להכעיס,
א''כ לפי השיטות שהעובר להכעיס פעם אחת דינו כמומר,
המספר לשה''ר פוסל את העירוב.

[גל של אגוזים]

שמעתי טענה
לפי דברי החפץ חיים בפתיחה בלאוין ו ולא תחללו את שם קדשי,
ובבאר מים חיים שם כעושה להכעיס,
א''כ לפי השיטות שהעובר להכעיס פעם אחת דינו כמומר,
המספר לשה''ר פוסל את העירוב.

נכתוב מזה בעזה"י בימים הקרובים בל"נ (כבר רימזתי לה בריש דברי). ובדרך אגב, הח"ח אינו שיטה יחידאה בזה (שכשאין לו הנאה חשיב 'להכעיס' כ"כ גם בס' מנח"ח מצות גיה"נ ועוד מקום א'. (בדרך אגב, לא היתה לו לח"ח את הס' מנח"ח כדמשמע בביה"ל סי' רע"א).
אך עצם הדברים דפשיט"ל לח"ח שאין הנאה בסיפור לשוה"ר, תמוה. אטו נימא דבהנאת הגוף תליא מילתא?

[תם מה הוא אומר]

ראיתי כתוב אצלי ושייך לדברי הח"ח במנין הלאוין והעשין
לשון הרע, אם המדבר בשעת תלמודו גם מחוייב משום ביטול תורה, עיין שערי תשובה (שער ג' אות ר"י) ודוק.

[יוסף חיים אוהב ציון]

כתב בזה בארוכה הגר"ש רוזנזר בספרו עלי באר עמ' ל"ב.

[גל של אגוזים]

כתב בזה בארוכה הגר"ש רוזנזר בספרו עלי באר עמ' ל"ב.

לא נמצא באוצר, האם אפשר להעלותו?

כי בעניי לא הבנתי המקום לנידון בכלל.

[יוסף חיים אוהב ציון]

בענין ביטול תורה נתכונתי.

[גל של אגוזים]

עי' פסחים נ"ג ע"ב (שניהם לדבר אחד נתכוונו)

[תבונה1]

בעניין לא תחללו את שם קדשי הביא החפץ חיים את דברי הרמב"ם והחינוך שמי שעובר עבירה ללא שום תאוה עובר על חילול ה', אלא שהוכיח מכך שהרמב"ם כתב שגם בשבועת שקר עובר על חילול ה' שגם במצב של תאות ממון עדיין עובר על זה. ורק אם יש לו תאוה גופנית אינו עובר. וכבר העירו להבין דבריו ז"ל ועי' בספר הזכרון "פחד יצחק".

אמנם נראה דכוונתו שאת זאת גילתה התורה, שהואיל ולאו דחילול השם הוא על ידי זלזול עקרוני במצוות כאשר הוא חוטא ללא שום תאוה, לכן אפילו כשהוא עושה לשם ממון גילתה התורה שעדיין זה נובע מתוך זלזול עקרוני במצוות וזאת גופא נתגלה ע"י זה שבשבועת שקר עובר על חילול ה' ואע"פ שיש לו נגיעה של ממון מ"מ הזלזול כן נמצא, ואת זאת גילתה לנו התורה שגם אז בכוונתו לזלזל. וע"ש בח"ח מה שביאר בזה דברי הגמ' בתענית ח'.
וראה במשלי ו' ל' "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" וחשבתי שזאת כוונת הפסוק, והראני ת"ח א' דברי המצודת דוד ביהושע ז' י"א "וגם שמו בכליהם" שבאמת כן יוצא שם מתוך דבריו.

ובספר מצות ראיה בהערותיו על ספר חפץ חיים חולק עליו וסובר שזהוא באמת חידוש גדול לבאר כן דברי הרמב"ם, אלא מפרש שכוונת הרמב"ם דמיירי בשבועה כגון על זהב שהוא צהוב שזה אינו נוגע לממון אבל באמת כל היכא שישנה תאוות ממון כבר אין זה חילול ה'.
ועי' בסה"מ לא תעשה ס"ג הוצאת הגר"ח העליר זצ"ל שהעיר בשם הרדב"ז לגבי מלקות וכן העיר במנחת חינוך.

[חוות דעת]

כתב החפץ חיים [הל' לשון הרע כלל ט סעיף א]

וְכֵן הַמְסַפֵּר (ג) בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שׂוֹנְאָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דְּזֶה גּוֹרֵם לָהֶם, שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ *. וְאִם (ה) הוּא מַרְבֶּה לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו אָסוּר, כִּי עַל יְדֵי זֶה רָגִיל בְּעַצְמוֹ לְגַנּוֹתוֹ לְבַסוֹף לוֹמַר: חוּץ מִמִּדָּה רָעָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ שֶׁהַשּׁוֹמְעִין יְשִׁיבוּהוּ: לָמָּה אַתָּה מַרְבֶּה בְּשִׁבְחוֹ וַהֲלֹא מִדַּת כָּךְ וְכָךְ בְּיָדוֹ

ובבאר מיים חיים ס''ק ג נימק טעמו למא דוקא בפני שונאיו אסור וז''ל

בשבחו של חבירו. בגמרא איתא בטובתו והכוונה ג"כ בשבחו, וברי"ף פ"ב דשבת איתא בשבחו.

ומש"כ בפני שונאיו כן כתב הרמב"ם והסמ"ג בלאוין ט', וכתב הסמ"ג על זה דאי לאו הכי הלא מצינו באבות בר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן

ובס''ק ה נימק טעמו למה להרבות בשבחו אפי' שלא בפני שונאיו אסור וז''ל

הוא מרבה וכו' עד סוף הסעיף. כן פירש רש"י בערכין (ט"ו ע"א) המימרא דאל יספר אדם וכו' הנ"ל, וכן פירש הרשב"ם ב"ב (קס"ד ע"ב) ד"ה בא וכן כתב הרי"ף פ"ב דשבת, וכולם כוונו ליישב דלא תיקשי מהא דתנן באבות הוא היה מונה שבחן, וכן בב"ק (דף מ'.) משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא

ותמהני, דהרי הרמב''ם ורש''י פליגי, אם האיסור לספר בשבחו של חבירו הוא בפני שונאיו (רמב"ם) או להרבות אפי' שלא בפני שונאיו, ואיך פסק כשניהם לחומרא.

האם זה דרכו בכל הספר שבכל מחלוקת ראשונים פוסק כשניהם לחומרא ומטעם ספיקא דאורייתא?

[אשרי יושבי ביתך]

מצו"ב שו"ת בהלכות לשון הרע והמסתעף
מאת הגאון רבי ישראל וינמן שליט"א
שהינו מגדולי המורים בהלכות אלו, ומשיבים לאלפים בבית ההוראה שע"י משמרת השלום ועוד

המעלה בשו"ת זה, כי הגאון שליט"א כתב את התשובות בקצרה ממש, כמעט ללא פלפולים ומ"מ יתירים,
ואף הגיה ועבר על כל הנכתב לאחר ההקלדה והגיה את הכל

מתוך השאלות הנידונות:
- דיווח לצוות על תלמיד שנוהג שלא כהוגן
- לשון הרע על אפיקורס, בזמננו
- פרסום רשימת של לווים (או דיירים שאינם משלמים דמי וועד בית)
- לשון הרע ללא פרטים (או להצביע על קבוצת אנשים)

[גל של אגוזים]

יש לעיין

[עושה חדשות]

ועתה נחזור לבאר מה שהתרנו בתחילת סעיף ה' אם החתן יש לו חסרונות עצומים, כי יש נפקא מיניה בין החסרונות. דהיינו אם החסרון הוא מצד חולי גופו, והמחותן אינו מכיר אותו מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא דאין על המגלה ענין זה חשש איסור רכילות, אך שלא יחסרו בזה הפרטים הנ"ל בכלל ט' סעיף ב' וביארתים פה בבאר מים חיים.
ועוד יש אופן שני דצריך לגלות לו, היינו אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות ח"ו צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין לא תלך רכיל בעמיך אבל לא תעמוד על דם רעך.
אבל אם החסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו, אין לגלות לו, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כח חכמתו וידיעתו עד היכן מגעת, (ואם עשה כן הם צריכים לומר האמת, כי משני הצדדים נתרצו בדבר לכתחלה) ומדלא עשה כן נתרצה בדבר.
(ולבד כל אלה, מי שירצה להתיר זה מחמת שאינו יכול לראות באונאת חבירו שהשדכנים מרמים את המחותן, צריך שישער מתחלה כי מעות הנדוניא והספקת המזונות ולבישת הבגדים שהמחותן מבטיח הוא דבר אמיתי שלא יכזב בו, דבסתם אין למהר ולהתיר דבר זה, כי עינינו רואות כי הרבה מהם אין מקיימים, ואם כן תו לא שייך בו אונאה, כי כמו שהחתן מרמה להמחותן כן המחותן מרמהו, ויצא זה בזה. ולבד כל זה צריך גם כן בזה כל הפרטים הכתובים למעלה בכלל ט' סעיף ב').

אבל אם הוא מכיר לפי הענין, שהמחותן מרמה לחתן בענין הנדן או המזונות, מאוד ומאוד צריך להתיישב בדבר קודם שיגלה זה לחתן, כי צריך לזה הרבה פרטים:
א) שיתבונן היטב שהוא מרמהו באמת, דהיינו שיכיר בבירור את טבעו הרע או את גודל עניותו, או ששמע ממנו בפירוש שאינו מבטיח רק לפנים. (ולא יחליט תיכף את הענין בדעתו לחשוב על המחותן דמפני שהוא אינו תקיף במעמדו בודאי לא יתן לו הנדן או המזונות שהבטיח, דהלא אנו רואים כמה פעמים שאנשים כאלו משלמין את התחייבותם יותר מן בעלי הבתים הגבוהים).
ב) צריך לידע, שאילו היה החתן יודע זה לא היה מתרצה לו, דפעמים הרבה מצוי שהחתן אינו רוצה רק להוציא מהמחותן כל מה שהוא יכול אבל אינו תלוי בזה כלל עיקר השידוך, ובאופן זה בודאי לא שייך היתר זה לילך ולגלות לו. (אם לא שהוא רואה שדבריו יהיו תועלת לחתן שיתיעץ איך להוציא מהמחותן בטוחות על זה).
ג) שמצד החתן לא תהיה רמיה, דאם גם החתן מרמהו באיזה ענין שיהיה, יצא זה בזה, ופשוט דאסור לגלות לו.
ולבד זה צריך גם כן לזה שאר הפרטים הנ"ל. על כן אין למהר לגלות כי אם אחר שיתבונן היטב בזה כי נשלמו כל הדברים שכתבנו.

לכאו' זה חידוש הצ"ב, מאי נפק"מ במה שגם השני מרמה אותו, ומהיכ"ת שיצא זה בזה.

האם עמדו בזה.

[גל של אגוזים]

לכאו' זה חידוש הצ"ב, מאי נפק"מ במה שגם השני מרמה אותו, ומהיכ"ת שיצא זה בזה.

האם עמדו בזה.

עי' במצו"ב מס' נתיב חיים (קאופמן) ולענ"ד עדיין צ"ב

[למנצח]

לגבי השאלה הראשונה של-גל של אגוזים הח"ח עצמו כותב בספרו אהבת ישראל (נמצא ב"אוצר") פרק ב' שהגמ' ביומא איירי על שנאת חינם

נ.ב. עיין שם בטעם השני למה שנאת חינם חמורה משום שנגרם ממנה לשון הרע (ולא שכלול בשנאת חינם)

וא"כ תקשי.

[גל של אגוזים]

לגבי השאלה הראשונה של-גל של אגוזים הח"ח עצמו כותב בספרו אהבת ישראל (נמצא ב"אוצר") פרק ב' שהגמ' ביומא איירי על שנאת חינם

נ.ב. עיין שם בטעם השני למה שנאת חינם חמורה משום שנגרם ממנה לשון הרע (ולא שכלול בשנאת חינם)

וא"כ תקשי.

דבריו ב'אהבת ישראל' הובאו לעיל בקובץ המצורף ע"י הרב דרופתקי דאורייתא, וכבר הערתי לעיל שהקושיא במקומה עומדת.

[אסף128]

לגבי השאלה הראשונה של-גל של אגוזים הח"ח עצמו כותב בספרו אהבת ישראל (נמצא ב"אוצר") פרק ב' שהגמ' ביומא איירי על שנאת חינם

גם בהקדמה לחפץ חיים הוא כותב את זה, ומוכיח ממה שכתוב שם בסוגיא - "ודוקרים את חבריהם בחרבות שבלשונם" (זה מובא כבר בהודעה שפותחת את האשכול)

נ.ב. עיין שם בטעם השני למה שנאת חינם חמורה משום שנגרם ממנה לשון הרע (ולא שכלול בשנאת חינם)

וא"כ תקשי.

הוא כותב שם שזה גורם להרבה עבירות, וביניהן ללשון הרע. וגם לשון הרע גורם להרבה עבירות, וביניהן לשנאת חינם. זה לא בהכרח אומר שהאחד יותר חמור מהשני

[פולסברג]

הנה כתב הח''ח בפתיחתו:

וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו (ויקרא ב"ב ל"ב) דְּ "לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא.

מה הביאור בזה? מ''ש הנאה גשמית מרוחנית? וכי את תאות האכילה והמשגל אנו כן יכולים להסביר? הלא כולם ברא הקב''ה, לנסות בהם בני האדם!

ועי' בהמצורף פה שהביא דברי גדולי הדורות בזה, אך עדיין לא נחה דעתי, וכנראה שהם ע''ד דרש קצת. [ומה יאמר החזו''א על 'מה הנאה יש לך'].

https://www.dirshu.co.il/%D7%9E%D7%93%D ... %A8-%D7%9C


למי פתרונים?

[עליך עיננו]

הרב דסלר זצ"ל מבאר עפ"י המהר"ל (גבי ד' כתות אינם מקבלים פני שכינה) שהמדבר לשוה"ר באמת אין לו שום הנאה עצמית ורק דימיון שאם ישפיל את חברו ויגלה את מומו בזה הוא יגדיל וירומם את עצמו..
כלומר כל המשיכה לדבר רע על האחר הוא כדי להתגדל בעיני עצמו..ולא מצינו את זה בהנאות אחרות שאדם נהנה בעצמו (גם הנאה מדומה אבל הנאה)
וע"ע בדברי הגר"א במשלי פ"א כג' על ענין זה..

[גל של אגוזים]

הנה כתב הח''ח בפתיחתו:
וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו (ויקרא ב"ב ל"ב) דְּ "לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא.
מה הביאור בזה? מ''ש הנאה גשמית מרוחנית? וכי את תאות האכילה והמשגל אנו כן יכולים להסביר? הלא כולם ברא הקב''ה, לנסות בהם בני האדם!

כבר נשאלה שאלו זו בבית מדרשינו

[גל של אגוזים]

אתמול [א' שבט] התחיל מחזור חדש בסדר עמוד יומי בס' חפץ חיים [שהתקין הג"מ יהודה זאב סגל זצ"ל ר"י מנצ'סתר] הרבה אנשים מספרים שנושעו בישועות למעלה מדרך הטבע ע"י הקביעות בס' קדוש זה. לי היה ג"כ ישועה מעל-טבעי ע"י קביעות זו כי מאז התחלתי בה חדלתי הרבה מדיבורי לשוה"ר...

מדובר בב' הלכות בכל יום שיש בה לכאו' ג"כ קיום של שונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, והפקעה מלהיות מכת מספרי לשוה"ר שאין להם חלק לעוה"ב.

אקרא למצטרפים בלימוד זה להעלות הגיגיהם באשכול זו ויהיה לתועלת רב להם ולכאו"א.

[דרופתקי דאורייתא]

יומא (לח.)

ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב.

והקשה החפץ חיים (הל' לשה"ר כלל ד באמ"ח אות לג)

לכאורה קשה מאד על מה שהשרשנו בכמה מקומות בשם הראשונים דלשון הרע שבין אדם למקום אסור אפילו על אמת, ממה שאמרו ביומא (ל"ח ע"א) במשנה ואלו לגנאי וכו' על הראשונים נאמר זצ"ל ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב הרי דמצוה לגנות הרשעים עבור פעולותיהן הרעות ושם לא היה לאו גמור או עשה גמורה וכל שכן בהנ"ל סעיף ב' ג' וד' דמותר.

ותירץ הח"ח,

על זה נשיב, באמת דזה אינו דומה כלל לענינינו. דטעם האיסור הוא משום שני דברים. א) אפשר דלא ידע את חומר איסורו של דבר זה שעשה. ב) אפילו אם אנו יודעים שידע שהוא אסור מן התורה אולי גבר יצרו עליו בשעת מעשה ועתה אפשר לבו מר לו על זה. לא כן הוא בדבר הנ"ל כי בודאי היו מודיעים להם חכמים שהיא עבירה במה שלא רצו ללמד לאחרים שממעטים על ידי זה כבוד שמים וכמו דאיתא בגמרא שם, וגבר יצרו עליו גם כן אין שייך רק במה שעשה עולה בבת אחת על ידי תגבורת היצר ואחר כך מתנחם על זה ועושה תשובה. לא כן בדבר שנמשך, שאינו רוצה לקיים דברי התורה, תשובתו הוא שיקיים. והרי שם אפילו לאחר שלא יכלו האומנים מאלכסנדריא של מצרים גם כן לא חזרו מדרכם הרעה, והרי זה דומה למה שאמרו בברכות (י"ט ע"א) והני מילי וכו' אבל בממונא עד דמהדר למריה, ועל כן בודאי מצוה לגנותם ולגלות את חטאם בעיני הכל כדי להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם וכעין זה כתב ר' יונה במאמר רי"ח.

[/quote]

ולכאורה לא מובן כוונת הח"ח, פתח בהדיא שבמעשה זה "לא היה לאו גמור או עשה גמורה", ואם כן מה בכך שהתרו בהם, ולא חזרו בהם. וצ"ב.

ולולי דברי הח"ח, היה נראה פשוט שבאמת במעשה זה שלא גילו גרמו לחילול ה', ועל כן הייתה התביעה כנגדם, וכמשמעות הש"ס שם. אבל הח"ח תפס במושלם שלא היה כאן "לא גמור או עשה גמורה". וצ"ע.

אם יש מי שיש לו את הח"ח מהדורת דרשו ויוכל לבדוק אם עמדו בזה שם ושכמ"ה.

[שומר]

ספר החפץ בחיים כמדומני שאינו באוצר

[שמואל דוד]

חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ג אות ז:
וְדַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶּל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה.

אולי צ״ל לצד החוב ולצד הזכות.

[כדכד]

גם אני חשבתי כך
אבל יתכן שכוונתו שאם יש איזה צד לזכות ולטוב צריך לדונו לזכות וכמובן שאם יש לשפוט לזכות יש מקום גם לצד אחר
אבל אולי צודק מר

[שמואל דוד]

יישר כח!

ע״ע לעיל בהקדמה עשין - ג:
וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ"בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת.

האם יש דפוס ראשון?

[תורת המן]

ראיתי כתוב אצלי ושייך לדברי הח"ח במנין הלאוין והעשין
לשון הרע, אם המדבר בשעת תלמודו גם מחוייב משום ביטול תורה, עיין שערי תשובה (שער ג' אות ר"י) ודוק.

בטעמא דקרא להגרח"ק ריש אסתר כתב שהחזו"א חלק על הח"ח בזה:

ולא דמי למה שאמרו בכמה מקומות חייב שתים, שזה רק במקרה שנפגשו שני לאוין לכן חייב שתים,
אבל לא כשמוכרח תמיד שני הדברים.
ולכן חלק על הח"ח שכתב המדבר לשון הרע עובר ג"כ משום ביטול תורה,
ואמר שלדעתו אינו כן כיון שלשון הרע הוא תמיד ביטול תורה,
א"כ כשאסרתו תורה הוא שם חדש, ואין עובר אלא איסור זה.

ושמעתי מרב אחד להקשות דאינו אמת, שפיר שייך לשה"ר דאינו ביטול תורה כגון בבית המרחץ דאסור ללמוד, וגם להיפוך יכול לדבר לשון הרע שהוא לימוד התורה, כגון שמספר על חבירו מה שאמר בחבורה שלו באופן לעג, אבל עכ"פ תורה הוי.

ולענ"ד שפיר הקשה וצ"ע.

[עושה חדשות]

ומאידך העיר הגרד"ל שליט"א דגם בלי סברת החזו"א אי"ז ביטול תורה דהרי מותר לספר סיפור שראה בחברו בלי לומר את שמו, [כשיש לבנ"א צורך נפשי לדבר אי"ז ביטול תורה], וכי משום שאמר את שמו ועבר על לה"ר נעשה זה גם ביטול תורה?