מאי חנוכה? - עיונים במהות קביעות היו"ט ושמו

[נוטר הכרמים]

אציעה לפני הלומדים שיחי' ממה שנתלקט בידי בשמועה רחבה זו, והלואי יתבררו ויתלבנו הדברים, ויוסיפו החכמים עוד.

בביאור שמועה דשבת

א) בשבת כא,ב: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למיספד בהון (ודלא להתענות בהון), שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

הנה רש"י מפרש דקושיית הגמ' 'מאי חנוכה', היינו על איזה נס קבעוה, ולזה מייתי כל ענין נס פך השמן, ומסיק דלשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דהקביעה לא לענין איסור מלאכה אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה. ועכ"פ מבואר בדברי רש"י בביאור דברי הגמ', דקביעות היו"ט של חנוכה הוא מחמת נס פך השמן. וכן העתיק כל דבריו בטור סי' תרע.

אמנם ראה בחידושי רבינו יהונתן מלוניל שם, וז"ל: לשנה אחרת קבעום ימים טובים, כל השמונה ימים, ולא נעשה נס כזה לישראל, שאילו פרעה לא גזר על המצוות, ויון הרשעה גזרה, לפיכך האריכו אלו הימים כשיעור החג שהוא שמונה ימים להזכיר בהם הנס, ואפילו לא היה נעשה בהם בשמן, כמו כן היו שמחים ומזכירים מעשה ניסים כשיעור יו"ט הארוך מכל המועדות, אך לא היו מדליקין בנרות כלל, אלא מהללים ומרוממים כשאר מועדות, וכשבא ונכפל להם נס בשמן הוסיפו להדליק נרות להזכיר כפילת הנס, עכ"ל.

הרי מבואר מדבריו, דעצם קביעות היו"ט הוא על נס הנצחון שנושעו מגזירות היוונים, ורק הדלקת הנרות היא להזכיר כפילת הנס שנעשה להם נס בשמן. ואמנם לכאורה צ"ב, דמריהטת לשון הגמ' מאי חנוכה, משמע דמיירי מעצם קביעות היו"ט בכלל, ולא רק מענין הדלקת הנרות לחוד, ובדברי הגמ' לא נזכר מאומה מנס הנצחון, אלא מנס פך השמן. וביותר צ"ב לשון הגמ' בחתימת השמועה: לשנה אחרת קבעום ועשאום בהלל והודאה, משמע דרק משום נס פך השמן קבעוה ועשאוה, ולפי דבריו עיקר קביעות היו"ט הוא משום נס הנצחון, וצ"ע.

והנה על הקושיה הראשונה היה מקום ליישב, דמצינו בשאילתות סוף שאילתא כו שמעתיק דברי הגמ' בנוסח: מאי נר חנוכה, ולפי"ז כל נידון הגמ' היה רק על הדלקת הנרות ולא על עצם קביעות היו"ט. אך עדיין צ"ב לשון הגמ' לשנה אחרת קבעום וכו'.

ובדוחק יש לומר שלא מיירי מעצם קביעות היו"ט באמירת הלל ועל הנסים בברכת הודאה כדברי רש"י, אלא מענין בפנ"ע של הלל והודאה בעצם הדלקת הנרות. וכבר מצינו כן בלשון הריא"ז כאן: לשנה אחרת קבעום... ומודים על הנס בהדלקת הנרות.

וכן מבואר בדרך זו המובא בדברי הטור סי' תרעו מהאמור במסכת סופרים פר' כ: המדליק אחר שהדליק הנרות אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות... כדי להודות ולהלל לשמך הגדול. ונראה שזוהי מסירת מודעה שהריהו מפרש את מעשה ההדלקה כמעשה של הודאה והלל.

[נוטר הכרמים]

ראיות לשיטה זו שקבעו היו"ט על נס הנצחון

ב) ולכאורה יש לשמוע כשיטה זו שקביעות היו"ט היא על נס הנצחון, מכמה פרטים. א) מהא דאיתא בסוגיא בסמוך (כג,ב): נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. ופירש"י: שגזרו יוונים על כל בתולות הנשאות, להבעל לטפסר תחילה ועל יד אשה נעשה הנס. הרי מבואר להדיא בדברי רש"י גופיה שהנס שבגינו חייבים בנר חנוכה אינו נס פך השמן, אלא נס הישועה מיד היוונים, ולכך חשבינן דאף הנשים היו באותו הנס.

וביותר צ"ב, דכאן מבואר שגם חיוב הדלקת הנר בא בעקבות נס הנצחון ולא בגלל נס פך השמן.

ב) בנוסח על הנסים וכן בנוסח האמירה של 'הנרות הללו' הנ"ל לא נזכר מאומה מנס פך השמן, אלא רק מנס הנצחון והישועה.

ג) בפשוטו תקנת אמירת הלל היא רק על ניסי הצלה וישועה, ולא על נס שנעשה לצורך הדלקת הנרות במקדש. וביותר, שהרי בבית המקדש היו הנסים מצויים תדיר כמו דאיתא באבות ה,ח: עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש.

וכן מבואר בעוד לשונות הראשונים, ראה בפי' האב"ע פר' בהעלותך (במדבר י,י) בביאור המקרא: וביום שמחתכם ובמועדיכם, וז"ל: ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי הפורים וימי חנוכה. ובדרשות הר"ן (עה"ת סו"פ מקץ): תיקנו שיהיו ימים אלו ימי משתה ושמחה על נס הצלת הנפשות ונצחון הצדיקים המועטים ברשעים המרובים.

וצ"ע טובא בישוב שיטת רש"י, וביותר מחודש הוא לומר שתקנת אמירת ההלל היא על נס פך השמן.

[נוטר הכרמים]

קריאת שם חנוכה

ג) ובעיקר שם היו"ט: חנוכה, גם כן מצאנו מבוכה בזה. הנה בטור סי' תרעט ובר"ן (כא,ב) איתא: וקראום חנוכה חנו בכ"ה. וראה בלבוש שם דהיינו שחנו מנסיעתם למלחמה, מלשון ויסעו ויחנו, (ולא מלשון שביתה ממלאכה). וראה דברי החיד"א בפתח עינים שם.

אולם ראה בב"ח שם, וז"ל: וז"ל מהרי"ל, קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שנרות דולקים בחנוכה, וי"א גם ביום הראשון וביום האחרון מנהג רבותינו נוחי נפש לאסור מלאכה, עכ"ל. ונראה קצת ראיה מדקראו להו חנוכה, לומר חנו בכ"ה, דאי אין כל איסור כלל במלאכה, מאי חניה שייך כאן, דדוחק הוא לומר דר"ל חנייה ממלחמה. וראה בברכי יוסף שהשיב על דבריו.

[נוטר הכרמים]

קביעות יו"ט באיסור מלאכה

ד) ובעצם הענין שקבעו יו"ט ביום הראשון וביום האחרון דווקא, הנה באשר ליום הראשון י"ל כמש"כ האחרונים דהיום הראשון קביעות היו"ט הוא על עצם נס הגאולה והנצחון, ראה פר"ח והגהות חכמת שלמה ריש סי' תרע, קדושת לוי קדושה שלישית ועוד, ובזה יישבו קושיית הב"י הידועה. וכבר נמצא כן בדברי המאירי כא,ב שבלילה הראשון שלא היה שם נס השמן מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך, וראה עוד בזה בברכי יוסף שם, מעשה רוקח על הרמב"ם מגילה פרק ג, שו"ת בנין של שמחה או"ח סי' יז .

(וזה מבואר רק לדברי המאירי שם דיום הנצחון היה ביום כ"ד בכסלו, וכ"כ בפר"ח, והטעים דחנו בכ"ה כל היום כולו, לאפוקי מיום כ"ד שלא חנו אלא בערב, ועי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' קפב).

אלא שלכאורה יל"ע בזה, מה ענין נס הנצחון להדלקת הנרות, התינח שיקבעו ע"ז יו"ט בהלל והודאה, אבל מה ענין הדלקת הנרות לכאן. ואפשר לבאר לפי מה שכתבנו לעיל דגם בהדלקת הנרות ישנו ענין של הודאה, ומעצם קביעות היו"ט להודות ולהלל הוי.

וע"ע בזה בעמק ברכה ובמועדים וזמנים ח"ב סי' קלח.

אמנם, ראה בספר אז נדברו חלק יג סי' מח מכתב מהגר"ע רוזנבוים שליט"א מגייטסהד שביאר שהדלקת הנרות באה גם על נס הנצחון, וכמו דאיתא בנוסח הנרות הללו שאנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות, והביא ראיה נפלאה בשם הגרא"ז גורביץ זצ"ל לזה מדברי רש"י בשבת כג,א על מה דאיתא שם נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, וז"ל: שגזרו היונים על כל בתולות הנשאות להבעל לטפסר תחילה, וע"י אשה נעשה הנס, עכ"ל. הרי דכיון שע"י אשה נעשה נס של מלחמה מחויבות בנ"ח, וע"כ משום דהנ"ח בא גם על נס המלחמה.

וביום השמיני הלא הוא יום 'זאת חנוכה', הידוע מספרן של צדיקים, (תלמידי תלמידיו של הבעש"ט, וראה בספר שער יששכר מונקאטש שבאמת בגמ' ומדרשים וזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל לא מצינו זה בשום מקום, ודבר זה נמסר בסוד ה' ליראיו המקובל איש מפי איש).

ומובא בשם מהרי"ד מבעלזא דזה הביאור בדברי מהרי"ל הנ"ל, ומעליותא דיום השמיני מטו משמיה כמה טעמים: א) שבימים אלו בשעת הנס נתחייבו ישראל להביא קרבנות תודה על ניסי ונפלאות ה', אך לא יכלו להקריב קרבנות עד היום השמיני שהרי כולם היו טמאי מתים. ב) דאיתא דחנוכת המזבח היתה ביום השמיני שאז נגמר המזבח, ולכך לא היה אפשר להקריב קודם לכן.

וזה כבר נתבאר בדברי תוס' בפסחים נ,א שהיום בו מקריבים קרבן נקרא יו"ט של המקריב ואסור בו בעשיית מלאכה. נמצא שבאותם הימים היו אסורים במלאכה, ולזכר זה נוהגים שלא לעשות מלאכה ביום השמיני.

ועוד י"ל לפי מה שמבואר בספרים שנס חנוכה היה בשנת תרכ"ב (סדר הדורות וצמח דוד), ולפי חשבון המולדות כ"ה בכסלו חל אז בשבת. ונמצא דבאותו הזמן חנו ונחו ממלאכה באותם הימים ראשון ושמיני, ולכך קבעו דווקא אותם הימים לנהוג בהם איסור מלאכה.

(וראיתי מובא בשם בעל אמרי אמת מגור שאמר בשם אביו השפ"א ראיה לזה דבימים ההם היה יום א' דחנוכה בשבת, מהא דאיתא בס' יוסיפון סוף פרק כ שנתנו ג"כ לחם הפנים על שולחן ה'. והוסיף האמרי אמת, דלשון חנוכה מורה שהיה בשבת שחנו בו ממלאכה).

ובספר נר למאה הוסיף דבר נפלא לפי האמור, דהנה בשו"ת בנין שלמה לרבי שלמה הכהן מוילנא סי' נב תמה למה מברכין שהחיינו כאשר חל יום א' דחנוכה בשבת, ואמרינן שהחיינו והגיענו לזמן הזה, הא עדיין לא הגיע הזמן כיון שמדליקין מבעוד יום, יעו"ש. אמנם לפי הנ"ל מבואר דגם בימים ההם הדליקו ביום הראשון מבעוד יום, ועי' שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' כט.

[נוטר הכרמים]

חנוכת המזבח

ו) אמנם בדברי כמה קדמונים מצינו ששם חנוכה הוא ע"ש חנוכת המזבח שהיתה באותם הימים. בשבלי הלקט סי' קעד: חנוכה נקראת על שם שנתחנך הבית והוכשר לעבודה, שהרי היונים טמאו את ההיכל ואת העזרות והמקדש וכל כליו, וכשגברו חשמונים טהרו את הכל ועשו חנוכה כמו שעשה משה בתחילת חינוכן לעבודה.

ובמור וקציעה סי' תרע הפליג לחדש בטעם שם חנוכה, שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא ככתוב בנבואתו (ב,יח) שבעשרים וארבעה לתשיעי שהוא כסלו הוסד, ולמחרת חנכוהו בהקרבה ובהדלקה מבערב, שאין מחנכין המנורה אלא בבין הערביים כמו ששנינו במנחות (מט,א), ועל שם חנוכת הבית נקראים ימי נס הנרות שאירע באותו פרק חנוכה. ויש מכאן סעד גדול למה שנהגו לעשות סעודות ולהרבות קצת שמחה, עכ"ל. ויעו"ש עוד שסיים: 'וזה נכון מאוד עם שלא שערוהו הקודמים.

וראה בדומה לזה בהגהות נזירות שמשון שם, והוסיף דהבטיחם הקב"ה לשלוח ברכה במעשה ידיהם מהיום והלאה, כמבואר בפסוקים שם.

בנוגע לחינוך, אם המזבח לבדו הוא שנתחנך, כמש"כ באור זרוע ובמהרש"א, או שכל המקדש וכליו נתחנכו כמו שנראה בדברי שבלי הלקט ועוד, וכן נראה בלשון מגילת תענית: ותיקנו בו כלי שרת, ראה בהרחבה בספר אבי הנחל לר' אייזל חריף סוף דרוש יב.

וכן באור זרוע ח"ב סי' שכא: ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו.

ובמהרש"א ח"א שם: ונראה לפרש דנקרא חנוכה ע"ש חנוכת המזבח, כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עו"ג לע"ז, והוצרכו לבנות מזבח חדש, ולכך נקרא חנוכה. ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות. גם לפי מדרש ב"ר (פס"ר ו,ה) שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכיסלו ולא חנכוה עד ר"ח ניסן, שבו נולדו האבות, והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו וכו', היינו נמי שהיה כמו שכתבתי ששילם לו להיות בו ביום חינוך המזבח ע"י מתתיהו ששקצו אנשי עו"ג מזבח הישן. ועצם הענין דחנוכת המזבח היתה בחנוכה, כן מפורש בלשון רש"י מגילה ל,ב דהיינו טעמא דקוראים בחנוכה בפרשת הנשיאים משום דאף בחנוכה היה חנוכת המזבח.

ועי' בדרכי משה סי' תרע,א דקביעות המשתה ושמחה היתה משום חנוכת הבית, וקביעות הלל והודאה היא משום הנס.

ויתירה מזו שמענו בדברי מגילת תענית פרק ט: ומה ראו לעשות חנוכה ח' ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא ז' ימים וכו', וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא ז' ימים וכו', ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח, ושדהו בשיד ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקים בו שמונה ימים, עכ"ל.

הרי שקביעות היו"ט לשמונה ימים היתה בעבור חנוכת המזבח.

וראה בספר משך חכמה פרשת בהעלותך (י,י) בביאור 'וביום שמחתכם', וז"ל: מכבר פירשתי דביום שמחתכם הוי עת חנוכת המזבח, וזה בחזקיה הוי חינוך, ולכן היה בשמחה וכו'. ולכן בחנוכה דהיה מילואים בימי חשמונאים שבנו מזבח חדש, ששקצום מלכי יון את אבני מזבח, כמפורש בע"ז נב, כתב רמב"ם דהיו ימי שמחה וקבעום לשמחה.

ובפסיקתא דבתי פרק ב מצינו עוד, וז"ל: ולמה מדליק נרות בחנוכה, אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון וכו', נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות, עכ"ל. הרי שגם הדלקת הנרות הוא בתורת זכרון להדלקת הנרות בחנוכת המנורה בימים ההם.

וכן נראה בנוסח תפילת על הנסים בסיומה: ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך. ובאבודרהם כתב דהמון העם אינם אומרים זה, ונכון לאומרו כי הוא עיקר הנס.

[נוטר הכרמים]

בדברי הרמב"ם נראה שכרך הענינים יחדיו

ז) כתב הרמב"ם (ג,א-ג), וז"ל: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל, ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני.

בכ"ה בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן בליל כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות, לגלות ולהראות הנס... והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

הרי חזינן בדברי הרמב"ם שכרך שני הנסים כאחד, אולם מתוך דבריו נראה שעיקר הנס הוא נס הנצחון.

[היא שיחתי]

נראה לי שבמהר"ל כתב שהוא על נס הניצחון רק דלהראות שהוא נס ולא טבע היה ענין פח השמן או שכתב כעין זה

[נוטר הכרמים]

ראה עוד דברים מענינים כאן: http://www.datshe.co.il/blog/2009/12/18 ... %a1%d7%a3/

והנה הם:

לקושיית ה"בית יוסף"

יצחק זילבר | א' טבת ה'תש"ע

על קושיית ה"בית יוסף" הידועה, נראה לי שעל פי הפשט אין כאן קושיא כלל. שהרי כשעושים זכר לאירוע ניסי, קובעים את ה'זכר' על האופן שהאירוע נתפס בתודעת האנשים, ומטבע הדברים כל אירוע נתפס בתודעת האנשים כמכלול, ללא חישובים על מידת הַנִּסִּיּוּת שבתוצאה ועל החלק הטבעי שבה.

דוגמא לדבר:

אדם שניצל דרך נס מנפילה מבנין של ארבע קומות, ולזכר נס ההצלה שלו הוא עומד לבנות בית כנסת בגובה של מרחק הנפילה, האם יבנה בית הכנסת בגובה שלוש קומות כיון שבנפילה של קומה אחת אין נס?! וודאי שלא – הוא יבנה בנין של ארבע קומות, שהרי רק גודל כזה מציין את הנס שלו.

עוד דוגמא: מי שניצל בנס אחר שבוע שלם בלי אוכל, לזכר הנס הוא רוצה להאכיל עניים למשך הזמן שחי בלי אוכל על פי נס, האם יאכיל את העניים רק ליום אחד, כיון שהרי אפשר לחיות ששה ימים ללא אכילה ונמצא שרק יום אחד ניצל בנס, או שיפרנס את העניים שבעה ימים כיון שניצל אחרי שלא אכל שבוע שלם? התשובה ברורה, בוודאי יחגוג שבוע שלם.

אכן אפשר להתווכח על המשלים אם הנידון דומה לראיה, אך חושבני שבכל אופן העיקרון ברור: זכר לנס קובעים לפי התמונה הכללית, כיון שכך נתפס האירוע בתודעת האנשים.

כמו כן לעניננו בנס חנוכה, אין צורך לדקדק בבחינת מידת הנס שבמאורע, כי אם די בתוצאה הברורה לפנינו, שהשמן דלק שמונה ימים בדרך נס, והוא אשר נחקק בתודעת האנשים שכאן היה נס של שמונה ימים, לכן כשבאו לקבוע זכר קבעו להדליק שמונה ימים.

הדברים נראים בעיני פשוטים מאוד, ואני מניח שאחרים כבר קדמוני.

***

בגל' 75 הופיעו תגובות למאמר זה:

יחיאל ורטהיימר

צודק ר' יצחק זילבר בדבריו, כי הקושיה המפורסמת (שכידוע כבר מובאת בתוס' הרא"ש) אינה קושיה על עצם קביעת שמונת הימים. ויתכן שאף אלו שעסקו בה לא נתכוונו אלא לרווחא דמילתא בדרך דרוש ופטטיא דאורייתא (וכמו שכתב שמסתבר שקדמוהו, זוכרני בבירור שראיתי את הדברים לפני שנים רבות כתובים עלי ספר (מלבד שמיבדר כן כשמועה בי מדרשא), ואני מקוה שבין קוראי דאצ'ה יהיו מי שימצאו היכן הדברים מודפסים).

אולם בלימוד הסוגיות עולה שהקושיא היא נכונה מצד אחר, משום שבגמרא (שבת כג, א; סוכה מו, א) מבואר שבכל יום אומרים ברכת שעשה ניסים משום ד'נס כל יומי איתא'. וביאר רש"י – כל יומי איתיה – שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך.

ובט"ז (סימן תרפג) כתב שזה הטעם שגומרין את הלל בחנוכה כל שמונת הימים, משום שנתחדש הנס בכל שמונה. וב'פרי מגדים' מציין לדברי הגמרא הללו – נס כל יומא איתיה.

על כך נכונה 'קושיית הבית יוסף', שהרי הנס לא היה אלא שבעת ימים. ואם כי בעצם הדברים בש"ס ובהלכה היה ניתן לדחוק וליישב באופנים אחרים, שהכוונה שכללות הנס הוא שמונה ימים, אבל דברי רש"י והט"ז הם ברורים והקושיא היא עליהם.

מרדכי עמנואל

בהסבר קושיית הבית יוסף ומה שכתב בזה ר"י זילבר, יעויין בספר 'מעשה ניסים' לרבנו אברהם בן הרמב"ם (תשובה א) שכתב בתשובתו לר' דניאל הבבלי: "אמנם הכרחתך כי הלל דחנוכה דאורייתא בעבור כי ימי חנוכה הם הימים אשר נראו בו נצחונו וגבורתו ית'…", ובהמשך: "כי הם הימים אשר נראו (בו) [בהם] נצחון האומה והוראת גבורת הא-ל יתברך שמו". אם כן זו הכוונה שבכל אותם שמונת הימים נראתה / הורגשה גבורת ה', כעין מה שכתב ר"י זילבר.

[חיים]

על קושיית ה"בית יוסף" הידועה, נראה לי שעל פי הפשט אין כאן קושיא כלל. שהרי כשעושים זכר לאירוע ניסי, קובעים את ה'זכר' על האופן שהאירוע נתפס בתודעת האנשים, ומטבע הדברים כל אירוע נתפס בתודעת האנשים כמכלול, ללא חישובים על מידת הַנִּסִּיּוּת שבתוצאה ועל החלק הטבעי שבה.
דוגמא לדבר:
אדם שניצל דרך נס מנפילה מבנין של ארבע קומות, ולזכר נס ההצלה שלו הוא עומד לבנות בית כנסת בגובה של מרחק הנפילה, האם יבנה בית הכנסת בגובה שלוש קומות כיון שבנפילה של קומה אחת אין נס?! וודאי שלא – הוא יבנה בנין של ארבע קומות, שהרי רק גודל כזה מציין את הנס שלו.

עוד דוגמא: מי שניצל בנס אחר שבוע שלם בלי אוכל, לזכר הנס הוא רוצה להאכיל עניים למשך הזמן שחי בלי אוכל על פי נס, האם יאכיל את העניים רק ליום אחד, כיון שהרי אפשר לחיות ששה ימים ללא אכילה ונמצא שרק יום אחד ניצל בנס, או שיפרנס את העניים שבעה ימים כיון שניצל אחרי שלא אכל שבוע שלם? התשובה ברורה, בוודאי יחגוג שבוע שלם.

אכן אפשר להתווכח על המשלים אם הנידון דומה לראיה, אך חושבני שבכל אופן העיקרון ברור: זכר לנס קובעים לפי התמונה הכללית, כיון שכך נתפס האירוע בתודעת האנשים.

כמו כן לעניננו בנס חנוכה, אין צורך לדקדק בבחינת מידת הנס שבמאורע, כי אם די בתוצאה הברורה לפנינו, שהשמן דלק שמונה ימים בדרך נס, והוא אשר נחקק בתודעת האנשים שכאן היה נס של שמונה ימים, לכן כשבאו לקבוע זכר קבעו להדליק שמונה ימים.

הדברים נראים בעיני פשוטים מאוד, ואני מניח שאחרים כבר קדמוני.

המשלים ודאי אינם דומים לנידון. בנפילה מגובה של ארבע קומות, כל קומה מצטרפת לגובה הנפילה. כך גם במשל של שבוע ללא אוכל, כל יום מצטרף לשיעור גודל הנס.
המשל הנכון הוא לאדם שניצל בנס אחר שבוע בלי אוכל, אך ביום קודם הוא אכל 3 ארוחות דשנות, האם מצרפים את אותו יום לחגיגת אירוע הנס, ודאי שלא. אף על פי שהיה כאן 'נס חנוכה' של ממש, אכילת יום אחד הזינה שבוע שלם.

[ישיבישקייט]

בדרך אגב, רש"י כתב לבאר מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה.
והרבה האריכו לפרש את שיחתו.
נראה לי דבר חידוש שמכיוון שבזמן הגמ' לא היה מי שהסתפק מה היה הסיפור עליו נסוב קביעות מועד החנוכה כי היה בסמיכות זמן אליהם, יחסית.
מוכרחים לבאר ששאילת הגמ' לא היתה רטורית , אלא לבאר למה דווקא ביום זה. וכדלהלן.
ולמשל אם אנחנו קובעים כעת יום לזכר השואה הרי צריך להחליט על איזה יום נקבע אותו, כי האירועים נמשכו במשך זמן רב, אלא שלפי הענין אותו נרצה להדגיש נקבע אותו.
ועל כן אם הגבורה היא ענינינו נקבע ביום פרוץ מרד גטו וורשא, ואם ההצלה היא עיקר ענינינו נקבע אותו ביום השחרור. כך שגם יש סיבה ליום המסויים וגם מתוכו נבין מה הענין העיקרי אותו ראו מתקני התקנה להדגיש יותר כנקודה העיקרית לדבר.
וכמו כן בחנוכה הלא היוונים שלטו בנו זמן רב, המלחמה גם ארכה זמן. ההצלה היתה בזמן מסויים ונס פח השמן לאחריו.
על איזה מהניסים והאירועים קבעו את החנוכה, זו שאלת הגמ' מאי חנוכה. ומבאר רש"י על איזה נס קבעוה, ולא הכוונה לשאול מה הסיפור, אלא על איזה מהניסים קבעו את חנוכה.
והנה הגמ' באמת מביאה רק את נס פך השמן וכמעט בדרך אגב את הניצחון. והנ"ל יתיישב, כי זוהי היתה השאלה וזו ההדגשה שממנה נלמד מה היה עיקר בעיני חכמים בקביעות הנס ולימודיו.
בעיני הפשט נראה יותר מנפלא.

[נויירא]

לגבי שם החג יש גם את השם 'אורים' שבקדמוניות היהודים, למרבה הפלא הוא מסביר שם שזה בגלל שנס [חנוכת המקדש] היה מעל ומעבר למה שציפינו, ויל"ע
הוא כותב זאת כהשערה ולא מידיעה, ע"ש
על אף שזה רק תרגום מתש"ו, וניתן היה להניח שכוונת המתרגם עפ"י מה שהיה הוא עצמו רגיל לקראו לחג, והוא החליט לעוות ולשטות בנו, אך הלא גם בתרגומים לשאר שפות הוא כן, עי' ויקיטקסט

כאן יש ציון למקורות ראשונים לכינוי זה
http://forum.enativ.com/viewtopic.php?p=71644#p71644

[כוכב]

המשלים ודאי אינם דומים לנידון. בנפילה מגובה של ארבע קומות, כל קומה מצטרפת לגובה הנפילה. כך גם במשל של שבוע ללא אוכל, כל יום מצטרף לשיעור גודל הנס.
המשל הנכון הוא לאדם שניצל בנס אחר שבוע בלי אוכל, אך ביום קודם הוא אכל 3 ארוחות דשנות, האם מצרפים את אותו יום לחגיגת אירוע הנס, ודאי שלא. אף על פי שהיה כאן 'נס חנוכה' של ממש, אכילת יום אחד הזינה שבוע שלם.

זאת ועוד, פשוט לכל בר בי רב שאין המדובר כאן רק בזכר בעלמא, כי לא קבעו חז"ל ימים טובים בכדי (וכמובן גם מזה שלא כל הנכתב במגילת תענית עשאוהו כחנוכה ופורים), וכאשר קבעו יו"ט לדורות הרי זה מחמת נס שקרה אז (כ"ז "ע"ד הפשט", ולמי שלמד ספרי חסידות מבין שכל יו"ט קשור עם גילוי שלמעלה מהשתלשלות שנמשך מאותה מאורע בכל שנה ושנה)