רבים סיפורים מעין אלו, וכן ארע לחד מן חברייא [בשינוי פרטים מזעריים], כשנכנס למעון הגרח"ק שליט"א, ושאלו מדוע בוש בפאותיו שסובבו את אחורי אזניו, באמרו "הפיאות יפים ואין להתבייש איתם", וכידוע אמרותיו מעין אלו.
כשיצא משם החזירם לאחורי אזניו, וכששאלתיו להתנהגותו נגד דברי הגרח"ק, השיבני שאינו משנה ממנהג אבותיו.
תהיתי אם נכונו דבריו ויש בזה משום מנהג אבות, ולאח"ז מצאתי לשו"ת אז נדברו חי"ב סל"ה, תשובה בעניין פיאות על האזניים בשעת התפילה ושלא בשעת התפילה, וז"ל -
וזה פשוט וברור שבכל הני דברים אין לשנות ממנהג אבותיו, ומלבד המנהג, הלוא עצם הדבר מה שהבן רוצה להתדמות להאב זה מעיקרי המצוה של כבוד או"א, וזה כולל ג"כ כשהאב הולך בפיאות על האוזן. ובפרט אם הוא מקפיד על זה, ואין לשכוח שיש לנו עסק עסק עם מילי דחסידות שהרי עצם הדבר ללכת עם פיאות ארוכות הוי ממילי דהסידות [וממילא אין לדון מכאן על דבר שקשור עם דרך חסידות ממש] ובדורינו אנו דור של עקבתא דמשיחא שעוזבים העיקר מפני הטפל גם על פרט כזה יש להזכיר אף שזה פשוט מאד.
איני בקי בהיסטוריה זו, הכיצד נשתרבב חילוקי המנהגים, והיאך היה המנהג בדורות קדומים?
אכן לא יתכן לומר שהנהגה זו מהגויים אשר סביבותינו היא?
ואי הכי, הרי בזה חוקות הגויים, ולא שייך בזה כיבוד או"א.
דבר נוסף - מאין מנהג החסידים לסלסל פאותם?
[איני דן לגבי הוראת גדול בדורו דחשיב רבו המובהק נגד מנהג אב,
וכן אם כוונתו להורות כן הלל"מ, או כהנהגה טובה, אחר אשר יודע שרבים לא מהלכים כך].