לפני שנטריח את רחבי הלב לעיין בקושיא זו, ראוי שתבאר לזאטוטים כמוני את הקושיא.
כפי הבנתי המעוטה, כתוב
בערוך שמה שאמרו חז"ל "איסורא קא מטמטם", פירושה שבכחה למשוך האדם לרצות לטעום טעם האיסור, והערוך משוה עם דברי הגמרא בסנהדרין שציינת, שיש מושג כזה שאדם ירצה לטעום טעמא דאיסורא ואף שאינו רוצה לוותר חייו באמת (למות מיתת כרת) עכ"ז עובר על כל סוגי איסור מחמת גודל התאוה לטעום טעם האיסור.
הגרי"פ אינו שואל על מקור המימרא "איסורי הוא דקא טעים ולא מוותר כולי האי", דבר זה פשוט בעיניו. ואם אכן היה נעלם ממנו גמרא זו לא היה לו בעיה גם כן שהרי מציין לע"ז כו: ולהוריות יא. שמבואר אותה רעיון במילים שונות, ומה הדוחק שלו אם הערוך היה לו גירסא זו מפורש הרי העיקר הכוונה.
אך פשוט שתמיהת הגרי"פ על גוף המימרא, ולא על הפירוש. היכן מצא הערוך סגנון "איסורא קא מטמטם", אותה בא לפרש עם הגמרא בסנהדרין פא? מצינו ביומא מושג של אל תיקרי ונטמתם אלא ונטמטם, אבל חדא ששם קאי על כל עבירות ולאו דווקא "איסורא" כלומר מאכל איסור, וגם שם לא נראה שהכוונה שלפני החטא יש תאוה ליטעום טעמה, אלא שלאחר החטא נגרר עוד חטאים מחמת טמטום הלב לדבר שבקדושה (כפי המשך הסוגיא שם). (ביאור בשפת יתר, בגמרא דסנהדרין הנ"ל מפורש שענין זה של טעמא דאיסורא הוא דווקא פעם אחת לפני שחטא, אבל אחר החטא אין זה סיבת אותה חטא בשנית, דאל"ה נפלה בבירא כל ענין ההכנסה לכיפה שבגמרא שם ופשוט. משא"כ בהא דיומא נראה פשוט שהכוונה אחר החטא שיגרום לחטא נוסף).
אז מה לא מובן בדברי הגרי"פ?
(ובדרך אגב, אולי תואיל להביט בתיבת הפרטי שלך?)