בדיני חמש חטאות המתות

[מיללער]

יומא נ: בתוד"ה תמורת חטאת כתבו וז"ל ולא מצי לשנוי רבי שמעון היא דלית ליה מיתה בחטאת שותפות, דמ"מ רעייה אית ליה עכ"ל.
והמציינים ציינו שהתוס' כיוונו לדברי רבי שמעון בתמורה ט"ז ע"א

ומרן החת"ס בהגהותיו שנדפסו בסוף ש"ס וילנא הביא דברי רבו הגה"ק רבי נתן אדלער כ"ץ זצ"ל וז"ל צ"ע ויש להגיה זכר וכמ"ש תוס' זבחים קי"ב ע"א ד"ה בשעיר עכ"ל.

לא הבנתי מה היה קשה ליה להחת"ס על דברי התוס' ומה תירץ?

[מיללער]

שוב ראיתי בחי' הרש"ש שהקשה על קושית התוס' שבוודאי לא מבעיא ליה אליבא דרבי שמעון אם פר יוה"כ עושה תמורה כיון דקרי ליה חטאת השותפין וע"כ האיבעיא הוא אליבא דר"מ.

ואם לזה כיון החת"ס מה תירץ בזה שמביא אידך דרבי שמעון לגבי חטאת זכר וצ"ע

[פלתי]

כוונת החת"ס שבודאי קשה על התוס' קושיית הרש"ש, שאם נגיד שהברייתא הזו ר"ש היא ולטעמיה אזיל דחטאת שותפין לא מתה, א"כ כיון דחטאת השותפין היא א"כ גם לא תעשה תמורה.
לכן הגיה החת"ס חטאת זכר. וכוונתו שבפרו של אהרן לעולם חשיב לר' שמעון חטאת יחיד, ומש"ה עושה תמורה, אבל הא דלא מתה הוא משום דר"ש לטעמיה דס"ל דחטאת זכר אינה מתה. וכן כתבו התוס' בזבחים קי"ב ע"א ד"ה בשעיר דלר"ש חטאת זכר אינה מתה. (ובאמת מקור הדברים הם בתמורה ט"ו כמבואר בתוס' הנ"ל).

[מיללער]

הרב הפלתי,

גם אנכי הבנתי שהחת"ס בא לתרץ את קושית הרש"ש (וכן הקשה בס' שיח יצחק) אבל בכ"ז היה קשה לי מה הועילו חכחמים בתירוצן, הרי ברייתא מפורשת קתני לעיל בדף נ' ע"א:

"פר של יוה"כ ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולם ימותו דברי רבי יהודה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה לא תימא שאין חטאת צבור מתה".

שנראה בעליל שרבי שמעון סובר שהפר של יוה"כ יש לו דין של קרבן ציבור או לכה"פ קרבן של שותפין וממילא שאין עושה תמורה, וכל כולי בעית הגמרא הוא לדברי בר פלוגתא של ר' שמעון שיש להפר דין של קרבן יחיד, אם גם לענין תמורה נחשב כקרבן יחיד, או כיון שאחיו הכהנים מתכפרין בו לכה"פ מקופיא נחשב לקרבן שותפין שאין עושה תמורה.

ולחומר הקושיא יש לדחוק שמרן הח"ס רצה לומר שאולי הברייתא פה של "חומר בזבח מבתמורה" ס"ל כר"ש בחדא שחטאת זכר אינה מתה ופליג עליה בחדא שפר יוה"כ יש לו דין קרבן יחיד, וממילא כוונת קושית התוס' אינו שהברייתא הוא רבי שמעון רק שהתנא דברייתא ס"ל כרבי שמעון לענין חטאות המתות ודו"ק.

ובאמת גם השיח יצחק פי' כעי"ז בדברי התוס' לתרץ קושית הרש"ש, שכוונת התוס' הוא אינה שהברייתא הוא רבי שמעון, אדרבא תנא דברייתא לא ס"ל כר"ש שיש להפר דין שותפות לגבי דין תמורה, אבל לענין מיתה כיון שאחיו הכהנים מתכפרין בו מקופיא נפקע מדין חטאות המתות ובזה ס"ל כשיטת ר"ש עיי"ש ודו"ק.

[פלתי]

אתה צודק שצריך לומר שס"ל כר"ש בחדא.
ברם מה שאמרת

"אבל לענין מיתה כיון שאחיו הכהנים מתכפרין בו מקופיא נפקע מדין חטאות המתות ובזה ס"ל כשיטת ר"ש"

זה שלא לצורך, ולהגהת החת"ס לא צריך לזה. כי גם על הצד שאין אחיו הכהנים מתכפרים בו כלל, מ"מ כיון דהוי זכר ס"ל לר"ש שאינה מתה.

[מיללער]

אה"נ אבל הבאתי גם תירוצו של השיח יצחק בסגנון החת"ס מבלי להגיה בדברי התוס' דו"ק

[פלתי]

האמת שגם לפי עומק הגהת החת"ס באמת ששוב אין צריך להגיה את דברי בתוס' כאן. כי למעשה מה שהתוס' בזבחים כותבים שלר"ש חטאת זכר אינה מתה, זה לא כתוב בשום מקום. כל מה שהתוס' בונים יסודם עליו, הוא הגמרא בתמורה ט"ז. ששם אמר ר' שמעון שחטאת ציבור לא מתה. וכל הטעם של ר' שמעון שם זה משום שאינה שווה בכל חטאות המתות שהרי מתו בעליה אין בעלים בציבור. א"כ אומרים תוס' שהרי גם זכר כיון שלא שייך בו ולד חטאת א"כ לר"ש לא ימות.
ולפי זה לא צריך להגיה כלום בתוס' אלא כוונת התוס' דלשיטת ר' שמעון שס"ל חטאת ציבור לא מתה, ממילא ה"ה חטאת זכר וכו'.
ראיתי בספר אחד שרמז לזה וזה נפלא. צריך לעשות חיפוש למוצאו, וכעת אין הזמן גורם.

[מיללער]

אבל הטעם שהפר יוה"כ אינו מתה, לתירוצו של הח"ס הוא מצד היותו זכר ולא מצד ציבור ושותפות, ולומר שלזה כיוונו התוס' בדרך וממילא וכו' זה בחינת של עיקר חסר מן הספר ולכן הגיה

(ויש בגמ' הרבה חסורי מיחסרא והכי קתני, שהכוונה אינה שצריך להגיה בדברי המשנה רק שזאת היתה כוונת המשנה ודיברה בל' קצר, ולדבריך יש לומר שלזה כיוון הח"ס, גג על גג...)

[פלתי]

אתה לא הבנת אותי. ברור שהחתם סופר מגיה בדברי התוס'. אבל ראיתי בספר אחד שכותב, שאחרי הבנת כוונת החת"ס אפשר ואפשר להבין את התוס' על אותו כוונה מבלי להגיה. וזה לא רחוק בכלל כמו שאתה כותב גג על גג. להגיה זה יותר קל כמובן, אבל מהיכי תיתי וכי כל קושיא שיש לנו, נגיה? ויותר נכון אם אפשר לדחוק קצת הלשון ממוחקו לגמרי.

[מיללער]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות

בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

והשנית, מהו הגדר של חטאת 'שאבדה' האם מי ששכח איזה מבהמותיו הפריש לחטאתו והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נזכר האם גם זה מיקרי חטאת שאבדה? האם יש איזהו גדר להחשיבו 'אבודה'?

[אליהו חיים]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות

בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

עי' רש"ש ר"ה ה' ב' ד"ה אלא מאי חילופיו [וב' התירוצים אינם מובנים כ"כ וצ"ע]

[עזריאל ברגר]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות

בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

והשנית, מהו הגדר של חטאת 'שאבדה' האם מי ששכח איזה מבהמותיו הפריש לחטאתו והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נזכר האם גם זה מיקרי חטאת שאבדה? האם יש איזהו גדר להחשיבו 'אבודה'?

א. מסברא: הוא ידע את המצב לאשורו, והפריש על דעת זה. ואם היה מתנה ואומר שאני מפריש על תנאי שלא תימצא הראשונה - אה"נ.
ב. גדרי אבדה נתבארו באריכות ברמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין.

[ביקורת תהיה]

למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היה הקדש בטעות?

גדרו של מעשה־טעות היא: מעשה שנעשה מתוך הנחה שגויה (סבר שהמצב הוא כך, ובאמת אין המצב כך), כגון הקדיש קרבנות נזירות על סמך שהוא נזיר, והוברר הדבר שאין הוא נזיר; קנה חבית־משקה על סמך שהוא יין, והוברר הדבר שאין הוא אלא חומץ, וכן כל כיוצא באלו.
אבל המקדיש קרבן חלופי בגלל שהקרבן המקורי אבד – הקדש בכוונה הוא, שהרי על סמך מצב־אמת הקדיש (אמת שהקרבן אבד), ואין כאן שום טעות כלל.

[ביקורת תהיה]

אמנם, בהבחנה זו שבין טעות לטעות נחלקו לכאורה רבי יוחנן וריש לקיש. דהכי איתא בתלמוד ירושלמי סוף פרק ארבעה וחמשה:

שׁוֹר שֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל וְנִמְצְאוּ עֵדָיו זוֹמְמִין – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יֵאוּשׁ טָעוּת הוּא. וְכֵן עֶבֶד הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג וְנִמְצְאוּ עֵדָיו זוֹמְמִין – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זָכָה עַצְמוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יֵאוּשׁ טָעוּת הוּא.

והא הכי, שהייאוש יאוש מדעת הוא (לאור מצב־אמת שהשור והעבד נדונו למיתה), ואפילו הכי אמר ריש לקיש: יאוש טעות הוא.
טעמו של ריש לקיש צריכה תלמוד, ובתלמוד שלנו (פרק המביא אשם תלוי) לא הובאה כי אם דעתו של רבי יוחנן בלבד, וכן הלכה.

[עזריאל ברגר]

אמנם, בהבחנה זו שבין טעות לטעות נחלקו לכאורה רבי יוחנן וריש לקיש. דהכי איתא בתלמוד ירושלמי סוף פרק ארבעה וחמשה:

שׁוֹר שֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל וְנִמְצְאוּ עֵדָיו זוֹמְמִין – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יֵאוּשׁ טָעוּת הוּא. וְכֵן עֶבֶד הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג וְנִמְצְאוּ עֵדָיו זוֹמְמִין – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זָכָה עַצְמוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יֵאוּשׁ טָעוּת הוּא.

והא הכי, שהייאוש יאוש מדעת הוא (לאור מצב־אמת שהשור והעבד נדונו למיתה), ואפילו הכי אמר ריש לקיש: יאוש טעות הוא.
טעמו של ריש לקיש צריכה תלמוד, ובתלמוד שלנו (פרק המביא אשם תלוי) לא הובאה כי אם דעתו של רבי יוחנן בלבד, וכן הלכה.

שם היתה טעות במציאות שבעבר - הבעלים סבר שהשור/העבד באמת חטא.

נ.ב. כמדומני שהדין של עבד שהוזמו עדיו לא נפסק להלכה ברמב"ם, וצ"ע.

[מיללער]

למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היה הקדש בטעות?

גדרו של מעשה־טעות היא: מעשה שנעשה מתוך הנחה שגויה (סבר שהמצב הוא כך, ובאמת אין המצב כך), כגון הקדיש קרבנות נזירות על סמך שהוא נזיר, והוברר הדבר שאין הוא נזיר; קנה חבית־משקה על סמך שהוא יין, והוברר הדבר שאין הוא אלא חומץ, וכן כל כיוצא באלו.
אבל המקדיש קרבן חלופי בגלל שהקרבן המקורי אבד – הקדש בכוונה הוא, שהרי על סמך מצב־אמת הקדיש (אמת שהקרבן אבד), ואין כאן שום טעות כלל.

גם אני חשבתי כן, ולכן שאלתי השאלה השניה - דלפי"ז צריכין אנו לבוא למצב של 'אבד' ומהו הגדר? האם שכחה מיקרי אבד?

[מיללער]

א. מסברא: הוא ידע את המצב לאשורו, והפריש על דעת זה. ואם היה מתנה ואומר שאני מפריש על תנאי שלא תימצא הראשונה - אה"נ.
ב. גדרי אבדה נתבארו באריכות ברמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין.

א. וכי מה זה שונה מכל שאלה בנדר שנשאל מכח טעות - והרי גם על הקדש מהני שאלה למ"ד הקדש בטעות לא הוי הקדש, ואם כן יכול להישאל על חטאת שאבדה?

ב. תודה רבה על המראה מקום - ונראה אכן מדברי הרמב"ם שכל זה הוא מהלל"מ שכיון שהקרבן נמצא במצב של 'אבדה' (וכמו שהגדירו הרמב"ם, לא גזולה או גנובה, ולא שאבדה ממנו ולא מן הרועה או אפי' אם אחד בסוף העולם יודע וכו') הרי על זה נאמרה הלל"מ שאם נתכפר באחרת תמות

ג. מצאתי את מה שזכרתי והיא גמרא מפורשת בב"ק קי: על חטאת שמתו בעליה שהקשו שם 'אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה' ומשני 'אמרי, חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה' ע"כ. ונראה מזה שאפי' בחטאת שמתו בעליה (שזה 'נולד' במושגי שאלה בנדר) והוא הדין לכל חמש חטאות המתות, אם לא משום הלל"מ היינו אומרים שההקדש הוא בטעות או שזה כמו-תנאי בהקדשו שכל שלא יתכפר בקרבנו אדעתא דהכי לא אפרשה.

[אליהו חיים]

ב. גמ' תמורה כב: היכי דמי אבידה אמר ר"א אפילו אחת בעדרו ואפילו אחת באחת וכו' ומחלוקת אמוראי שם (לא עיינתי ברמב"ם אבל כנראה מקורו מהסוגיא הזו וראוי לציינו כמקור).
ג. ברש"ש ר"ה ה' ב' שציינתי לעיל כתב על הפרשת אבודה דהוי כנולד כשנמצא הראשון, ולכ' צ"ע על הרש"ש מגמ' ב"ק שהבאתם בתרתי א' מקושיית הגמ' דאפילו מתה לא הוי כנולד וב' מתי' הגמ' דהוי בכלל הלמ"מ.

[פלתי]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות
בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

בגמרא ב"ק ק"י ע"ב פריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתה דהכי לא אקדשה. פי' אדעתא דלא תהוי ליה כפרה. ומשני חטאת מתה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא.
הרי דעל זה גופא ג"כ נאמרה ההלכה, דלא אמרינן בזה הקדש טעות. ואמנם קושיית הגמרא משמע דהיא על החטאת המתה גופא ולא על זו שהקדיש תחתיה, אבל לכאורה היינו הך.

[מיללער]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות
בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

בגמרא ב"ק ק"י ע"ב פריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתה דהכי לא אקדשה. פי' אדעתא דלא תהוי ליה כפרה. ומשני חטאת מתה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא.
הרי דעל זה גופא ג"כ נאמרה ההלכה, דלא אמרינן בזה הקדש טעות. ואמנם קושיית הגמרא משמע דהיא על החטאת המתה גופא ולא על זו שהקדיש תחתיה, אבל לכאורה היינו הך.

תודה רבה - וכבר הבאתי דברי הגמרא לעיל שאכן משמע משם שזהו בכלל ההלל"מ.

וראה זה מצאתי עכשיו בתוס' פסחים צז: ד"ה הפריש ב' חטאות, שנתקשו בדברי רב אושעיא שאם הפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה, והקשו בתוס' דלכאורה למה לא נאמר שהשניה תצא לחולין כמו כל תנאי שהרי לא הוקדשה אלא אם תצטרך לאחריות אבל אם לא נאבדה האחרת לא נתקדשה, וכתבו ע"ז: ונראה לר"י דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה. עכ"ל

ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שמקור דברי הר"י הוא אכן בגמ' ב"ק ולזה רמז בדבריו 'דכל כי האי גוונא' דהיינו שכללא היא בהלכות קרבן חטאת הלל"מ שבכל אופן שמקדיש חטאת אינה יוצאה בחולין, אפי' אם נאמר שהוקדש על תנאי, אלא הקדושה חלה עליה מכ"מ, רק בדינה יש חילוק שיש מהם שהדין יהי' תרעה עד שתסתאב (כמו באחריות, או באבדה בלילה או נגנבה שאין בה הדין 'אבודה') ויש מהם שהחטאת למיתה אזלא (כמו בנאבדה או מתו בעליה).

(ויש לעיין אם זהו אכן הדין בכל מי שהקדיש חטאת על תנאי כגון שהתנה שאם ימצא אחרת נאה הימנה תצא זה לחולין, או כל תנאי אחר שלא לאחריות, אם לדברי הר"י ג"כ לא תצא לחולין אלא תרעה, או דלמא דוקא בהפריש לאחריות שהוא מעין חטאת שאבדה שבשורשה היא בכלל ההלל"מ מדין חמש חטאות המתות ומסתעפת ממנה לפרטים אחרים כנ"ל)

[ביקורת תהיה]

בב"ק קי: הקשו 'אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה'. ומשני 'אמרי, חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה'. ונראה מזה שאפי' בחטאת שמתו בעליה, אם לא משום הלל"מ היינו אומרים שההקדש הוא בטעות, או שזה כמו-תנאי בהקדשו שכל שלא יתכפר בקרבנו אדעתא דהכי לא אפרשה.

תפוס לשון אחרון, שכן 'אדעתא דהכי לא אפרשה' אינו ענין להקדש בטעות, ואף לפי מסקנת הגמרא, אם הפריש אחרת בטעות, כגון סבר שאבדה חטאתו והפריש אחרת תחתיה והרי הראשונה ברפת – הקדש האחרת אינה הקדש, ויוצאה לחולין.

[פלתי]

מענין לענין, בחטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצא זה אחד מחמש חטאות המתות
בזכרוני שהקשו המפרשים למה לא נאמר שמה שהקדיש אחרת תחתיה היתה הקדש בטעות ותצא לחולין, ולא מצאתיה כעת, (ואולי זו גמרא מפורשת) איפה דנו בזה?

בגמרא ב"ק ק"י ע"ב פריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתה דהכי לא אקדשה. פי' אדעתא דלא תהוי ליה כפרה. ומשני חטאת מתה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא.
הרי דעל זה גופא ג"כ נאמרה ההלכה, דלא אמרינן בזה הקדש טעות. ואמנם קושיית הגמרא משמע דהיא על החטאת המתה גופא ולא על זו שהקדיש תחתיה, אבל לכאורה היינו הך.

תודה רבה - וכבר הבאתי דברי הגמרא לעיל שאכן משמע משם שזהו בכלל ההלל"מ.

וראה זה מצאתי עכשיו בתוס' פסחים צז: ד"ה הפריש ב' חטאות, שנתקשו בדברי רב אושעיא שאם הפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה, והקשו בתוס' דלכאורה למה לא נאמר שהשניה תצא לחולין כמו כל תנאי שהרי לא הוקדשה אלא אם תצטרך לאחריות אבל אם לא נאבדה האחרת לא נתקדשה, וכתבו ע"ז: ונראה לר"י דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה. עכ"ל

ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שמקור דברי הר"י הוא אכן בגמ' ב"ק ולזה רמז בדבריו 'דכל כי האי גוונא' דהיינו שכללא היא בהלכות קרבן חטאת הלל"מ שבכל אופן שמקדיש חטאת אינה יוצאה בחולין, אפי' אם נאמר שהוקדש על תנאי, אלא הקדושה חלה עליה מכ"מ, רק בדינה יש חילוק שיש מהם שהדין יהי' תרעה עד שתסתאב (כמו באחריות, או באבדה בלילה או נגנבה שאין בה הדין 'אבודה') ויש מהם שהחטאת למיתה אזלא (כמו בנאבדה או מתו בעליה).

(ויש לעיין אם זהו אכן הדין בכל מי שהקדיש חטאת על תנאי כגון שהתנה שאם ימצא אחרת נאה הימנה תצא זה לחולין, או כל תנאי אחר שלא לאחריות, אם לדברי הר"י ג"כ לא תצא לחולין אלא תרעה, או דלמא דוקא בהפריש לאחריות שהוא מעין חטאת שאבדה שבשורשה היא בכלל ההלל"מ מדין חמש חטאות המתות ומסתעפת ממנה לפרטים אחרים כנ"ל)

נראה לי וכמדומה שראיתי פעם דבהתנה בפירוש אינה מתה

[מיללער]

עוד בענין חטאות המתות

בענין אי חטאת העוף שמתו בעליה או נתכפרו באחרת אי למיתה אזיל או לא, רבו בזה דברי הראשונים וגם האחרונים (עי' בפי' המיוחס לרש"י בנזיר כא: וכב. פי' הרא"ש על מסכת קינין בשם הר"י מאורליינ"ש, תוס' מנחות ד: ובגליון שם שהובא בשיטמ"ק, ובארוכה בשער המלך על הרמב"ם הל' פסהומ"ק פ"א ה"ד, ועוד בעולת שלמה תמורה טז: ובהערות הגרי"ש אלישיב שם ועוד).

והנה בתוס' מנחות ד: הביאו ברייתא בתו"כ שמשמע ממנה דחטאת העוף שמתו בעליה לאו למיתה אזלה והתוס' שם שיבשו הגירסא לומר שאכן גם חטאת העוף הוא בין החטאות המתות, אולם מה שלא הובא בתוספות שם הוא לכאורה תוספתא מפורשת (הובא בשעה"מ שם) בתמורה פ"א ה"ט, אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה וכו' ויש בהן חטאת מתה וכו' משא"כ בעוף.

ובשער המלך רוצה לומר שזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ש בתמורה טו. אי חטאת הציבור למיתה אזלא עיי"ש. אולם לפענ"ד מדברי התוספתא נראה לומר שחטאת העוף הוא בעצם סוג אחר כלל של קרבן ואין בה דיני חטאת בהמה בכלל (כמו שמנחת סוטה אין בה דיני חטאת) ומהיכי תיתי לומר בה דיני חטאות המתות שהוא מהלל"מ, וממילא אף רבי יהודה מודה דחטאת העוף לא אזלא למיתה וכ"ע מודי בזה (ובסתירת המשניות י"ל דפליגי בדרבנן אי גזרי בה דלא תיקרב וממילא אזלא למיתה שאין פדיון לעוף וכמ"ש בעולת שלמה ועוד).

בקיצור: שאלתי הוא אי חטאת העוף הוא סוג אחר של קרבן חטאת או קרבן בפני עצמו, וכמו קרבן אשם לגבי קרבן חטאת כן הוא חטאת העוף לגבי חטאת בהמה?

[עזריאל ברגר]

אם לא תמות - מה יעשו בה?!
הרי אין פדיון לעופות!

[ביקורת תהיה]

חטאת העוף הוא סוג אחר של קרבן חטאת או קרבן בפני עצמו, וכמו קרבן אשם לגבי קרבן חטאת כן הוא חטאת העוף לגבי חטאת בהמה?

א. שש חטאות־העוף הן, חמש מהן קרבנות טהרה: זב וזבה, יולדת ומצורע, ונזיר שנטמא, ואך אחת מהן קרבן הבא על חטא.
ב. אחת היא חטאת העוף שאינה קָרְבַּן־אִשֶּׁה; אין בה אכילת מזבח, ואף אכילת הכהנים לא נתפרשה כלל בתורה.
הנראה מקופיא, כי נבדלת היא חטאת העוף מחטאת הבהמה יותר מן ההבדל שבין חטאת ואשם, אשר זיווג אותם הכתוב ואמר 'כחטאת כאשם תורה אחת להם'.

[ביקורת תהיה]

אם לא תמות - מה יעשו בה?

אם מתו בעליה – תקרב חטאת ותכפר על המתים, ואם נתכפרו בעליה באחר – יקייצו בה המזבח.

[עזריאל ברגר]

לא מצאנו קרבן שמקריבים לכפר על מתים, מלבד קרבנות הבאים בנדר ונדבה.
ואיך יקייצו בה את המזבח כשאינה יכולה להיפדות?

[ביקורת תהיה]

א. לא מצאנו קרבן שמקריבים לכפר על מתים, מלבד קרבנות הבאים בנדר ונדבה.
ב. איך יקייצו בה את המזבח כשאינה יכולה להיפדות?

א. מצאנו אף מצאנו, ראה לדוגמא בפ"ק דהוריות בענין החטאות שהקריבו הבאים מהשבי בימי עזרא.
ב. ממדרשו של יהוידע כהן גדול ('שֶׁכָּל מוֹתַר חַטָּאת וְאָשָׁם לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, חוּץ מֵחַטָּאוֹת מֵתוֹת שֶׁהֵן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי' – רש"י), שכן הרעיה אינה אלא מדרבנן, ובעוף דלית ביה תקנתא דרעיה קרב הוא עצמו (שער המלך שם).

[מיללער]

לא מצאנו קרבן שמקריבים לכפר על מתים, מלבד קרבנות הבאים בנדר ונדבה.

התוס' בתמורה טו: מוכיח מגמ' ביומא בפרו של הכהן גדול שמת ביוה"כ אם לא שאמר הכתוב בפר ולא בדמו של פר היה הכהן העומד תחתיו יכול לזרוק את דם הפר של חברו הכה"ג המת, ומינה שבמקום שלא קיבלו הלל"מ שחטאת שמתו בעליה תמות, יכולה החטאת להיקרב אף שאין כפרה למתים.

[מיללער]

חטאת העוף הוא סוג אחר של קרבן חטאת או קרבן בפני עצמו, וכמו קרבן אשם לגבי קרבן חטאת כן הוא חטאת העוף לגבי חטאת בהמה?

א. שש חטאות־העוף הן, חמש מהן קרבנות טהרה: זב וזבה, יולדת ומצורע, ונזיר שנטמא, ואך אחת מהן קרבן הבא על חטא.
ב. אחת היא חטאת העוף שאינה קָרְבַּן־אִשֶּׁה; אין בה אכילת מזבח, ואף אכילת הכהנים לא נתפרשה כלל בתורה.
הנראה מקופיא, כי נבדלת היא חטאת העוף מחטאת הבהמה יותר מן ההבדל שבין חטאת ואשם, אשר זיווג אותם הכתוב ואמר 'כחטאת כאשם תורה אחת להם'.

תודה רבה

באמת, בשיטמ"ק על התוס' מנחות ד: מובא שם הסברא שרוב חטאות העוף הם בגדר 'מכשיר' ולא מכפר, ולפיכך בוודאי שאין להקריבה אחר שמתו הבעלים אף בלי הלל"מ משום שאין המת צריך להכשר.

אולם בעיקרן של הדברים לכאורה למה הצריך לזה, לכאורה אם נתקבלה ההלכה על 'חטאת שמתו בעליה' למה שלא נאמר שכל ההלכה לא נתקבלה אלא על חטאת בהמה ולא על חטאת העוף אפי' כשהחטאת העוף באה לכפרה.

[ביקורת תהיה]

בשיטה מקובצת שם מביא משם רבינו יחיאל בר יוסף, כי הלכת חטאות המתות לא נאמרה בעוף, ולפיכך, מת החוטא – יביאו יורשים חטאתו.
בד"א, בחטאת הבא על החטא (כי גם המתים צריכים כפרה, כדאיתא בספרי על 'כפר לעמך אשר פדית'); אבל בשאר החטאות שאינן באות אלא להכשיר, מת הטמא - אין היורשים מביאים חטאתו, שכן אין המת צריך הכשר.
והרי הדברים שמחים.

[עזריאל ברגר]

א. לא מצאנו קרבן שמקריבים לכפר על מתים, מלבד קרבנות הבאים בנדר ונדבה.
ב. איך יקייצו בה את המזבח כשאינה יכולה להיפדות?

א. מצאנו אף מצאנו, ראה לדוגמא בפ"ק דהוריות בענין החטאות שהקריבו הבאים מהשבי בימי עזרא.
ב. ממדרשו של יהוידע כהן גדול ('שֶׁכָּל מוֹתַר חַטָּאת וְאָשָׁם לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, חוּץ מֵחַטָּאוֹת מֵתוֹת שֶׁהֵן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי' – רש"י), שכן הרעיה אינה אלא מדרבנן, ובעוף דלית ביה תקנתא דרעיה קרב הוא עצמו (שער המלך שם).

א. למסקנת הגמרא שם - הוראת שעה היתה.
ב. צודק.

[עזריאל ברגר]

לא מצאנו קרבן שמקריבים לכפר על מתים, מלבד קרבנות הבאים בנדר ונדבה.

התוס' בתמורה טו: מוכיח מגמ' ביומא בפרו של הכהן גדול שמת ביוה"כ אם לא שאמר הכתוב בפר ולא בדמו של פר היה הכהן העומד תחתיו יכול לזרוק את דם הפר של חברו הכה"ג המת, ומינה שבמקום שלא קיבלו הלל"מ שחטאת שמתו בעליה תמות, יכולה החטאת להיקרב אף שאין כפרה למתים.

שם היא מכפרת על החיים - על כל אחיו הכהנים.

[מיללער]

שם היא מכפרת על החיים - על כל אחיו הכהנים.

אבל התוס' לא חילקו בזה וס"ל דבמקום שלא קבלנו הלל"מ שלא להקריב, מקריבין החטאת אע"פ שכבר מתו בעליה

[מיללער]

בשיטה מקובצת שם מביא משם רבינו יחיאל בר יוסף, כי הלכת חטאות המתות לא נאמרה בעוף, ולפיכך, מת החוטא – יביאו יורשים חטאתו.

אמת ויציב ונכון, אולם שיטתו של רבינו יחיאל הוא כמו שיטת הר"י מאורליינ"ש שהובא ברא"ש עמ"ס קינין, דרק אליבא דר' שמעון לא נאמרה ההלל"מ של חטאות המתות בעוף, משום דבחד מקום גמיר.

שאלתי היתה, למה שלא נאמר שכאן אף ר"י מודה ולא מטעמיה דר"ש דבחד מקום גמיר, אלא משום שחטאת העוף הוא קרבן אחר לגמרי.

[ביקורת תהיה]

שיטתו של רבינו יחיאל הוא, דרק אליבא דר"ש לא נאמרה ההלל"מ של חטאות המתות בעוף, משום דבחד מקום גמיר.

אדרבה! רבינו יחיאל סתמא קאמר: 'דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה, אבל בעוף לא'. והיינו כשיטת הרי"ד משקרינטו"ן.

[מיללער]

שיטתו של רבינו יחיאל הוא, דרק אליבא דר"ש לא נאמרה ההלל"מ של חטאות המתות בעוף, משום דבחד מקום גמיר.

אדרבה! רבינו יחיאל סתמא קאמר: 'דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה, אבל בעוף לא'. והיינו כשיטת הרי"ד משקרינטו"ן.

גוט גוט! יישר כח

[מיללער]

שאלתי היא אי חטאת העוף הוא סוג אחר של קרבן חטאת או קרבן בפני עצמו, וכמו קרבן אשם לגבי קרבן חטאת כן הוא חטאת העוף לגבי חטאת בהמה?

מצאתי בנזר הקודש עמ"ס תמורה (דף יז: ד"ה גמ' דאיכא שם עולה על אמו) שדן בזה אם קרבן העוף הוא חלק מקרבן הבהמה (עולת העוף מקרבן עולה וחטאת העוף מקרבן חטאת) או שהוא סוג קרבן בפני עצמו. והסמיך לזה מחלוקת ראב"ע ורבנן (מנחות קה.) באומר הרי עלי עולה אי מצי פטר נפשיה בתור או בן יונה.

[אליהו חיים]

שאלתי היא אי חטאת העוף הוא סוג אחר של קרבן חטאת או קרבן בפני עצמו, וכמו קרבן אשם לגבי קרבן חטאת כן הוא חטאת העוף לגבי חטאת בהמה?

מצאתי בנזר הקודש עמ"ס תמורה (דף יז: ד"ה גמ' דאיכא שם עולה על אמו) שדן בזה אם קרבן העוף הוא חלק מקרבן הבהמה (עולת העוף מקרבן עולה וחטאת העוף מקרבן חטאת) או שהוא סוג קרבן בפני עצמו. והסמיך לזה מחלוקת ראב"ע ורבנן (מנחות קה.) באומר הרי עלי עולה אי מצי פטר נפשיה בתור או בן יונה.

משנה מנחות קז. (ולא ק"ה), אמנם שם בגמ' (עמוד ב') דלא פליגי ומר כי אתריה ומר כי אתריה [דמיירי דנדר סתם עולה דפוטר את עצמו במה ששוה פחות, וזה היה שוני במקומות אי עוף זול יותר מבהמה] ולפי זה אינו תלוי כלל בזה [ועכ"פ אין כאן מחלוקת ואף הוי בכלל מין נדרו לכו"ע ואם רוצה יכול להביא עוף לכו"ע ורק דאם בהמה עולה פחות פוטר א"ע בבהמה ולא צריך להביא עוף, כן עולה לפרש"י (ולרמב"ם פט"ז מהל' מעה"ק שי' אחרת קצת בזה אבל לענין הנידון כאן אין נפק"מ].
אך בתמורה כ' א' דבגמ' שם קובע דלר"ש המפריש נקבה לעולה עושה תמורה כיון דיש במינו בעוף, דזה אתיא דוקא כראב"ע דפוטר א"ע בעוף, לפי זה מבואר ממש כעין דברי הנזר הקודש דלראב"ע הרי זה מין אחד של קרבן ולכן יש כאן 'מיגו' דמהני בעוף משא"כ לרבנן לא מהני יש במינו בעוף דהוי כמין אחר.
ולכ' צ"ע טובא סתירת ב' הסוגיות הנ"ל דלפי הסוגיא דמנחות אין כאן מחלוקת כלל וגם אין הנידון כלל שם אם הוי כאותו מין או לא [ולא עיינתי כעת במפרשים (ולא בנזר הקודש) ותן לחכם ויחכם עוד].

[ביקורת תהיה]

בעולה פשיטא דקרבן מן הבהמה וקרבן מן העוף סוג־קרבן אחד הם, שהרי בחדא מחתא מחתינהו רחמנא:

אִם־עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן־הַבָּקָר,
וְאִם מִן־הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְעֹלָה,
וְאִם מִן־הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ.

כי קאמינא, בחטאת קאמינא, דקרבן מן הבהמה וקרבן מן העוף - סוגי־קרבן נבדלים הם זה מזה.