גא"מ.אליהו חיים כתב:כל הביאורים כאן מבעל נוטר הכרמים מתוקים מדבש, יקר תפארת, ואור חדש בעומק כוונת בעל האקדמות לפי מקורות בש"ס ומדרשים
ובתנחומא פ' אמור -נוטר הכרמים כתב:צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג, דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל, וְהַנְיָא בָּעוּתָא.
בפשוטו יש לבאר לפי מה שכתב בספר נפש החיים (שער ד פרק כו), וז"ל, ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו. כמש"ה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא פכ"ח ואמרו כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו. ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'.
וכלפי "ברם באמתנותא", יש להוסיף את דברי רש"י בפ' בחוקותי -נוטר הכרמים כתב:מְטַיְילֵי בֵיהּ חִנְגָּא, לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא: עֲלֵיהּ רַמְזֵי דֵין הוּא, בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא: שַׂבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא.
נראה שכל קטע זה מיוסד על דברי הירושלמי במגילה (פ"ב ה"ד): ר' ברכיה ר' חלבו עולא בירייה רבי לעזר בשם ר' חנינה עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא מה טעמא (תהילים מח יד) שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות עלמות בעלומות בזריזות עלמות כאילין עלמות תירגם עקילס אתא נסייא עולם שאין בו מות והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות הוא ינהגנו בעולם הזה הוא ינהגנו לעתיד לבוא. [ובדומה לזה ממש במדרש שהש"ר א, ג].
נוטר הכרמים כתב:קְטִירָא לְחֵי עָלְמָא, בְּתָגָא בִּשְׁבוּעָתָא: קֳבֵל יְקַר טוֹטֶפְתָּא, יְתִיבָא בִקְבִיעוּתָא.
כבר ביארו שהתפילות של ישראל קשורות בכתרו של הקב"ה, ומקורו בחגיגה (יג, ב): במתניתא תנא סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה, וקושר כתרים לקונו. ובתוס' שם: וקושר כתרים לקונו - מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות.
וברבינו חננאל שם נוסף: כבר פירשוהו בפירוש משביעו ואזיל ויתיב במקום שחלק לו הקדוש ברוך הוא להושיבו שם וחלילה שיש שם פדחת כל עיקר וראש וגוף כדרך הברואים אלא לקבל מלכותו כדרך שמזכירין בכל יום ישראל בתפלתם כתר יתנו לך המוני כו'.
וזהו 'בתגא בשבועתא'.
וענין 'קבל יקר טוטפתא' נראה לבאר לפי דברי הרוקח בספר סודי רזיי (ח"א אות נ), שחקים בו שוחקים בכל כלי שיר לפני הקדוש ברוך הוא, וסנדלפו"ן ממונה עליו וקושר כתרים לקונו, ובמעשה המרכבה אומר סנדלפו"ן קושר תפילין בראש צור עולמים ה' אלהי ישראל, ובתפילין כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
שמע ר"י ואמר הא שאילתא דחמרא. וכמה מצער הדבר לאמור שאלה כזו בשם חזקיה רבו הגדול, אלא ברור דכיני וכו'. וסיים דבריו ואמר, הא אמירה, כלומר אמירה נעימה לאוזן השומע בניגוד לנוסח הראשון כאילו חזקיה שאל דבר הצורם את האוזן וגורם צער וכעס לנפש השומעת. וכענין המלה קבסתן בכ"מ בתלמוד. והראיה לזה שבמילת אמירה השתמשו לאמירה נעימה, משמו"ר פכ"ט ס"ח, מלך בו"ד יוצא לאמירה יוצא יחידי, נלחם יוצאים עמו רבבות. ובפרוש רז"ו בשם שמו"ר פי"א ס"ז ופס"ר פכ"א סס"ט, שענינו אמירה של פיוס ושלום, וכ"ה בחידושי הרש"ש שם, ע"ד שמצינו בדוד ויאמר שמעוני אחי ועמי וגו', וכו'. וכזה. כה תאמר לבית יעקב, וכזה ביאורו בב"ק פ"ט ה"א עיין שם. והביטוי הא אמירה מקוצר, ושיעורו אמירה נעימה.
ומעניין שגם הראב"ן משתמש בביטוי זה וז"ל בהקדמתו, ואוגדה בראש הספר ראשי האמירות למען ירוץ הקורא בו וימצא חיש מהר את אשר יחפש ויצטרך לפי השעה עכ"ל. הנה שהוא קורא למפתח ההלכות או לסימני ההלכות, ראשי האמירות. ומעתה תראה שפרוש אמירה הלכה פסוקה או מאמר חשוב וכמ"ש מובנו בירושלמי. ונראה שביטוי זה בא לאשכנז מא"י, ולמיעוט ידיעתי לא מצאתי זה בשאר הראשונים. ונזכרתי שוב מרש"י ריש ויקרא והוא מתו"כ, לכל הדברות ולכל האמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה וכו'. ושוב ראיתי בפיוט אקדמות, לרבי מאיר ש"ץ מפייטני וחסידי אשכנז הקדמונים, בחרוז רבותהון דישראל קראי בשמעתו שבח רבון עלמא "אמירא דכותא". וביאר רוו"ה "אמירא כמותו" כלומר, אמירה של שבח נאה. והמטה לוי פירש אהבה טהורה דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך. והמעיין יראה הדוחק בפירושם. אבל פשוט שהוא משתמש בשם אמירה במובנו של הירושלמי וחכמי אשכנז הקדמונים וכנ"ל, שענינה אמירה יקרת ערך, והפירוש הוא "אמירה טהורה".
נוטר הכרמים כתב:צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג, דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל, וְהַנְיָא בָּעוּתָא.
בפשוטו יש לבאר לפי מה שכתב בספר נפש החיים (שער ד פרק כו), וז"ל, ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו. כמש"ה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא פכ"ח ואמרו כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו. ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'.
ובספר משנה שכיר פירש לפי מה שכתב השל"ה הק' בשם הרמ"ק בסידור תפלה למשה (שער שביעי סי' יא), וז"ל, ובמה משובח תיקון התורה יותר מהתפלה, שהרי עבירה שהיא החיצונית, מכבה מצוה (סוטה כא ב) שהיא תפלה, ונוצחת אותה ומעכבה לעלות דרך היכל לבנת הספיר, כדפירש בפ' ס"י, ואין עבירה מכבה תורה, אלא סוד תיקון זה עולה וגובר, ואין החיצוני יכול לעכב בידה (ולחזור), אלא אדרבה, התורה הוא פותחת פתח לתפלה ליכנס עמה וכו'.
ולפי"ז מבואר היטב 'צלותהון בכן' דייקא, בכח התורה 'מקבל והניא בעותא'.
וב'עלי תמר' פירש ע"פ דברי הירושלמי ר"ה פ"ד: הקשיבה רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילה. ופירש בפני משה שע"י הקריאה בתורה שלאחרי תפילת שחרית תפילת שחרית מתקבלת. "ונראה ראיה לדבריו מיסודו של ר"מ ש"ץ בפיוט אקדמות, צבי וחמיד ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל והניא בעותא, והיינו ע"י שקוראים בתורה מתקבלת תפילת שחרית. ומפני כן יסדו לאומרו לפני קריאת התורה ואחר תפילת שחרית להגיד את ערכה של קרה"ת גם לתפילה שקדמה לה. ויתכן אפילו שמקורו של ר"מ ש"צ הוא מהירושלמי כאן. ושוב ראיתי במדרש תהילים פי"ז שמפורש כן, ד"א רנתי זו רננה של תורה וכו', הקשיבה תפילתי זו תפילת השחר, בלא שפתי מרמה זו תפילת המוספים, וראה באהצוי"ר. ויתכן שע"י הקריאה בתורה מתקבלת גם תפילת המוספים שלאחריה וכמ"ש הלשון בגמרא. הקשיבה רנתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילת שחרית בלא שפתי מרמה זו מוסף. ששתי התפילות מאזין הקדוש ברוך הוא ע"י הקריאה בתורה, ויעו"ש עוד.
דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים
נוטר הכרמים כתב:רְבוּתָא דְיַעֲבֵיד לִי, כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא: בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא, וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא.
ביארו לפי מה דאיתא בסנהדרין (צט, א): והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח, אמר ליה לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. אמר ליה מילט קא לייטת לי. אמר ליה קרא כתיב, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.
ונראה שענין הבושה – בהתא מישך שייכי לחושך, כעין מה דאיתא בביצה (לב, ב): ואמר רב נתן בר אבא אמר רב כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו, שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך.
אראל כתב:כהה הנגע [הוחשך זוהר לבנוניתו]
חזור אל “עיון תפילה וחקר פיוט”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 29 אורחים