הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' נובמבר 29, 2011 8:40 pm
והנה על 'ועוררתי בניך ציון על בניך יון', שיחת הגאון ר' משה שפירא שליט"א בשנת תשס"ז, נכתב ע"י חכ"א שליט"א ואינו מוגה.
זכריה פרק ט': "כי דרכתי ביהודה קשת מלאתי אפרים, עוררתי בנייך ציון על בנייך יון ושמתיך כחרב גבור". ופירש"י ז"ל, עוררתי בנייך ציון: בני ציון הם הנלחמים בבני יון. למדנו שהמייחד את הנלחמים ביון הוא בהיותם בני ציון. בחינת ציון דוקא נגד יון. יש עלינו לעמוד על הבנת הענין שדוקא בני ציון הם העומדים נגד מלכות יון.
ראשית נברר כמה דברים על מה שנקרא ציון בדברי חכמים. בפסוק נאמר: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע." היינו שמנקודה זו, מהנקודה הנקראת ציון התחיל העולם להיבראות. משם נמתחו הקווים שהתפרסו לפני העולם כולו. ובחז"ל נמצא ששלמה בחכמתו ידע למצוא בירושלים את העורקים המושכים את השפע לאפריקה, ושתל בדיוק במקום זה צמחים שראויים בעיקרם לצמוח באפריקה בלבד. ומפני שזהו מקום השפע לשם, גדלו הצמחים כאילו הם במקומם.
מושג זה הקרוי נקודה, הוא אינו מושג פיזי, גשמי. הנקודה לא תופסת מקום. ההתפשטות וההויה מתחילים בסדר זה. נקודה, קו, שטח. ואלו הם דברים הנתפסים במחשבה גרידא, לא בחוש כלל. תחילת תפיסת החוש, היא רק כאשר ישנו כבר עומק. נקודה, קו, שטח, אינם בני תפיסה. רק העומק הוא בר תפיסה. כשהאדם רואה בכ"ז שטח, הראיה היא רק את הצד החיצון של העומק בדבר שהוא בר עומק. וזהו דבר ידוע וברור בכל העולם.
הגר"א ז"ל בליקוט כתב. שבשם הוי"ה ב"ה, האות י', נקראת על שם המחשבה. והיינו כמש"כ רש"י ז"ל בבשלח. "אז ישיר משה". האות י' היא אות המעתדת כל פועל, ישיר, ילך, וכיו"ב. וכל עתיד מצוי תמיד רק במחשבה. ומבאר הגר"א ז"ל, שהאות י' שבשם ההוי"ה, במילואה, היינו: י, ו, ד, יש בה את שלושת הדברים הנ"ל: נקודה, קו, שטח. ההתחלה לעולם היא בנקודה, כך הוא תחילת הכל. וכשהיא מתנועעת נוצר הקו. וכשהקו מתנועע, בא השטח. וכשהשטח מתנועע נוצר עומק, רק אז הדברים מתחילים להיתפס.
אח"כ באה היא האות ה'. באות ה' יש ד' עם קו נוסף. היינו השטח, והקו הנוסף הוא ציור העומק, בר התפיסה. באות זו מתחילה היא התפיסה. וזה פירוש המילה הא. וכמובא בסוף הפרשה הבאה שאמר יוסף: "והא לכם זרע וזרעתם את האדמה". הא- קח. ההא היא הנתינה וההגשה. וא"כ הקב"ה הגיש לפנינו את הבריאה רק כאשר בא העומק, האות ה'. ולפני כן אין שום תפיסה. כל מה שלפני כן קיים רק בדעת.
מכל מקום, התחלת הכל נמצא בנקודה. ובספר הזוהר משתמשים חז"ל הרבה בביטוי "נקודת ציון". פירוש הביטוי הזה הוא ששם שום חוק מחוקי העולם לא תופס. ארון הברית היה מונח על הנקודה ההיא, על אבן השתיה. ואמרו חז"ל : "דבר זה מסורת בידינו, מקום ארון אינו מן המידה". מידות הארון שהיו מדוייקות לגמרי, והיה בבית קוה"ק שגם מידותיו היו מדוייקות לגמרי, ולא הארון התכווץ ולא בית קוה"ק התרחב שאם כך היה היה נפסל, ובכל זאת להיה הארון תופס מקום כלל, ולא היה מן המידה. הדבר אינו בר תפיסה כלל, ואינו נקלט בדעת, לא רק מפני שאיננו קיים במציאות, אלא לתפיסה שבדעתנו, הדבר משולל לגמרי. אלא שבנקודה זו, נקודת ציון, האמת איננה כאמיתתנו.
תחילת כל הבריאה היא ברצונו יתברך. ההתחלה היא במה שאינו בעל מידה וגבול כלל. ובלשון הקדמונים: "בלתי בעל תכלית". לומר על דבר שהוא משולל לגמרי, הרי זו אמירה שנותנת גבול ומידה, ודבר זה אינו תופס בנקודה שהיא התחלת הכל. שהנקודה הראשונית של הכל היא בבלתי גבול.
הכפירה הגדולה של יון, כפירה אמיתית שמבטלת את כל התורה כולה, ומבקשת לעוקרה מן השורש. הכפירה שלהם, והדברים הללו הם דברי שקר גמורים, בטלים, של חוסר דעת אלא שמוכרחים אנו להזכירם לצורך הלימוד הזה, היא כפירת קדמות העולם. כאילו שהעולם הקיים הוא עולם לא נברא, אלא מציאות קיימת ומוכרחת. וכביכול, עפרא לפומייהו, המציאות היא מוכרחת כמציאותו יתברך, ח"ו. מה שהכריחם לזה הוא מה שנראה בעולם שהכל הוא בר המשך בלא התחלה. דוגמת הזמן, שכל מציאותו היא רק התמשכות והתקדמות בלא הפסק. וא"כ מוכרח שלא היה בר התחלה. כי הלא לעולם הוא מתמשך.
להוציא מכפירה נוראה זו, בא הוא הגילוי של נקודת ציון. גילוי זה בא ללמד שאכן נקודת ההתחלה אינה בגבולות טבע ההמשך, היא ההיפך הגמור מכלל חוקי הקיום. הנקודה הזו, היא גילוי גבוה ונעלה מכלל הבריאה, היא במציאות אחרת. ההתחלה היא בו יתברך. כל מי שמקיש מתנאי הקיום של הדבר, לתנאי ההיווצרות של הדבר, טועה טעות נוראה. נקודת ההיווצרות היא אחרת לגמרי מכללי ההמשך.
הרמב"ם ז"ל במו"נ בח"ב מביא דיעת הכופרים הכוזבת הזו ומאריך בה מאד. ומביא שם למשל על זה, קבוצת אנשים, זכרים, שנטרפה ספינתם בלב ים והם באו לאי בודד. והיה ביניהם ילד קטן שאף פעם לא ראה ולא ידע איך נוצר אדם בעולם. וגדל אותו הילד ולימדוהו כל מה שאפשר היה ללמדו לצורך ידיעתו את החיים במקום ישוב. וכשניסו ללמדו על מציאות היווצרות האדם, לא קיבל דבריהם כלל. באומרו, היאך יתכן שיווצר אדם במקום שהוא כל כך היפך ממקומו היום, עד שאם תניחהו אחר היווצרותו שם רגע קט, לא יוכל להתקיים. ובמשל זה מכה הרמב"ם ז"ל על קודקודם של מאמיני הקדמות. לעולם אי אפשר להקיש מטבע הקיום לטבע ההיווצרות. טבעם של דברים נובע ממציאות גבוהה יותר, והמציאות הגבוהה הזו אינה מוגבלת כלל בחוקי הקיום שבאים אחרי היווצרות הדבר.
הגילוי הזה בא לידי ביטוי בנקודה של בית קוה"ק. הנקודה הזו לא הייתה ברת הגבול של חוקי שאר הבריאה. ומנקודה זו, "אלוקים הופיע". משם התגלה הקב"ה על כלל הבריאה.
ובגמ' (תמיד, דף ל"ב), בדף שלם מספרת דברים משונים על אלכסנדר מוקדון. הוא היה כובש גדול שכבש את אפריקה, אירופה, וכמעט את כל אסיה. ואיתו בכל מסעותיו נסע עימו המורה והמדריך שלו ותמיד היה משתדל להבין ולעמוד על שורשי הדברים ועומקם. היה אדם צעיר ומוכשר, עד שהעולם בהעריצו אותו מכנה אותו בשם: "הגדול". וכך כבש ופרץ, עד שהגיע לגיל שלושים ושלוש ונהרג. וכמו שהתנבא דניאל עליו ועל נפילתו. אחרי נפילתו נחלשה יון מאד. כוונתו הייתה בכיבושו להשליט את תרבות יון על העולם כולו.
ובפירוש הרמב"ן ז"ל בפרשת בלק על הפסוק: "וצים מיד כיתים" [שנים ארוכות הושמט הקטע הזה מפני הצנזורה, ובדפוסים החדשים החזירו הקטע]. וכתב שם הרמב"ן ז"ל שהגלות שאנו בידיה היום, גלות אדום-רומי, אינה גלות בפני עצמה, אלא היא המשכו של יון, היא אוכלסיית יון היא מלכות המולכת על על יון. העם הזה הוא כיתים. ובפרשת ויחי כתב [גם קטע זה מושמט מן הדפוסים הישנים], מי שהתחיל את המלכות הזו הוא צפו אחי עמלק מן האב בן אליפז בן עשו. וכתב שם שאותו צפו בא להילחם בבנ"י בזמן ההלוויה של יעקב וכבשו יוסף והכניסו בבית האסורים, ואחרי מיטתו של יוסף ברח למדינת כנפניה ומלך על עם שהיה שם מבני יפת. דהיינו שהמלכות שאנו בגלות תחתיה היום, היא מורכבת ממלך אדום, ומהעם של יון.
ובחז"ל על הפסוק: "הנה קטון נתתיך בגויים בזוי אתה מאד". פסוק נבואה שהתנבא עובדיה על עשו. ופירשו חז"ל (נמצא בילקוט פרשת לך לך) בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל. ודרשו חז"ל את ארבעת הדברים על ארבעת הגלויות. עגלה, היא מלכות בבל. עז, פרס ומדי. איל, היא גלות יון (וכך נמצא גם בנבואת דניאל). ותור וגוזל, היא מלכות אדטם. אמרו על כך חז"ל, "תור וגוזל", תור הוא, קטן וחלש, אלא שהוא גוזל, הוא גזלן. וכשיחזירוהו לגודלו הטבעי יתפסו את גודלו האמיתי ואת גזלנותו.
אין לו חוכמה משלו. וגם כשנאמר: "והאבדתי חכמים מאדום", אין חוכמתו שלו, אלא של יון. כך גם גבורתו וכוחו. רק גזלנות יש בידו.
עוד לימדונו חז"ל בענין ארבעת המלכויות המבוארים גם בם בפרשת לך לך על תדעל מלך גויים זו היא מלכות רביעית ששולחת טרוניא לעמים רבים. אין לה משלה כלום, רק מקבצת היא סביבה את כוחם של שאר העמים.
תחילתה של יון, הייתה באלכסנדר. ומאז אחרי שחדלה מהיות מלכות חשובה, מי שדואג להשליט את תרבות יון בעולם כאשר עשה אלכסנדר, היא מלכות אדום.
ובגמ' שם מסופר על אלכסנדר שהיה חוקר ומבקש דעת. וכשראה את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה. וכשהגיע לחכמי הנגב שאל אותם מספר שאלות סתומות וחתומות שרבותינו כמעט לא גילו כלום מפירושם. ובהמשך של אותה פגישה מסופר שרשה ללכת אל מדינת אפריקה, היא מדינה רחוקה, מחוץ לישוב, איננו יודעים על קיומה. ומסופר בגמ' שהייתה זו מדינה שאין בה אלא נשים בלבד. וזהו ביטוי למה שהייתה מחוץ לישוב, שהלא "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ובלא זכרים, אין שום אפשרות לישוב. ובא אלכסנדר לעשות עליהם מלחמה. אמרו לו, אם תנצח אותם לא יוסיף לך זה גבורה. ואם ינצחוך, תושפל לגמרי. וקיבל אלכסנדר את עצתם. עזב את מקומם. ומספרת הגמ', שכאשר יצא משם, כתב על שער המדינה הזו: "אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטיא עד דאתיתי למדינת אפריקה דנשיא ויליפת עיצה מן נשיא" . הייתי שוטה עד שבאתי לשם, ומשבאתי, למדתי מהם עיצה. כשהמשיך ללכת, ישב על מעיין אחד ואכל לחם, והיה בידו דגים מלוחים. בעוד שרחץ הדגים נפל בהם ריח טוב מאד. אמר, שמע מינה מעיין זה מגן עדן בא. רבנו גרשום והרא"ש ז"ל פירשו שהדגים חזרו לחיים. יש אומרים, לקח אלכסנדר את המים הללו ורחץ בהם את פניו. ויש אומרים שהלך אחרי מקורו של המעיין והגיע עד פתח גן עדן, שהיה, כמובן, סגור. הרים קולו וקרא: פתחו לי השער. אמרו לו: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". אמר להם אני גם, מלך אני, מגיע אף לי משהו. הביאו לו גולגולת אחת. רצה אלכסנדר לדעת מה תוכנה של גולגולת זו, ושקלה והייתה הגולגולת כבדה יותר מכל כספו וזהבו, ולא היה מוצא דבר ששוקל כנגדה. אמר להם לחכמים, מה זה. אמרו לו, שלחו לך עיניים של אדם שאינם שבעות לעולם. הם מכריעים את כל כסף וזהב שבעולם. שאל אותם מנין לכם שכך הוא. לקחו עפר וכיסו את העיניים הללו, ומאז לא הכריעו הכף. הדברים נכתבו בגמ', ואלו הם ממילא דברי תורה. עלינו לנסות להבין מה באו ללמדנו בכל זה.
בביאורי אגדות של מהר"ל ז"ל יש משהו המלמד קצת על תוכנם של דברים. סיפור הגמ' הזה הוא על רצונו של אדם שרצה לכבוש את העולם כולו והשתוקק לדעת הכל, להגיע אל כל שורשי הדברים.
גן עדן הוא מקום ההתחלה של צורת אדם. שם הוא נברא והונח. נקודת ההתחלה של אדם היא בגן עדן. סיפור ארוך זה שבגמ' בא להראות על רצונו וניסיונו של אלכסנדר לעמוד על דברי תורה. והוא מעמיק והולך עד שמגיע אל שערי גן עדן. ופנימה אינו יכול להיכנס. שם רק צדיקים מגיעים. אלא שהוא מבקש, בכל זאת, תנו לי משהו משם, דרכו אוכל ללמוד ולדעת על נקודת ההתחלה של צורת האדם. זרקו לו גולגולת, עיינים של אדם שרוצות ואינן שבעות. לעולם רוצות עוד. העינים תמיד רוצות את מה שאין לאדם. תמיד נופל הרצון על מה שאין. וכשיש, שוב אינו רוצה בו, והוא רוצה עוד את מה שאין. ובזה לימדוהו את נקודת ההתחלה של מציאותו שלו. ובזה יש עומק מיוחד.
נקודת ההתחלה של הקיום כולו, תמיד היא, כאמור לעיל, מעבר למגבלות הטבעיות בהם אנו חיים דרך כלל. את אלכסנדר לימדו שגם הוא שייך לעניין הזה. גם הוא עיקר ברייתו היא ממה שהוא בלא גבול. "וגם הנפש לא תמלא". וכמשל שהביא המס"י על עירוני שנשא בת מלך ואין יכול לספק לה מה שהיא צריכה ודורשת. לפי שהיא מן העליונים. זוהי תחילתה של הנפש. לימדו את אלכסנדר את שורש נפשו שמפני כך אינה שבעה משום כסף וזהב שבעולם. נפשו של אלכסנדר נשארת לעולם צחוץ לגן עדן, מחוץ לתחילת בריאתה, מפני שהוא אינו שייך אל הפנים, אל הגילוי המתגלה משם.
המס"י בתחילה מבאר את תכלית בריאת האדם להתענג על ה', התכלית היא לשוב לאותה נקודת התחלה ולהתענג שם. אלכסנדר לא היה שייך לגילוי פנימי זה בנפשו של האדם ובתכלית זו. אולם, מכל מקום, לימדוהו מה היא שורש הנפש ומה הביטוי החיצוני של תוכנה של הנפש. ושכך הם פני הדברים למי שעיסוקו כזה הוא.
פגעו בו באלכסנדר בנקודה הקשה ביותר. זרקו לו מגן עדן את מראהו שלו, איך נראית צורתו משם, בתוך גן עדן.
האפשרות היחידה שיוכל האדם לחוש נח וטוב בעולם, היא רק אם יכסו את עיניו בעפר.
אחת השאלות ששאל את חכמי הנגב היא מה יעשה אדם ויחיה. אמרו לו ימית את עצמו. היינו ימית את החיים הממיתים אותו ובזה יחיה. ומה יעשה אדם וימות, יחיה את עצמו. ואף דברים אלו מתכוונים אל אותו מקום, להראות את נקודת התחלתה של הנפש.
העולם היום, כאמור, הוא ההמשך של יון. העולם של יון הוא נהנתן ומבקש הנאות, ומשתדל להכפיל אותן עוד ועוד מפני שאינם מספקות אותו. אין אפשרות להציע לשום אדם דבר חדש והנאה חדשה שעוד לא טעם. הלואי והיינו אנחנו ההמשך של הניצחון על יון. חז"ל לימדונו מה קורה לצורת אדם שלא תופסת את נקודת התחלתה.
האדם הוא מן העליונים, מן האינסוף, ובלא דברים שהם אינסוף אין הצורה מתמלאת.
ומכאן, אל התחלת הדברים. "ועוררתי בנייך ציון על בנייך יון." הנלמד מזה הוא שמי שחפץ לנצח את יון, מוכרח הוא לשייך את עצמו אל נקודת ההתחלה האמיתית. מוכרח הוא לשייך את עצמו אל האין גבול וסוף, אל הנקודה שהיא שורש הכל, וממילא היא תכלית הכל.
הוזכרו דברי הרוקח ששורשם של נרות חנוכה הוא באור הגנוז ששימש שלושים ושש שעות בעולם, וכנגדם אנו מדליקים שלושים ושש נרות. האור הגנוז הוא היפך שאר האורות שבעולם. שאר האורות שבעולם מראים את פני המציאות לא בצורתה האמיתית. האור הגנוז הוא שמראה את פני המציאות בצורתה האמיתית.
המאמר הראשון שאמר הקב"ה, הוא: "יהי אור".
יון החשיכה את עיניהם של ישראל. איננו יכולים לראות בצורה ישרה. אנו רואים בצורה מעוותת ועקומה. לזה תקנו לנו את הנרות הללו מן האור הגנוז. אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. עלינו לראותם בלי להשתמש, שאם נשתמש בהם להאיר במציאות שבה אנו, חיללנום. עלינו לראותם ולצרף את עצמנו אליהם.
בספר הזוהר כתוב (וכ"ה באופן אחר בתנחומא), ש"ציון" בגימטריא "יוסף". יוסף הוא זה שמחזיק במידה הנקראת בלשון הכתוב: "כי כל בשמים ובארץ". הדברים שבארץ, שורשם בשמים. מי שלוקח את הדברים בפניהם כאן ומחברם אל שורשם, שייך הוא לציון. מי שמשאיר את המציאות כפי שהיא נראית בטבעה כאן, משייך את עצמו אל יון ואל תרבותה.
מי שרואה את הנרות באמת, די בו כדי שיברך ברכת "שעשה ניסים". בהסתכלות בלבד על הנרות, כבר אנו רואים את הניסים.