מסכת שבת - דיוקים בלשון רש"י

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' מאי 06, 2020 6:55 am

הגמרא הביא כמה פעמים החשש דילמא משלפא ובכל פעם כתב רש״י שערה, ראשה כו׳ עיין נז. רד״ה בזמן שאין תפורין - עם השבכה כו׳ שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה ע״כ
מדוע לא הוסיף ההסבר שם דשער באשה ערוה.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ד' מאי 06, 2020 7:30 am

הוא אשר כתבתי הגמרא והמשנה לא הזכירה שער רק רש"י ועל כן לא אוסיף טעם אלא הסבר המציאות שאינה מגלה כל שערה כאן שהגמרא מזכירה שער ורצתה לדמות לבירית ולפיכך הוצרך רש"י להסביר שהדמיון היא במטרה שהוא לצניעות ולא במציאות ולכן ממשיך להסביר את ענין הצניעות שבשער

חיים סגל · הודעהעל ידי **חיים סגל** » ד' מאי 06, 2020 11:44 am

אמנם מן העניין לציין דלהלן בגמ' דף ס"ה מתבאר שהענין בכך שהאשה נמנעת להסיר תכשיט שעלול לגלות שערותיה אינו משום 'צניעות', אלא משום ה'גנאי' שבדבר שיתגלו שערותיה.
ורש"י שם גם הוסיף וכתב

דמיגלי שערה ומגניא בה - שהשבכה נוי הוא לשער

והוא פלאי, כאילו כל הענין הוא שהשבכה היא נוי והשער הוא גנאי, והלא בפשטות הענין הוא משום צניעות.
ואף שבגמ' אפשר לדחוק שהגנאי הוא משום חוסר הצניעות, אך מדברי רש"י שהוצרך להוסיף ש'השבכה היא נוי' משמע לא כן, וצ"ע.

איתן נוי · הודעהעל ידי **איתן נוי** » ד' מאי 06, 2020 1:24 pm

דף סא: שורה אחרונה. והתניא: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה! - אלא, כיון דמסי, אף על גב דנקיט ליה בידיה - נמי שפיר דמי.
רש"י: תכשיטו הוא, הלכך אי נמי מייתי ליה ארבע אמות בידים - לא מחייב.
יוצא מרש"י שאף אם החזיק את הקמיע (הנועד לרפואה) בידו עדיין הקמיע מועיל שפיר.
אך חשבתי שישנן קמיעות וסגולות למיניהן שיפעלו אך ורק אם יהיו על מקום מסויים ולא יעילו לו אם יחזיקן בידו. כדאיתא במשנה בשבת (פ"ו משנה י) "יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה..."
וכתב הברטנורא: החרגול - מין חגב, כדכתיב (ויקרא י"א) את החרגול למינהו, ותולין אותו באזן ומרפאים בו כאב האזן: ובשן של שועל - דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת: ובמסמר הצלוב - מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב"ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו:

איתן נוי · הודעהעל ידי **איתן נוי** » ד' מאי 06, 2020 2:22 pm

סא:
רש"י ד"ה ואתמחי קמיע -...ואין לומר מזל הרופא גורם - דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו, ואין לומר נמי החולה גרם שמתרפא על ידי קמיעין - שהרי בשלשה אנשים הוחזק.
ולכאורה קשה דהא איתא ע"ז (נה.) "אף כך יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני".
א"כ עד כמה שהקמיע הוא גם סוג של רפואה מדוע לא נומר שהוא כן מרפא?

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ד' מאי 06, 2020 5:02 pm

חיים סגל כתב:אמנם מן העניין לציין דלהלן בגמ' דף ס"ה מתבאר שהענין בכך שהאשה נמנעת להסיר תכשיט שעלול לגלות שערותיה אינו משום 'צניעות', אלא משום ה'גנאי' שבדבר שיתגלו שערותיה.
ורש"י שם גם הוסיף וכתב
דמיגלי שערה ומגניא בה - שהשבכה נוי הוא לשער

והוא פלאי, כאילו כל הענין הוא שהשבכה היא נוי והשער הוא גנאי, והלא בפשטות הענין הוא משום צניעות.
ואף שבגמ' אפשר לדחוק שהגנאי הוא משום חוסר הצניעות, אך מדברי רש"י שהוצרך להוסיף ש'השבכה היא נוי' משמע לא כן, וצ"ע.

ברש"י על הפסוק ופרע הכהן את ראש האשה (במדבר ה יח)"ופרע" - (שם יד ספרי) סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן
גלוי שער הוא "גנאי" , ויש נקודה נוספת שכמדומני לא ברורה מספיק מדרכם בכיסוי הראש בעבר, ונראה שקליעת שיער שיער אסוף אינו ערווה רק שיער פרוע וסתור ואינו אסוף, בדף נז שרש"י מזכיר וכן כמה פעמים בהמשךך שיתגלה "כל שערה" ועוד זה הוא גנאי ממש כפי שרש"י מביא מן הספרי ולא רק צניעות, אבל בדף ס כמו שהסברתי כשדובר על מחט שאוספת את השיער ודימויה לבירית הוכרח רש"י להכניס את הענין שיער באישה ערווה שלכאורה דין זה הוא רק בקבוצות שיער פזור ולא אסוף וכפי שמוסבר שם על שיער היוצא מצידי הסבכה שהיא למעשה קליעת שיער האישה עם תוספות שיער (רש"י -אוגרת בה שערה. היוצא חוץ לקישוריה וכו') והם שערות שאין אמורים לראותם וזה גורם ערווה שמנענעת את ראשה והשיערות קופצות מצד לצד.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ד' מאי 06, 2020 5:08 pm

איתן נוי כתב:דף סא: שורה אחרונה. והתניא: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה! - אלא, כיון דמסי, אף על גב דנקיט ליה בידיה - נמי שפיר דמי.
רש"י: תכשיטו הוא, הלכך אי נמי מייתי ליה ארבע אמות בידים - לא מחייב.
יוצא מרש"י שאף אם החזיק את הקמיע (הנועד לרפואה) בידו עדיין הקמיע מועיל שפיר.
אך חשבתי שישנן קמיעות וסגולות למיניהן שיפעלו אך ורק אם יהיו על מקום מסויים ולא יעילו לו אם יחזיקן בידו. כדאיתא במשנה בשבת (פ"ו משנה י) "יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה..."
וכתב הברטנורא: החרגול - מין חגב, כדכתיב (ויקרא י"א) את החרגול למינהו, ותולין אותו באזן ומרפאים בו כאב האזן: ובשן של שועל - דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת: ובמסמר הצלוב - מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב"ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו:

נכון, והחלוקה בין קמיע שהוא אותיות הנכתבים על קלף שלא משנה איפה תשימם והשאר אינם קמיעות אלא סגולות

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' מאי 06, 2020 6:41 pm

חיים סגל כתב:אמנם מן העניין לציין דלהלן בגמ' דף ס"ה מתבאר שהענין בכך שהאשה נמנעת להסיר תכשיט שעלול לגלות שערותיה אינו משום 'צניעות', אלא משום ה'גנאי' שבדבר שיתגלו שערותיה.
ורש"י שם גם הוסיף וכתב
דמיגלי שערה ומגניא בה - שהשבכה נוי הוא לשער

והוא פלאי, כאילו כל הענין הוא שהשבכה היא נוי והשער הוא גנאי, והלא בפשטות הענין הוא משום צניעות.
ואף שבגמ' אפשר לדחוק שהגנאי הוא משום חוסר הצניעות, אך מדברי רש"י שהוצרך להוסיף ש'השבכה היא נוי' משמע לא כן, וצ"ע.

עיין חי' הרשב"א שכבר העיר בזה. ועיין למטה (יישר כח ל"מפרשי האוצר")

: Screenshot 2020-05-06 at 11.39.18 AM - Edited.png (59.48 KiB) נצפה 10274 פעמים

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ד' מאי 06, 2020 7:07 pm

מה היא סבכה לפי כל האמור כאן?

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ו' מאי 08, 2020 4:00 am

דף סו
עמוד א
רש"י ד"ה לוקטמין. טלמשק''א נעשין לשחוק להבעית תינוקות:
עמוד ב
רש"י ד"ה חמרא דאכפא. חמור הנישא בכתפיים הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובמקומנו נקרא ארדפיס''א:
קישורי. אשקצ''ש שמהלכין בהם במקום טיט וקשיא לי נהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו אבל מן המדרס למה טהורין:
פרמי. טלמוס"א הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים:
הגמרא אומרת - מאי לוקטמין אמר ר' אבהו חמרא דאכפא רבא בר פפא אמר קשירי רבא בר רב הונא אמר פרמי, וצריך להבין מדוע רש"י במשנה בחר באחד מהשלושה להסביר במשנה, מעבר לשינוי בלע"ז טלמוסא – טלמשקא שאינו משמעותי לכאורה ואפשר שהוא שיבוש בהעתקת דברי רש"י, שינוי נוסף שבמשנה כתב נעשין לשחוק – להבעית ובגמרא כתב רק להבעית, וכן במשנה לא כתב איך מחברים אותו ולאיפה – הנקשרת על הפרצוף, עוד במשנה כתב תנוקות ובגמרא כתב בנים קטנים. במשנה כתב בלשון רבים "נעשין" ובגמרא כתב בלשון יחיד "נקשרת".
ואפשר ליישב הדברים שיתכן ורש"י במשנה בחר את הדבר הראוי והשכיח ביותר ומה שהיה פשוט לו שכך דינו שאינוי תכשיט ואינו מלבוש ואינו מקבל טומאה, וההסבר הוא –
חמרא דאכפא הוא דבר שעושים "הליצנים" ואפשר לראות בעוד פירושים שהיו עושים זאת ברחובות לקבל כסף ואינו דרך יהודית, ורש"י בדקדוק לשונו כותב "ובמקומנו" נקרא וכו' לשון במקומנו לא שכיח בלשונו של רש"י ומופיע בש"ס שלוש פעמים, במסכת שבת דף כ ע"ב סיריקין. עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד''ש: ושם נמשך אחר לשון הגמרא אנן שירא פרדנא, שכל אחד אמר איך קוראים לזאת במקומו, בגיטין פ"ז ע"ב כולהו אחד. כולן על ראשון כל שלא כמנהגן קרי גונדלית וראיתי בתשובת הגאונים אדם המשתמש ביד השמאלית קורין לו במקומנו גונדליא לפי שמשנה מסדר המשתמשין: וזה למעשה ציטוט מתשובת הגאונים, וע"כ אפשר שרש"י רמז כך זה נקרא במקומנו אבל אנחנו לא שייכים לכך.
קישורי רש"י שאל שאילה מדוע זה לא מטמא מדרס, ומאחר שלא היה לא פשט נוסף נשאר בקושיה, אבל ככל הנראה לכך ג"כ נמנע מלהביא פשט זה במשנה,
על כל פנים שני דברים אלו הם לא הרגילות הראשון הוא מיועד לליצנים והשני רק להליכה בטיט, ולכן רש"י בחר להביא את הדבר האחרון שהוא שייך בבית כל אחד ואחד, ובכדי שנשים לב שינה בלשונו ובמשנה כתב לשון כוללת יותר "תינוקות" ולא כתב בנים קטנים, וגם מוסיף במשנה הלשון לשחוק שאין הכוונה להבעית ממש אלא בדרך שחוק, והזמן שכולם עושים זאת הוא בפורים וסימנך שנקרא פרמי.
ואפשר גם שרש"י נקט חדא מתלת ואת האחרון שבהם והכי פשוט לדינא לרמוז שלהלכה כולם שווים שכל השלושה טהורים ואין יוצאים בהם בשבת שאינם כלי תשמיש ולא תכשיט, ויעויין עוד בשולחן ערוך אוה"ח סימן ש"א סעיף כ' ובנו"כ ובמשנ"ב שיש שחילקו להלכה למעשה וכפי שהביא בספר שבת של מי.
עוד אפשר שאכן במשנה רש"י העדיף לפרש באופן כולל את הכל כפי פירושים אחרים שיש גם בערוך ובעוד מפרשים על הגמרא שגם קישרי הם מקלות גדולות שקושרים לצידי השוקיים ולפיכך אין בהם טומאת מדרס כי אין מניח רגלו עליהם, וזה נעשה לריקוד ולשחוק, ולפיכך רש"י כתב נעשים לשחוק ולא כתב נקשרים על הפרצוף, כי חמרא דאכפא כמין חמור שנושאו על כתיפיו ומניחו כנגד בין רגליו כאילו שרוכב, והקישרי קושרו לצידי רגליו, והפרמי קושרו על הפרצוף והוא להבעית הבנים קטנים שרק בנים קטנים ממש נבעתים מזה, ובמשנה כתב התינוקות שכל אלו שלשת הדברים עושים לתינוקות שהם ילדים וילדות בלשון הגמרא גם לא קטנים ממש, ולכן גם כתב בלשון רבים כי כל אלו סוגי דברים העשוים לשחוק ולכן יתכן שגם הלע"ז הוא שם כולל "טלמושק"א" משא"כ בגמרא שכתב בלשון יחיד הנקשרת על הפרצוף והלע"ז שונה שנקרא טלמוס"א.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ש' מאי 09, 2020 1:20 am

דף סה עמוד א
רש״י ד״ה שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.):
רש"י מביא מרחוק לחמו שיכל לכתוב מראה מקום למסכתינו דף קב ע"א א''ר ירמיה שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן אביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי, ומסביר רש"י דמשתכי. מעלין חלודה המחטין רואי''ל : ושם גם לא הראה מראה מקום, ומה הוצרך לצורך הפשט להביא שני מראה מקומות, ומדוע מקדים את בבא מציעא לתענית אף שבסדר הש"ס מסכת תענית קודמת, ועוד כותב שם הפרק אלו מציאות שזה סימן שראוי לעיין שם יותר מן המקום בתענית שמצינו באופן כללי שמכך מבינים שענינו מן הדברים הצריכים תענית או מסימני קללה, ובכל אופן ציון המקום לתענית מראה גם כן שיש בנותן טעם לכאן,
והנה יאורו עינינו שנסכה בדפי הגמרות בשני מקומות הללו:
הראשון - בפרק אלו מציאות ענינו שייך לברכת השי"ת ולכן הקדימו, וכך נאמר שם - מתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו: גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי: וברש"י - תנא. גבי גל וכותל ישן: שיכול לומר לו. לבעל הגל או לבעל הכותל: של אמוריים. שהורישו אבותינו היו: ישראל לא מצנעי. ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים: דשתיך טפי. העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:
והוא על פי מה שנאמר בפרשת מצורע (ויקרא יד פסוק לד ) כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: וברש"י ונתתי נגע צרעת: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
השני – במסכת תענית ענינו קללה דאיתא שם - אמר ר' אמי מאי דכתיב {קהלת י-יא} אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור מאי תקנתן ילכו אצל מי שיודע ללחוש דכתיב {איוב לו-לג} יגיד עליו רעו ואין יתרון לבעל הלשון ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה שנאמר {איוב לו-לב} ויצו עליה במפגיע ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי ואם לחש ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם שנאמר {איוב לו-לג} מקנה אף על עולה,
והכוונה שעצירת הגשמים באה בשביל חסרון התפילה והגמרא הביאה את הלשון שהשמים משתכין כנחשת על פי הנאמר בפרשת כי תבוא (פרק כח פסוק כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. וברש"י והיו שמיך אשר על ראשך נחשת - קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי ואם תלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך ידבק ה' בך יככה ה' הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד וגם כן בקללה זו הקל שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל שיהיו שמים מזיעין אע"פ שלא יריקו מטר מ"מ לא יהיה חורב של אבדן בעולם והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע ואין הפירות מרקיבין מ"מ קללה היא בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות וכן השמים לא יריקו מטר.
ומכאן יש לנו ללמוד לענינו במכה שתחת הרגל ומניח הסלע לרפואה, הרי גם כשמקבלים מכה לפעמים יש בזה טובה, ועוד צורך יש במכה על מנת שנתפלל להשי"ת שממנו הרפואה אליו נלחוש ונערוג ורפואה קרובה לבוא.
קישור למאמרי המורחב בענין זה https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=49016

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » א' מאי 10, 2020 7:42 pm

סד.

רש"י ד"ה שהיא מרובה - שכל המגעות טומאת ערב הן בין דשרץ ונבילה ושכבת זרע מגע הזב ומגע טמא מת

יש לדקדק מדוע אצל זב וטמא מת הוסיף רש"י תיבת מגע וצ"ב.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ב' מאי 11, 2020 3:35 am

בפשטות שלוש הראשונים נוגעים בהם והם לא נוגעים באחרים (ושרץ אין לו בחירה או רצון) משא"כ מגע הזב ומגע טמא מת שהם שייכים לרצונו

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ב' מאי 11, 2020 4:03 am

ייש"כ
וראיתי חכ"א שכתב בנוסח אחר קצת שטמא מת וזב הכוונה שהם נוגעים בדבר אחר משא"כ שלש הראשונים.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 12, 2020 4:10 am

סו.

רש"י ד"ה סמוכות שלו - סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה "סמוכות של עור" לשוקיו.

ועיין לקמן בד"ה סמוכות - של אותו קיטע עושה לה "סמוכות של עור או של עץ" לראשי שוקיו או רגליו התלויין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת.

מדוע אצל סמוכות השני הוסיף רש"י "של עץ".

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 12, 2020 4:54 am

הסמוכות הראשון הם של קיטע שיכול להלך על ברכיו ולכן הם של עור כי הולך עליהם, משא"כ השני היושב על כסא וגורר עצמו בידיו הרי שהסמוכות המחוברים לשוקיו שנסרכים אחריו יכולים להיות מעור או מעץ

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 12, 2020 5:05 am

כבודו מציע שסמוכות הראשון לא עושים מעץ?

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 12, 2020 5:09 am

שמואל דוד כתב:כבודו מציע שסמוכות הראשון לא עושים מעץ?

כך משמע שהם כעין נעליים הלבושים על השוק

איתן נוי · הודעהעל ידי **איתן נוי** » ג' מאי 12, 2020 12:56 pm

1. אלא מאי קשרים וכו' בן שיש לו געגועין על אביו וכו'
2. פירש"י ורפואה זו לא שייכא בנקבות שאין האב מחבבן כ"כ מתחילתן שיהיו מגעגעין עליו.
3. משמע גם מכאן שכך היתה הרגשתם שלא היו כ"כ מתרגשים כשהיו נולדות להם בנות. כן איתא בב"ב (טז:) ר' שמעון ברבי איתילדא ליה ברתא הוה קא חלש דעתיה. א"ל אבוה רביה באה לעולם א"ל בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך דתניא א"א לעולם בלא זכרים.
4. כיוצ"ב לקמן (ב"ב קמא.) אמר רב חסדא בת תחלה סימן יפה לבנים...אמר רב חסדא ולדידי בנתן עדיפן לי מבני ופי' רשב"ם לא נתיישב לי יפה דעתו של רב חסדא.
5. ובתוספות ד"ה לדידי, אלא נראה לר"י וכו' לפי שהיו חתניו גדולי הדור רבא ורמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא. וע"ע פלא יועץ ערך בת.
6. ובפורת יוסף היו רגילים לומר למי שנולדו לו בנות, "כך וכך חתנים צדיקים תזכה". והיה שם מי שנולדו לו שבע בנות ורק בנות. ואמרו לו: תזכה לשבעה חתנים צדיקים תלמידי חכמים.
7. 2. ובספר קול יהודה (לחכם יהודה צדקה זצ"ל) כתב בוורט לברית מילה, על הפס' אשתך כגפן פוריה... בניך כשתילי זיתים. היינו, שבכדי לקבל אשה לא עובדים כ"כ קשה. מגיע גיל השידוכין, בא החתן וקוטף את הבת בדיוק כמו גפן פוריה שבא וסוחט ושותה. אך בכדי לזכות לבנים צדיקים ות"ח צריך עבודה רבה כמו הזיתים. בתחילה קשים ומרים ורק לאחר כבישה, עיבוד ומסיקה ניתן לראות מהם שמן זית זך.
8. אך לא כפי שכתב הרבא"ח רב פעלים לגנות את מי שהיה עצב והיו מזלזלים בו הציבור כשהיו נולדות לו בנות שזהו מנהג עמי הארץ. משום שכל הנ"ל שהיו עצבים כשהיו נולדות להם בנות משום שהיו מרגישים שכעת הפסידו עוד עבד ה' שהיה יכול ללמוד תורה, ויהיה מי שיאמר אחריו קדיש לאחר שיפטר מהעולם (כמעשה דר"ע-מסכת כלה רבתי פ"ב ה"ט,ובאור זרוע הל' שבת סימן נ ד"ה: מעשה בר' עקיבה,ובב"ייור"ד סימן שעו וז"ל: כתב הכל בו (פח.) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים) ולגדל את שם ה' בעולם משא"כ בנות.
9. אך מכאן נשתלשל מנהג בורים ועמי הארצות שלא היו מתייחסים לרוחניות שבדבר אלא על מה יגידו ועל כך שכעת אין ברית מילה ולא כולם יודעים מכך שנולד לו משהו.
10. ולכן האאריך הפלא יועץ (וכנ"ל)בדבר מגונה זה: "ראיתי מנהג רע באילו מקומות, שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק ולצנות"
11. עוד מצאתי: הכלי יקר מביא את הגמ' נדה (לא:) "שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
12. וכתב הכלי יקר על הפס' (ויקרא פי"ב פס' ה) "וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה". וז"ל: "לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה על כן כפרתה ממהרת לבוא אבל היולדת נקבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה על כן כפרתה מתאחרת". ולכאורה מה הפשט? ועפ"י הכלי יקר במקום אחר (פ' בראשית,חיי שרה): מאחר וכשיולדת בן יודעת שלא יהיה לו את הצער הזה של ההריון והילדה ולכן שמחה אך כשיולדת בת ויודעת שבת זו כשתגדיל יהיה לה צער כשלה מצטערת כבר מעכשיו.
13. וידוע מעשה מהרב ש"ך זצ"ל שהגיע אליו האברך הצעיר שנולדה לו בת ראשונה אך שנה אחר החתונה ושאל האם צריך לעשות סעודת הודיה מאחר וזו בת? ענה לו הרב: ק"ו ב"ב של ק"ו אם נולדה לך כבר לאחר שנה ולא הוצרכתם להמתין שנים רבות של צער סבל וייסורים.
14. ומצאתי מעניין בספר מסע בבל: שהמנהג בבגדאד היה שכשנולדת בת היו מאחלים: "מזל טוב" אך כשהיה נולד בן היו מברכים: "סימן טוב וקדום אל כיר היינו, סימן טוב וקדמה אל השפע".
15. ותיאור מדהים הביא שם איך היתה ההתייחסות לברית מילה בבגדד ותבין עד כמה שהיו שמחים כשבא בן לעולם: ...בבוקר הולך אבי הבן לתפילה בבית הכנסת הילד מובא ידי אמו בלווית אשה אחרת (כנראה סוג של סגולה או כיבוד) ...בליל השמיני מוציאים את כסא אליהו הנביא ממקומו מבית הכנסת ומביאים אותו אל בית הנולד. מניחים עליו חמשה חומשי תורה (חומש כתוב על כתב ישן נושן) ומכסים אותו בבגדי רקמה יקרים (פרוכת) ומקשטים אותו בפרחים וענפי הדס וגם פגם (רודה) ומעמידים עליו זוג רימונים של ספר תורה. מסבירים הבגדאדים את השימוש בהדס בזהות שם הנביא "כדר אלייאס" (לא יודע מי זה) עם שם הירק בערבית "אליאס". ...ומטרתו הגנה כלפי כוחות חיצוניים. אבי הבן עורך סעודה באותו לילה ושרים בה שירים עבריים וערביים. וכו'.
16. מסקנת הדברים: הבעת השמחה בלידת זכר לעומת לידת בת האכזבה בלידת נקבה תלויה בכונה. אך על הכל צריך האדם לתת הודאה רבה להשי"ת שזיכה אותו בכל מה שזיכה אותו. בפרט כשהכל בא מתוך בריאות הנפש והגוף ליולדת ולנולדים.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 12, 2020 7:10 pm

לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי למדתי היום שוב את המעשה ברשב"י בדף לג: ושמתי לב לרש"י זה :
איברי להו חרובא. לאכול פירותיו ועינא דמיא לשתות: מה רש"י אוסיף כאן על הדברים הפשוטים, ועוד לגבי חרובא רש"י כותב לאכול פירותיו יכל לכתוב לאכול בלבד, אלא שרש"י יתכוון לרמוז שלא יכל להשתמש לעוד דברים עם העץ כגון להסקה (כנאמר בפסחים שעצים אלו מביאים לביה"מק )ואף לא לצל ואף לא לשטוח עלים על הקרקע לישון עליהם, וכנאמר בבא בתרא כ"ד שצילם רב, וכפי שהמים שימשו לו רק לשתיה ולא יכל לטבול בהם ולרחוץ בגדיו ועין המים הוא באר עמוק ואיננו מעין גדול, וע"כ לגבים המים כתב רש"י לשתות בלבד, ובחרוב היו שימושו פירותיו בלבד והוא מאכל עניים כנאמר בתענית חנינא בני ניזון בקב חרובים.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 12, 2020 7:19 pm

מדוע לא יכול להשתמש בחרובים לעוד דברים?

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 12, 2020 7:37 pm

שמואל דוד כתב:מדוע לא יכול להשתמש בחרובים לעוד דברים?

רש"י כתב "פירותיו" וככל הנראה מסיק זאת מהעובדה שהמים היו בצימצום וע"כ נאכל בשרו ולא השתמש עם הבגדים ממילא גם העץ שגדל היה כנראה קטן ורק חרובים היו בו למאכל ועוד אפשר להוסיף כי עץ חרובים שורשיו גדולים מאוד ומסתעפים (בבא בתרא) ואי אפשר לחפור בור לצידו ומכך שהיה חופר ומתכסה כל יום ממילא אפשר להבין שמדובר בעץ קטן,

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' מאי 13, 2020 6:45 am

סו:

תלתא מוקמי חמשה מסו כו'. פירש"י ה' - קשרים. צ"ע מדוע לא פירש כן לעיל אצל תלתא מוקמי.

ואולי י"ל שכוונתו לאפוקי מלפרש תלתא מוקמי חמשה, והיינו שיש בכח ג' להעמיד החולי לה' בני אדם ולכן כתב שהכוונה בחמשה היינו חמשה קשרים והוא דבר בפנע"צ.

איתן נוי · הודעהעל ידי **איתן נוי** » ה' מאי 14, 2020 12:33 pm

דף סז:
"אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל"
רש"י: "אבל נותנין קיסם של תות - וחזק הוא כחומץ, ומועיל לבשל ואין זה לנחש". עכ"ל. משמע שפולט משהו ועי"כ מועיל לבישול.
ומעניין מדוע רש"י לא כתב טעם ההיתר לדגבי הזכוכית מה הוא מועיל לבישול. שהרי כאן רש"י לא כתב בד"ה: אבל נותנין קיסם של תות את המילה וכו'. שאילו היה כותב וכו', ביאורו היה אף עבור הזכוכית.
בכ"א אם נניח שטעמו של רש"י לעניין עץ התות, שייך גם לגבי הזכוכית שאין בו משום ניחוש משום שהוא מועיל כך שנותן טעם בתשבשיל א"כ הא לנו ראיה שזכוכית פולטת וממילא גם בולעת. ראיה לפוסקים אשכנזים. וצ"ע.
אא"כ נומר שכל הדין שזכוכית לא פולט דווקא כשהוא חלק ושלם אך בחתיכות של זכוכית כן פולט ובולע.
ויל"ע בשו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן מא.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ה' מאי 14, 2020 7:49 pm

סז.

רש״י ד״ה לשידא דבית הכסא - אם הזיק לימא לחש זה. קשה לי מדוע לא פירש כן לעיל אצל ״לשידא לימא הכי״.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ה' מאי 14, 2020 8:05 pm

לשידא הוא שד באופן כללי ואי אפשר לדעת איזה שד זה וכפי שרש"י ממשיך לימא הכי - לחש בעלמא הוא וזאת כוונת שזה לחש לשדים באופן כללי שלא יזיקו ומתוך הלחש הבין רש"י שאומר בלחש שמות של חמישה שדים, משא"כ לשידא דבית הכסא מדובר שהבן אדם הוזק בבית הכסא ואומר את הלחש לאותו השד שהזיקו

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ה' מאי 14, 2020 8:24 pm

כבודו מציע ש״לשידא״ היינו שמירה כללי להישמר משדים?
לא משמע כן מרש״י ד״ה ליט תבר ומשומת - מקולל ונשבר ומשומת יהא ״שד זה ששמו בר טיט בר טינא״

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ה' מאי 14, 2020 8:50 pm

שמואל דוד כתב:כבודו מציע ש״לשידא״ היינו שמירה כללי להישמר משדים?
לא משמע כן מרש״י ד״ה ליט תבר ומשומת - מקולל ונשבר ומשומת יהא ״שד זה ששמו בר טיט בר טינא״

זה לשדים באופן כללי כי מובא שם שמות של שישה שדים יהא שד זה - ששמו 1)בר טיט 2)בר טמא3) בר טינא4) כשמגז 5)מריגז 6)ואיסטמאי
ורש"י קיצר בלשונו וכדברי רש"י לימא הכי. לחש בעלמא הוא: לחש באופן כללי לשדים

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ה' מאי 14, 2020 10:34 pm

יישר כח גדול!
חכ״א כתב לי וז״ל בפשטות, כי שידא בעלמא יכול לאתחזי ליה, בטרם יזיק, ושידא דבית הכסא מגיע מצד... ומזיקו מבלי להיראות אליו. וקצת זכר לדבר איכא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ה' מאי 14, 2020 11:33 pm

שמואל דוד כתב:סו:

תלתא מוקמי חמשה מסו כו'. פירש"י ה' - קשרים. צ"ע מדוע לא פירש כן לעיל אצל תלתא מוקמי.

ואולי י"ל שכוונתו לאפוקי מלפרש תלתא מוקמי חמשה, והיינו שיש בכח ג' להעמיד החולי לה' בני אדם ולכן כתב שהכוונה בחמשה היינו חמשה קשרים והוא דבר בפנע"צ.

מאחר שבדפים הקודמים (דף סא) דובר על קמיע מומחה תלתא זמני וכו' וכמה פעמים מוזכר הלשון תלתא בענין זה היה אפשר שתלתא מוקמי הכוונה לחזור על כך שלוש פעמים, אבל זה שהמשיך חמשה וזה מוכרח להיות שהכוונה קשרים ולא פעמים כי לא מצאנו בכעין זה
(וראיתי מה שענו לך במקום אחר חילוק בין תלתא בארמית לחמשה בלה"ק, לא דק כלל כי תלתא שיגרת הלשון וחמשא לא מצאנו כמעט ורק לדוגמא בתלתא אמר להו מצות הגבלה בארבעה עבוד פרישה, וכן מצאנו הרבה פעמים דתרי ותלתא אמרו בארמית אף בתוך משפט שהשתמשו בו חלקו בארמית וחלקו בלה"ק, וחמשה ושבעה לא כי זה לא היה בשיגרת הלשון, וכן לא תמצא כמעט שבעא בארמית, ומצאתי בשבת דף עד דשלקי ליה שבעא זימני וכו' הרי שעל פעמים היו נוקטים בלשון שבעא זמני ולפיכך אם היה ממשיך כאן בארמית הכל היינו יכולים אולי לומר שהכוונה פעמים והלשון חמשה יותר משמע על הקשרים כי קשרי פואה זה בלה"ק ולא נאמר קיטרי וממילא החמשה מוכיח על התלתא, עוד בשבת ג"כ בענין רפואה קמ זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי אזל אישתי חמשא בשבת, שם המספר תלתא הוא גם כמות וגם ימים והחמשא הוא חמישי בשבוע, וכל המשפט נאמר בארמית)

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ו' מאי 15, 2020 1:37 am

יישר כח!

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ו' מאי 15, 2020 6:43 am

ע.דברים. משמע תרי ה' לרבות חד הרי שלשה אלה בגמטריא ל''ו הרי ל''ט:
מאמר בענין הצורך בגימטריא שלא משמע מפשטות הגמרא ואכן תוספות לא מסבירים כך.
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=20104

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 19, 2020 6:03 am

עד.

רש"י ד"ה וליחשב נמי כותש - חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא.

צ"ע מדוע כתב מקדש ולא משכן.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 19, 2020 6:06 am

עד:

אמר חזקיה הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור שאני תורמוסים דשלקי ליה שבעא זימני ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי

וברש"י בא"ד ורבינו הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו:

לכאורה אינו מובן ההו"א של הגמרא לפי"ז. מדוע נחשב התורמוסים שבתוך הקדירה פסולת וצ"ע

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 19, 2020 6:11 am

עד.

רש"י ד"ה והתניא - לעיל חייב ואי בבורר 'ומניח' לאלתר מותר לכתחלה הויא ופטור אבל אסור ליכא:

viewtopic.php?f=17&t=30219

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 19, 2020 8:42 am

שמואל דוד כתב:עד.

רש"י ד"ה וליחשב נמי כותש - חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא.

צ"ע מדוע כתב מקדש ולא משכן.

אכן ארבעה פעמים רש"י כותב כאן מקדש
וליחשב נמי כותש. חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. לכך אע''ג דהואי במקדש ואב מלאכה היא כיון דתנא ליה דש לא תנא לה וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דה''ל למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סדורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא:
בדפים אלו הן בגמרא והן ברש"י נראה הלשון דהואי במשכן כמה פעמים וזה מאוד מפליא מדוע כתב מקדש, בעבר כתבתי לך שיתכן וזה טעות של הבוחער הזעצער שפתח מ' במקום משכן מקדש, כיום זה נראה לי תשובה רק כדי להמשיך הלאה, אבל אם תאוריה זו לא נכונה ואכן רש"י כתב מקדש צריך להבין למה,

ונראה לי בדרך רמז דק מן הדק, כידוע ונראה מרש"י כמה פעמים את עומק ציפיתו לגאולה ולבנין בית המקדש, החיבור בין הלשון כותש לסממנים (שכאן הם לצבע) ולעניים ועשירים לוקח את מחשבותינו לפרשת הקטורת הנאמרת כל יום, והן הלשון כותש שצלילו והגיתו דומים מאוד לקודש והן דש המסיים את המילה מקדש ומתחרז בה, ונציג כאן את המילים הרלוונטיות מתוך אמירת פיטום הקטורת בתפילה
אַתָּה הוּא .. הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ אוֹתָם עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֶךָ,...מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. (כותש) וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת
וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. (סידורא דפת י"א מלאכות) (כתישת סממנים)
יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא,
חִוַּרְיָן עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע,
בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
נאמר בגמרא שהקטרת מעשרת וכהן שזכה בפיס לא מקטיר שוב,(עשירים לתתי עניים לא טרחי)
עוד מצאנו בגמרא הלשון "דהוו במקדש" פעם יחידה בש"ס בבא בתרא צ ע"א שלישית ההין רביעית ההין לא ליעביד כיון דהוו במקדש לא גזרו בהו רבנן במקדש נמי ליגזור כהנים זריזין הן סוגית הגמרא שם לא להשהות משקולות חסירות בבית דלמי מתרמי בין השמשות , והקשר הדק והסמוי בין הצורך במידת לח בערב שבת בין השמשות למדידת היין לקידוש יין קפריסין

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ג' מאי 19, 2020 3:19 pm

נפלא ביותר! יישר כח!
וקבלתי תשובה ע״פ דרך הפשט מחכ״א שליט״א וז״ל במסכת שבת (עד.) איתא, וליחשב נמי כותש [באבות מלאכות], אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, וליחשב נמי כותש. חטין במכתשת להסיר קליפתן, דהואי במקדש בסממנין וכו': שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. לכך אף על גב דהואי במקדש ואב מלאכה היא, כיון דתנא ליה דש לא תני לה וכו', וכיון דהוו במקדש וכו' ולא אופה דלא הוה במקדש וכו', אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקיה וכו', עכ"ל.

ושאל מע"כ בחכמה, מאי האי דנקט רש"י הכא לגבי כותש שלומדים ממה שעשו כן "במקדש", והלא בכל מקום לומדים מלאכות שבת ממה שעשו בבנין המשכן, ומקדש מאן דכר שמיה, וצ"ב, עכ"ק.

והנה שאלה גדולה שאלת בני, שהרי בדקתי ומצאתי בכמה סוגיות העוסקות בעניני מלאכת שבת, ובכל מקום מזכיר רש"י שמלאכה זאת או אחרת היתה במשכן, ולא מצאנו בשום מקום אחר שיזכיר רש"י שמלאכה זו היא "במקדש", וכאן הרי הוא כותב כן, ולא עוד אלא שחוזר על לשון זה כמה פעמים בדיבור העוסק בקושיא ותירוץ של הש"ס בענין מלאכת כותש, הלא דבר הוא.

ונראה לבאר כוונת רש"י, בהקדם דברי התוס' בסוגיין וז"ל, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. וא"ת מכל מקום ליחשיב כתישת סממנין דהוה במשכן, ואף על גב דעני אוכל פתו בלא כתישה לענין סממנים מלאכה חשובה היא, ואומר ר"י דלאו דוקא "אוכל פתו" אלא הוא הדין דעני צובע בסממנים בלא כתישה, עכ"ל.

ומבואר שגם לגבי סממנים נקטינן שיש חילוק בין עשיר לעני, שדרך העשיר לכתוש אבל אין דרך העני לכתוש. ואם זה נכון צריך ביאור, מנין לנו לומר בכלל שבנו את המשכן באופן של כתישת סממנין, אולי לא הקפידו על כך, כיון שזהו דרך עשירים דוקא ואין זה דבר השוה בכל.

וצריך לומר דנקט הש"ס שאומרים "אין עניות במקום עשירות", שאם יש דרך עני ודרך עשיר, או אפילו אם יש דרך רגיל ודרך עשיר, ראוי לבנות את המשכן בדרך של עשירות, וכדאיתא להלן (קב:) דאמרינן "אין עניות במקום עשירות" לגבי בנין המשכן.

ואמנם יש לתמוה באותה סוגיא דלהלן, דהא התם איתא, כל שהוא [במלאכת בנין דתנן "הבונה כל שהוא חייב"] למאי חזיא וכו', אביי אמר וכו' שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה, דכוותה גבי משכן מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה, רב אחא בר יעקב אמר אין עניות במקום עשירות, אלא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו, דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, אין עניות במקום עשירות. לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתם דיים והותר: בבירתו. בירה נאה שהוא אוכל ושוכב [שם] מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט: דרנא. תולעת: עכ"ל.

ויש לתמוה, איך דוחה רב אחא בר יעקב את דברי אביי מטעם "אין עניות במקום עשירות", שלא יתכן שיעשו מלאכת סממנים במשכן בלי כל הדברים הנצרכים לכך, ומחמת כן הוא מפרש שבנין כל שהוא במשכן הוא כשמתקנים חור שעשה תולעת בקרש על ידי התכת אבר, והא במסכת זבחים (פח.) איתא, כלי שרת שניקבו אין מתיכין לתוכן אבר, ופירש רש"י שם משום דמיחזי כעניות, ובתוס' שם ובשבועות (יא.) ביארו דהיינו משום "אין עניות במקום עשירות", ואם כן איך מתיכין אבר לתוך הקרש לתקן חור שעשה התולעת, והא "אין עניות במקום עשירות", וצ"ע.

ונראה שהבין רש"י שהתירוץ על קושיא זו הוא, שבאמת בבנין המשכן לית לן הך כללא של "אין עניות במקום עשירות", ורק במקדש ממש שייך כלל זה, והביאור בזה הוא, שהרי כל עיקרו של בנין המשכן הוא לבנות מקום שכינה לתקופת נסיעתם ממקום למקום, והרי נסיעה כזאת באהלים בלי בתים ובלי קביעות הרי היא בגדר עניות מצד עצמה, וכעין מה ששנינו במסכת פאה (ה:ד) ואיתא במסכת חולין (קל:) בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטל וכו' עני היה באותה שעה.

ואמנם כל זה בקרשי המשכן, כיון שהם דברים המיוחדים למשכן שלא מצאנו דוגמתם בבית המקדש, אבל בישול סממנים עושים לבית המקדש גם כן, שהרי יש תכלת בפרוכת של בית עולמים, ואם כן אין להקל במשכן יותר מבמקדש, ודוקא בדברים הללו אומרים "אין עניות במקום עשירות" גם במשכן.

וזהו שחילק רב אחא בר יעקב, שמצד אחד אי אפשר חסרון בבישול סממנין משום דאמרינן "אין עניות במקום עשירות", משום דסממנין איכא נמי במקדש, ומצד שני מתיכין אבר לתוך קרשי המשכן אם נעשה חור על ידי תולעת, ולא חיישינן לחומרא של "אין עניות במקום עשירות", כיון דקרשים במשכן איכא ובמקדש ליכא.

ואם נכונים אנו בזה, מיושבים היטב דברי רש"י בסוגיין שכתב כמה פעמים שמלאכת כותש יש בסממנים "במקדש", והקשה מע"כ והא ממשכן ילפינן ומקדש מאן דכר שמיה וצ"ב.

ולפי דברינו יש לומר, שהרי יסוד הסוגיא כאן הן לפי המקשן והן לפי התרצן הוא, שברור לנו שעושים כתישה בסממנים שבמשכן, אף על פי שאין עני כותש סממנים, והיינו משום דנקטינן שסממנים שוים במשכן ובמקדש, ובעניני מקדש הא קיימא לן "אין עניות במקום עשירות", ודוק.

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ג' מאי 19, 2020 4:36 pm

בהשקפה ראשונה זה היה נראה לי התירוץ ללכת בו וניסיתי בדוק הדברים וליישב בדרך זו ודחיתי זאת א' מן הטעם דלא בשחיקת סממנים שהיה גם במקדש דהרי מדובר פה דווקא על דברים שהיו בבניית המשכן דייקא סממני הצביעה וכפי שרמזתי לכך בתוך הדברים, ב, הכללל שאין עניות במקום עשירות מדוע לייחסו למקדש בדייקא יותר מלמשכן הרי הוא נאמר לכלל עניני הקדש גם במשכן, ואף שהחילוק לענינו שכתב הרב הנ"ל הוא יפה מכל מקום לדעתי אינו ענין לכאן בפשט הדברים

ביליצר · הודעהעל ידי **ביליצר** » ג' מאי 19, 2020 5:20 pm

קב ע"ב [דכותה גם משכן] אמר רב אחא בר יעקב אין עניות במקום עשירות .

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' מאי 20, 2020 4:59 am

עג:

הקוצר הבוצר והגודר כו' עיין רש"י גודר בתמרים. מוסק בזיתים. אורה בתאנים.
ק"ק מדוע לא פירש "בוצר בענבים" וצ"ע.viewtopic.php?f=29&t=32182

פורום אוצר החכמה

מי מחובר