הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל

[נוטר הכרמים]

ציינתי מראה מקום. כדאי לך לעיין שם.
https://tablet.otzar.org/book/book.php? ... &pagenum=7

[שומע ומשמיע]

הרב הנוטר, אני חייב לציין שדוקא בספרך הרגשתי שאני מקבל תמונה מאד אותנטית ושלימה לפחות על מה שאתה חווית.

[ארי שבחבורה]

ציינתי מראה מקום. כדאי לך לעיין שם.
https://tablet.otzar.org/book/book.php? ... &pagenum=7

יישר כח.
כשקראתי את הדברים הבנתי שהוא מתכוון שלרוב גאונותו לא הצליחו להספיד אותו כהלכה, ומכל מקום הוא בוודאי לא תולה את זה בזה.

[איש פלוני]

בהיות ועלה כאן הנושא של יחסו להר הבית, סיפור נאה שסופר אודותיו.
גם לאוסרי העליה הסיפור הינו נאה.

קרעתי את חולצתי כשראיתי את מורי ורבי הגרנ"א מובל למנוחות, וברגע הקריעה, נזכרתי כשראיתי את הרב קורע.

דומני שישיבת ברכת משה הייתה מן הראשונות (אם לא הראשונה) שעלתה - כישיבה - להר הבית. אני זוכר את הפעם הראשונה, את השיעורים וההבהרות שניתנו בישיבה, ואת דברי הרב: "יש לנו אב זקן", הכריז הרב רבינוביץ', "והוא מתגעגע אלינו ורוצה בקרבתנו. הוא רוצה שנעלה אליו, שנבקר אותו...".

באותה עלייה ראשונה הייתי עוד צעיר. בסוף שיעור ח' עזבתי את הישיבה ויצאתי לשליחות באוסטרליה הרחוקה, וחזרתי כעבור שלוש שנים. במשך שמונה חודשים חזרנו לגור במצפה נבו, ולמדתי בישיבה רוב השבוע. גם באותה שנה, בימים הנוראים, הישיבה החליטה לעלות להר הבית, וגם הרב עלה עמם. מישהו מהישיבה שמע שאני מתכוון לעלות עם הישיבה, ושאל אם אני לוקח את הרכב. משעניתי בחיוב, ביקש שאסיע את הרב הלוך וחזור ואלווה אותו.

לפני העלייה להר, ואני ליד הרב, קיבלנו את התדרוך הרגיל שאסור להתפלל, לומר פסוקים, לכרוע ולהשתחוות, או לקרוע בגדים, וכו' וכו'. דומני שהרב מדן היה איתנו באותה שנה (ייתכן שהיה זה מישהו אחר), והוא עמד והסביר לתלמידים שעלו בקבוצה הזו כמה דברים על מה שהם רואים סביבם, על מקום המקדש והעזרות, ועוד ועוד.

לפתע, ראיתי שהרב שם ידיו על דש חולצתו, ומנסה לקרוע אותה. השוטרים ואנשי הוואקף לא שמו לב למה שמתרחש, אבל אני תמהתי אם הרב בכלל יוכל לבצע את הקריעה ללא חיתוך ראשוני בעזרת מספריים או סכין. והנה, הרב מצליח לקרוע את הבגד, ומסיים את הקריעה על מקום המקדש כהלכתה...

בדרך חזור, ברכב, שאלתי את הרב על כך, ואמרתי שהופתעתי שהרב הצליח לקרוע. הרב אמר לי: "אומר לך את האמת - גם אני הופתעתי. לא חשבתי שאצליח לקרוע, וגם חשבתי שיעצרו אותי, אבל הרגשתי צורך גדול לעשות זאת, ואיך שהוא הצלחתי".

ואני למדתי שלפעמים, כשהאידיאולוגיה של האדם בוערת בו - וגם אם המציאות לכאורה לא תומכת בהצלחת היישום של אידיאולוגיה זו - צריך לפחות לנסות, ולקוות לסייעתא דשמיא. ואם זכה האדם, הרי הוא בבחינת צדיק גוזר, שהקדוש ברוך הוא מסייע לו ומקיים דבריו.

מכאן https://har-habait.org/articleBody/33428

[יוסף חיים אוהב ציון]

אנסה להסביר, בתקוה שאצליח.

ראשית אקדים, שהנושא של כתיבת תולדות תופס אותי במיוחד כמי שבסופו של דבר התעסק בתחום.
אמנם הוצאתי ספר מסוג מאוד מסוים,
יותר אוסף 'רשימות' סויבקטיבית של תלמיד, יותר בגוון תורני / הגותי, ופחות ספר מתוכנן ו'מקצועי',
ולמרות זאת.

איזה ס' הוצאת?

[פרנקל תאומים]

מי יכול להעלות כאן תמונות של הרב נשוא האשכול? (מלבד התמונה שהובאה מימי שחרותו)

[לבי במערב]

לקט מקרי:

הרנ''א רבינוביץ.png (575.21 KiB) נצפה 8977 פעמים

[שייף נפיק]

אגב שהוזכר למעלה בדברי הנכד על ר' שמחה בונם ליברמן, מי היה?? יש לו ספרים רבים עשירים בתוכן ובלמדנות, מי היה האיש ולמה לא שמעו עלי בעולם החרדי?

[קרית מלך]

אנסה להסביר, בתקוה שאצליח.

ראשית אקדים, שהנושא של כתיבת תולדות תופס אותי במיוחד כמי שבסופו של דבר התעסק בתחום.
אמנם הוצאתי ספר מסוג מאוד מסוים,
יותר אוסף 'רשימות' סויבקטיבית של תלמיד, יותר בגוון תורני / הגותי, ופחות ספר מתוכנן ו'מקצועי',
ולמרות זאת.

אכן לא בכדי תפסת את הגרש"ז כדוגמא. מורי ורבי היצר על כך שההתמקדות הזאת ב'פיינקייט' ובחיוכים לכולם יצרה איזה 'נספד' שלא כהלכה' ביחס לגדלות התורנית והעבודה הרוחנית הרצופה, ראה בהקדמת 'בשער' לספר דרכי שמואל על אהלות מהדורה שניה, בסוף כותב הגר"ש שלא יאריך על מידותיו הטובות שבזה מסתמא נספד כהלכה...

סופר מהסוג של רי"ב פרידמן יכול לבלול את הכל בתיאורים קיצוניים של גדלות טמירה מעולם השרפים שלובה בעממיות מתוקה של רחובות הבוכרים. 'יעלו הרים ירדו בקעות'.
סופר יותר שגרתי לא מסוגל לכאלו מעברים, ולכן הוא אמור להחליט איזה תבנית וצורה הוא מייעד לספרו, ואיזה אופי הוא מעניק לדמות.

בכל מהלך יש מעלות וחסרונות. כשאתה משגיב ומגדיל, זה מרומם, מעצים שאיפות ויוצר מרחב אדיר ומעורר השראה. מאידך, אתה מרחיק את המטרה מהקורא.
כשאתה ממקד ומפשיט, את משתף ונותן אחיזה לכל, אך מאידך, אתה מקטין ומצמצם.

אשכול זה לא מתאים לדיון זה אך אתייחס בקצרה לדברים.
יש הבדל עצום בין העלמת והדחקת האנושיות של גדולי עולם שהיא עוולה אמיתית! מאחר שהקורא מקבל תמונה לא נכונה כביכול אנשים גדולים אינם מתנהגים באנושיות.
לבין העמדת זרקור רב עוצמה רק על חלק האנושיות. ופשוט.

מבלי להכנס לפרטים מזהים [אפשר בפרטי למעוניין] שמעתי מיהודי ת"ח שעסק בכתיבת תולדותיו של אחד מצדיקי הדור האחרון שנודע בשארפקייט שלו, שממשיכי דרכו לא הרשו לפרסם בספר תולדותיו עובדות אמיתית ומדהימות איך נהג באהבה ובחיבה בקהל מרעיתו, מחששם שזה ימעט את הדמות! אותו כותב אמר לי שלענ"ד טעות גדולה עשו, כי גרמו בכך שהיחס לדמותו היא אכן כדמות של שרף, אך מאידך איבדו חלק אמיתי ועצום בהנהגתו שגם הוא יכול ללמד ולהאיר דרך לרבים.
ודי בזה.

[לבי במערב]

. . יש במאמר 'ארי עלה מקנדה' שבערוץ שבע, פרטים יפים על תולדות חייו.

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/436291

ראו גם: משה קרונה, אישים וניחוחות . .

צ"ל: אישים וניחוחים.

. . סבא אמר שהיה שם [במונטריאול] גאון בשם הרב אפשטיין שנפטר בשנת תשס"ט. אינני יודע על מי מדובר . .

לכאו' הכוונה לרא"ז אפשטיין.

. . שכאשר הוא הוציא לראשונה את שו"ת 'מלומדי מלחמה' . . שבאותה תקופה הרבנות הצבאית לא היתה פעילה . .

בתשנ"ג?!

[לבי במערב]

אגב שהוזכר למעלה בדברי הנכד על ר' שמחה בונם ליברמן, מי הי' . .

ערכו ב'Wikipedia'. שיעור, לזכרו, מנכדו ב'קול הלשון'.

[חרסון]

למי שממש מתעניין בתורת רש"ב ליברמן (בשבילי אורייתא) - דומני שעד היום שולח בנו שי' גליון שבועי מתורתו.

עוד סיפר לי סבא שלימים, כשביקר הרב הירשפרונג בארץ, ביקש ממנו סבא שיבוא לבקר בישיבה, ששכנה אז במישור אדומים. סבא רצה שהתלמידים יראו גדלות של תורה, ויהיו להם מושגים. הרב הירשפרונג הגיע ועבר אצל כל חברותא וציטט להם בע"פ את הדף שהם עמדו בו עם רש"י ותוס'. חלק מהם לא התביישו והביאו גמרות נידחות כדי לבחון אותו,
וכמובן שהוא ציטט להם כל מקום שביקשו, מילה במילה, דפים שלימים עם רש"י ותוס' (נראה לי שאמר שציטט גם את הרא"ש).

כפי ששמעתי מכמה מתלמידיו של ר' פנחס הירשפרונג (ששימש כר"י תומכי תמימים במונטריאל), הוא נהנה מאד-מאד 'להיבחן' על-ידי בחורים צעירים, והיו אלו שעשועיו בכל עת שחיפש להינפש (וכמובן, בקיאותו הייתה מפליאה כל רואה). ואין כאן תפיסא על תלמידי 'ברכת משה'...

[נוטר הכרמים]

הדיון על אופן הנחלת הדמויות הוא חשוב מאוד, ולא נורא שזה לא כ"כ קשור לנשוא האשכול.
דברי הרב קרית מלך:

אשכול זה לא מתאים לדיון זה אך אתייחס בקצרה לדברים.
יש הבדל עצום בין העלמת והדחקת האנושיות של גדולי עולם שהיא עוולה אמיתית! מאחר שהקורא מקבל תמונה לא נכונה כביכול אנשים גדולים אינם מתנהגים באנושיות.
לבין העמדת זרקור רב עוצמה רק על חלק האנושיות. ופשוט.

מבלי להכנס לפרטים מזהים [אפשר בפרטי למעוניין] שמעתי מיהודי ת"ח שעסק בכתיבת תולדותיו של אחד מצדיקי הדור האחרון שנודע בשארפקייט שלו, שממשיכי דרכו לא הרשו לפרסם בספר תולדותיו עובדות אמיתית ומדהימות איך נהג באהבה ובחיבה בקהל מרעיתו, מחששם שזה ימעט את הדמות! אותו כותב אמר לי שלענ"ד טעות גדולה עשו, כי גרמו בכך שהיחס לדמותו היא אכן כדמות של שרף, אך מאידך איבדו חלק אמיתי ועצום בהנהגתו שגם הוא יכול ללמד ולהאיר דרך לרבים.
ודי בזה.

ועוד מישהו שכתב לי באישי:

נראה לי שזה גופא מה שמנסים לטעון, ולדעתי במידה רבה של צדק, למה אצלינו נתפס החלק של 'חלוקת השוקולדים' כמקטין ומצמצם, מה קטן ומה מצומצם, בהתנהגות אנושית, ורגילה, למה אדם גדול צריך בהכרח שיהיה סביבו כל הזמן מתח תמידי ואוירה של יוה"כ, אפשר להיות ברמה של דביקות גבוהה מאוד בבורא ית' גם בזמן שמתנהגים כ'אדם רגיל', זה גופא הגדלות.
לדוגמא אני תלמיד של דודך מו"ר הגרא"א שליט"א, ובעיניי הוא אדם שקרוב לשלימות בכל כך הרבה שטחים ורובדים, וכ"כ שמחתי השבוע לשמוע מהחברותא שלי שקרוב אליו מאוד מאוד, על סעודות שבת ארוכות מאוד, שבהם הוא יושב ומספר וצוחק ממש כאחד האדם, [והנושאים ממש ממש לא ברומו של עולם - ממש הנושאים שבשולחן שבת שלי בבית] ועוד הרבה דוגמאות עד"ז.
אצלי זה לא הקטין וצמצם אלא אדרבה העצים את ההשתוממות איך שייך באדם אחד השילוב המיוחד הזה, להיות אדם גדול כ"כ בג' עמודי עולם, ולהשאר כביכול אדם רגיל. ה'תפארת' הזו היא שלימות מאין כמותה.
[ואת"ל אפשר שזה עיקר הויכוח הגדול על 'עשייתו של גדול', ועוי"ל ששונה מאוד ההסתכלות ה'בניברקית' מההסתכלות ה'ירושלמית' בעניין זה.]

על כך אומר, אני לא חושב שהנידון הוא לצייר כל הזמן אוירה של יוה"כ, וזה לא מה שאתה מקבל כשאתה קורא ספרים חרדיים,
אבל אתה קורא פחות על מגשי פיצות ונשיקות. הירידה לפרטים האלה בהחלט גורמת קצת למשהו יותר רדוד.
יש פה משהו בבסיס.
אצל גדולינו, לפחות אצל רובם, בודאי אצל ר' דודי ר' אשר שליט"א, ואני כותב מהיכרות מעמיקה.
עם כל העממיות והפשטות, האוירה היא בהחלט שאתה נמצא כאן בפלנטה אחרת. אנסה להגדיר זאת ככה,
יש את הגדול עם האיצטלא והגינונים, ויש עם הפיז'מה בתוך הבית פנימה.
אבל לרגע אתה לא חש שהם פשטו מעצמם את הגדלות ואת הרוממות.
הם מתענינים בך, הם יורדים לרמה של ילדיך ומשתעשעים אתם ואתך, חושבים על הפרטים הקטנים והגשמיים של משפחתך,
ולמרות הכל אתה מרגיש שהם לא מתנתקים לרגע מחליפת החלל, מאויר הפסגות. קשה להגדיר את זה.
חלק גדול מהענין נעוץ ביחס שאתה מעניק לדמותם בעצם הגישה.
ומה מתאים כאן לצטט לשון זהב של הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל שכתב בנעימת לשונו בקונטרס קדושת ישראל:

והסברתי על פי דרך זה מה שיש בחז"ל שדוד המלך כשעשה את התהילים זחה דעתו עליו שאמר כ"כ שירה לפני הקב"ה, ותבא הצפרדע ואמרה לו שהיא אומרת כל היום שירה יותר ממנו. צריכים להבין מאמר זה לא שהצפרדע דברה עם דוד המלך כמו אתונו של בלעם, אלא שזהו כמשאחז"ל בנזיר, אמר אמרה פרה זו או אמר אמרה דלת זו, שהאדם הבעל שכל חושב כך על הפרה או על הדלת, ודוד המלך כששמח בתהילים שחיבר כ"כ שירה לפני הקב"ה הרגיש בנפשו בענוותנותו הגדולה שאין לו להתפאר בזה שכל העולם אומרים שירה, עד שגם הצפרדע הזו בצעקותיה באגם ג"כ היא אומרת שירה לפני הקב"ה, והרגיש דוד המשורר האלקי שכל החיים משוררים אפילו הצפרדעים בצעקותיהם הם ג"כ שירה נפלאה לפני השי"ת בורא העולם ומנהיגו.
וכן מצאנו בברכי נפשי, הכפירים שואגים לטרף ולבקש מקל אכלם, לא שהכפירים מתפללים להשי"ת אלא המשורר הרגיש בשאגת האריה לטרוף טרף בלא דעת כמו חיה טורפת המחפשת אכילתה שזוהי תפילה, מפני שהוא היה עוסק תמיד ברגשי תפילה, ראה את כל העולם כולו מתפללים ומבקשים חיים ומזון מהבוי"ת וגם הכפירים בתוכם.

אכן 'חסיד' רואה, חווה ונושם דברים אחרים אצל רבו.

ועוד מילה,
פעמים לא מעטות לנתי בסתר בצל ענקי הדור, לינה כפשוטו. עם כמה מהם שהיתי בבית המרחץ.
לרגע לא מתנתקת ממך התחושה של 'של נעליך',
ומהרהורי לבך אתה רואה איך שהינם כה שונים ונעלים, דווקא בגלל שהינם אנושיים ו'רגילים' אבל עם הקפדת היתר על ההלכות ועל ההנהגות.
לא אשכח את הספדו של ר' חיים פרץ ברמן שליט"א אחר מיתת אביו הגאון הגדול ר' שלמה זצ"ל בעיצומה של ההלויה.
תפס אותי משפט אחד שחזר עליו כמה פעמים. הם גרו עם האבא בבית אחד עשרות שנים, ובכל מיני מצבים.
מעולם לא ראו אותו באיזה מצב של חוסר בצניעות.
בינה נא זאת.

[איש גבעות]

האין זה בדיוק מה שמספר הנכד על סביו?
גם בשעה שנעתר להפצרותיהם לאכול איתם פיצה, ראית עליו אצילות של מלך.
אלא מאי??
אין זה נאה לספר שאכל פיצה.
מילא מאכלים אחרים, אבל פיצה??
אף שכמובן לא הזמין את הפיצה לעצמו אלא כדי לארח את נכדיו.

ולנשק הנכדים?
הן מקובלנו מבנו של מרנא "החפץ חיים", שאביו לא היה מנשק אותם כלל, ומי יבוא אחר המלך.

מן הסתם גם החתולה שהאכיל, מוטב היה שלא באה לעולם.
ראש ישיבה וחתולה???
מה שייך...
אף שאחת מהתמונות המפורסמות של רבי אלה לופיאן היא תמונתו כשהוא מאכיל חתולה.
"ורחמיו על כל מעשיו".
שמא אם היה כותב הנכד מידי קטע איזו קריאת התפעלות: "בינו נא זאת"
"מויערדיג" וכדו' או אז היו הדברים מתקבלים יותר על לב הקוראים.

לגופו של דיון:
לפני כעשור זכיתי להשתתף בלויתו של ראש ישיבה חשוב. מכל ההספדים ששמעתי לא זכיתי להבין דבר וחצי דבר על אישיותו של המנוח.
כולם חזרו על "גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר", התמקדו כמובן בשקיעותו הנוראה בלימוד התורה אבל זה היה דומה בדיוק להספדים שאמרו על כל ראש ישיבה אחר שנפטר מן העולם.
עד שבא קרוב משפחתו של אותו ראש ישיבה.
רב ישוב שלא היה לגמרי שתול בעולם הישיבות והתחיל להספיד את הנפטר.
הוא דיבר בלי מנגינה ובלי צעקות רמות. לא ניסה להרשים אף אחד ביכולת ההספד שלו. פשוט עמד ודיבר על קרוב משפחתו.
הוא סיפר על מידת הזריזות שלו. איך שהיה ממהר תמיד לסיים את כל הסידורים שהיו לו כדי שיוכל לחזור בזריזות לעסוק בתורה.
הוא סיפר על הלבביות שלו, איך שבכל מפגש איתו יכולת להרגיש שהוא באמת ובתמים מתענין בך ובקיומך.
אפילו הוא העז לספר על היחס החם והאוהב שהמנוח העניק לבני משפחתו, איך כל נכד ונכדה זכו ליחס אישי וקרוב, וכיצד הוא הצליח להנהיג את כל בני משפחתו בחיי רוממות ואצילות.
מבחינתי זה היה ההספד הטוב ביותר.

[לבי במערב]

. . אף שכמובן לא הזמין את הפיצה לעצמו אלא כדי לארח את נכדיו.

וגם כשהזמין, לא אכל עמהם - אלא אחר הפצרות מרובות:

פעמים רבות כשהיינו מבקרים אותו הי' סבא מזמין לנו מגש פיצה. בפעמים הבודדות שבהן נכנע ללחץ שלנו ואכל איתנו, הי' אוכל באצילות של מלך: נוטל משולש פיצה לצלחת בעזרת סכין ומזלג, חותך בעזרתם את המשולש לחתיכות קטנות, ואוכל כל חתיכה במזלג.

[נוטר הכרמים]

אני שב אל שנתי הנודדת.
אך בקצרה, כמדומני שזה לא נושא לניתוח טקסטים,
יש את האוירה הנושבת באופן כללי. גם את טעיתי ספציפית לכתיבה המרתקת הנוכחית.
ובנושא הזה בהחלט שיש משהו בכתיבה החרדית - השונה, לטוב ולמוטב.
לא חייבים להתווכח. כדאי לתפוס את העיקרון.

[איש גבעות]

מאי משמע "לא חייבים להתווכח"?
הן זה גופא הויכוח.
האם לכתוב בלשון תלושה מן הקרקע, מלאה קריאות התפעלות מלאכותיות, או שמא לכתוב בפשטות דברי אמת היוצאים מן הלב על כל צדדי האישיות הגדולה.
כן, גם על החתולה שהיה מאכיל, כפי הנראה בקביעות, בפתח ביתו.

בשולי הדברים יובהר כי אין לי כל דעה לגבי אישיותו של נשוא האשכול.
הקשר היחיד שיש לי אליו הוא קריאת ספרי תלמידו הרב חיים סבתו: "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ושאר ספרים חשובים.
בשנות נעוריי הזדמן לידי ספר שו"ת שחיבר המנוח, וזכרוני היטב את התדהמה שתקפה אותי. פסקיו כמובן שלא תאמו את דרך הפסיקה המקובלת והפליאו עד למאד.

[עקביה]

ההספד הטוב ביותר שנאמר אי פעם על גדול בישראל.
viewtopic.php?t=24983#p252178
כזה ראה וקדש.

[מקדש מלך]

מאי משמע "לא חייבים להתווכח"?
הן זה גופא הויכוח.
האם לכתוב בלשון תלושה מן הקרקע, מלאה קריאות התפעלות מלאכותיות, או שמא לכתוב בפשטות דברי אמת היוצאים מן הלב על כל צדדי האישיות הגדולה.
כן, גם על החתולה שהיה מאכיל, כפי הנראה בקביעות, בפתח ביתו.

בשולי הדברים יובהר כי אין לי כל דעה לגבי אישיותו של נשוא האשכול.
הקשר היחיד שיש לי אליו הוא קריאת ספרי תלמידו הרב חיים סבתו: "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ושאר ספרים חשובים.
בשנות נעוריי הזדמן לידי ספר שו"ת שחיבר המנוח, וזכרוני היטב את התדהמה שתקפה אותי. פסקיו כמובן שלא תאמו את דרך הפסיקה המקובלת והפליאו עד למאד.

מי אמר שזה תלוש. כל שמנסה הרב נוטר לומר הוא שהאישיות של אנשים גדולים היא נעלית. ומי שלא מבין את המשמעות של אישיות נעלית, גם ברוך יהיה ויכיר בחסרונו, בבחינת תכלית הידיעה שנדע שלא נדע.
לאסוף מהם תכונות שגם לנו יש, מי יותר ומי פחות, זה פספוס של עיקר הדמות, גם אם אפשר יותר להיתפס לזה יותר, כי זה החלק שבו אנחנו והם שוים.
קריאות התפעלות, אם הן מלאכותיות, הם אכן מיותרות. אבל מי דיבר על קריאות התפעלות?

הרבה יותר קשה לנסות להסביר מהי אישיות נעלית, להמחיש את העניין, או למצוא אנקדוטות שימחישו אותו. זה מסובך פי כמה מסיפורי סבא טוב ובעל נחמד. דווקא הקושי, יוצר במקרה של אי הצלחה שבלונה מגוחכת. כי ככל שהפרויקט קשה יותר, קל לטעות ולהתעקם בו.

[קרית מלך]

לא חייבים להתווכח. כדאי לתפוס את העיקרון.

בתקוה שגם ידידנו הרב הנוטר שליט"א תפס את העקרון...

[עתניאל בן קנז]

אגב שהוזכר למעלה בדברי הנכד על ר' שמחה בונם ליברמן, מי הי' . .

ערכו ב'Wikipedia'. שיעור, לזכרו, מנכדו ב'קול הלשון'.

עשרות מספריו הרבים נמצאים באוצה"ח. (שמות הספרים מסדרת 'בשבילי...').
בסוף ימיו היה דר בצפת ת"ו, והיה לו ביהכנ"ס פרטי. רבים שנקלעו למקום נהנו להשתעשע עמו בד"ת. וניכר גדלותו התורנית.

[איש גבעות]

מאי משמע "לא חייבים להתווכח"?
הן זה גופא הויכוח.
האם לכתוב בלשון תלושה מן הקרקע, מלאה קריאות התפעלות מלאכותיות, או שמא לכתוב בפשטות דברי אמת היוצאים מן הלב על כל צדדי האישיות הגדולה.
כן, גם על החתולה שהיה מאכיל, כפי הנראה בקביעות, בפתח ביתו.

בשולי הדברים יובהר כי אין לי כל דעה לגבי אישיותו של נשוא האשכול.
הקשר היחיד שיש לי אליו הוא קריאת ספרי תלמידו הרב חיים סבתו: "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ושאר ספרים חשובים.
בשנות נעוריי הזדמן לידי ספר שו"ת שחיבר המנוח, וזכרוני היטב את התדהמה שתקפה אותי. פסקיו כמובן שלא תאמו את דרך הפסיקה המקובלת והפליאו עד למאד.

מי אמר שזה תלוש. כל שמנסה הרב נוטר לומר הוא שהאישיות של אנשים גדולים היא נעלית. ומי שלא מבין את המשמעות של אישיות נעלית, גם ברוך יהיה ויכיר בחסרונו, בבחינת תכלית הידיעה שנדע שלא נדע.
לאסוף מהם תכונות שגם לנו יש, מי יותר ומי פחות, זה פספוס של עיקר הדמות, גם אם אפשר יותר להיתפס לזה יותר, כי זה החלק שבו אנחנו והם שוים.
קריאות התפעלות, אם הן מלאכותיות, הם אכן מיותרות. אבל מי דיבר על קריאות התפעלות?

הרבה יותר קשה לנסות להסביר מהי אישיות נעלית, להמחיש את העניין, או למצוא אנקדוטות שימחישו אותו. זה מסובך פי כמה מסיפורי סבא טוב ובעל נחמד. דווקא הקושי, יוצר במקרה של אי הצלחה שבלונה מגוחכת. כי ככל שהפרויקט קשה יותר, קל לטעות ולהתעקם בו.

אבל כשאתה כותב ספר תולדות, וקריטוריון הכניסה לספר הוא רק מעשים שלא שייכים בשאר בני אדם כי זה הרי גם אצלנו קיים, אזי יצרת דמות תלושה שאין לה אחיזה בקרקע. יען כי חייו של כל אדם, ולו הגדול ביותר, מורכבים בעיקר מפעולות ארציות ששיכות אצל כל בני תמותה.
כך גם נוצרת בעיה חינוכית - הקורא הנלבב קולט דמות שמימית ומסיק כי אין ולא יהיה לו כל קשר לדמות שמימית זו.
וכבר צווח מרן רבי יצחק הוטנר באיגרתו המפורסמת על כך שאנו מציגים את גדולינו בתכלית השלמות מבלי לספר על כל אותם מאבקים ונפילות שהיו מנת חלקם, בבחינת שבע יפול צדיק וקם.

[מקדש מלך]

דמותו של הגדול לא מורכבת ממעשים שבני אדם אינם עושים.
כל אחד יכול לכתוב או לדמיין על דמות שלומדת עשרים וארבע שעות ביממה, זוכרת ש"ס ופוסקים בעל פה וכו', לעולם לא מדברת דברים בטלים וכו'.
מאידך כל אחד להכניס כשלונות לרוב, כדי לצאת ידי הטוענים שצריך לא לעשות מהגדול מלאך. והכי קל לספר עליו שהוא אדם רגיל. כאן אני יכול לקחת דוגמאות מעצמי (כשאני משתדל להיות נחמד...). כן, גם אני מציע שתייה לאיש מקצוע שמגיע הביתה. וגם מדבר יפה עם ילדי בסעודת שבת, וכו' וכו'.

האיש הגדול הוא אישיות מיוחדת ונעלית. זהו הסיפור המיוחד, שאם סיפרת אותו, הרי שהעברת לאנשים משהו על האיש, ואם לא סיפרת אותו, הרי שהאנשים אינם יודעים במי המדובר. מהי אישיות מיוחדת? דוגמא נדושה: החזון איש כפי שנשקף מהספר של חיים גראדה. גם כשהוא נכשל לפעמים, הוא אינו חדל להיות איש האלקים, כפי שאותו תועה מצליח להעביר לקורא במילים על פני הדף.

האישיות עוברת לקורא באמצעות תיאורים נכונים. באמצעות שיחותיו והדברים שהיו מרגלא בפומיה. כפי שהוא נחשף בשעות לחץ ומצוקה, וכפי שהוא ניכר בכוסו כיסו וכעסו. באמצעות מחשבותיו שחשף בשעת הכושר. באמצעות אנקדוטות. וגם באמצעות מעשים כבירים. אבל ודאי שלא בהיותו איש נחמד. יש מספיק אנשים נחמדים, בינונים או בינוניים ומטה. ברור שיפה לתאר שגדלותו לא מנעה ממנו מלהיות אדם נחמד (מדוע שתמנע? אדם שאינו אנוכי וכעסן, קל וחומר עובד ה' בדחילו ורחימו, אינו אמור להיות אדם שאינו ידידותי לסביבה), אבל שזו תהיה נקודת השיא?!

ולכל זה אין קשר לכשלונות, מאבקים ונפילות. כך שאין כל תפיסה או קשר לדברי הר"י הוטנר הידועים.

[ישא ברכה]

דמותו של הגדול לא מורכבת ממעשים שבני אדם אינם עושים.
כל אחד יכול לכתוב או לדמיין על דמות שלומדת עשרים וארבע שעות ביממה, זוכרת ש"ס ופוסקים בעל פה וכו', לעולם לא מדברת דברים בטלים וכו'.
מאידך כל אחד להכניס כשלונות לרוב, כדי לצאת ידי הטוענים שצריך לא לעשות מהגדול מלאך. והכי קל לספר עליו שהוא אדם רגיל. כאן אני יכול לקחת דוגמאות מעצמי (כשאני משתדל להיות נחמד...). כן, גם אני מציע שתייה לאיש מקצוע שמגיע הביתה. וגם מדבר יפה עם ילדי בסעודת שבת, וכו' וכו'.

האיש הגדול הוא אישיות מיוחדת ונעלית. זהו הסיפור המיוחד, שאם סיפרת אותו, הרי שהעברת לאנשים משהו על האיש, ואם לא סיפרת אותו, הרי שהאנשים אינם יודעים במי המדובר. מהי אישיות מיוחדת? דוגמא נדושה: החזון איש כפי שנשקף מהספר של חיים גראדה. גם כשהוא נכשל לפעמים, הוא אינו חדל להיות איש האלקים, כפי שאותו תועה מצליח להעביר לקורא במילים על פני הדף.

האישיות עוברת לקורא באמצעות תיאורים נכונים. באמצעות שיחותיו והדברים שהיו מרגלא בפומיה. כפי שהוא נחשף בשעות לחץ ומצוקה, וכפי שהוא ניכר בכוסו כיסו וכעסו. באמצעות מחשבותיו שחשף בשעת הכושר. באמצעות אנקדוטות. וגם באמצעות מעשים כבירים. אבל ודאי שלא בהיותו איש נחמד. יש מספיק אנשים נחמדים, בינונים או בינוניים ומטה. ברור שיפה לתאר שגדלותו לא מנעה ממנו מלהיות אדם נחמד (מדוע שתמנע? אדם שאינו אנוכי וכעסן, קל וחומר עובד ה' בדחילו ורחימו, אינו אמור להיות אדם שאינו ידידותי לסביבה), אבל שזו תהיה נקודת השיא?!

ולכל זה אין קשר לכשלונות, מאבקים ונפילות. כך שאין כל תפיסה או קשר לדברי הר"י הוטנר הידועים.

אני לא רואה טעם להיכנס לכל הפולמוס, שכמו פעמים רבות האמת היא איפה שהוא באמצע.
ועם זאת משהו קטן ביחס לדברים שכתבת, כי דומני שפספסת משהו שהתכוין הכותב לעיל.

יש סיפור ידוע על החפץ חיים שבליל יום הכיפורים הוא ישב עם בחור רווק בהיכל הישיבה, ודיברו שיחה ארוכה על הא ועל דא.
הסיפור המיוחד הזה, דוקא מחמת שהוא מסופר על החפץ חיים.

לי קל לאכול פיצה עם ילדיי, ומן הסתם גם אם נכדיי שיהיו בעז"ה, אבל אני יכול בהחלט להעריך אדם גדול שהשכיל לרדת בעת הצורך לרמה של סביבתו, ולתת להם תחושה טובה.

אמת שההערכה על התנהגות כזו מגיעה רק בעת שנודע שהאדם הזה הוא אכן גבוה ומרומם משאר בני אדם. אבל כאשר רואים אדם גדול שנוהג בזה, צריך להבין שני דברים. 1. זה לא קל לו. פעמים רבות זה גם ממש לא נעים לו. 2. זה מעיד על הכרת המציאות גם זו שרחוקה נפשית מהצופה, וזו תכונה שאינה מצויה אצל כל אחד.

[איש גבעות]

דמותו של הגדול לא מורכבת ממעשים שבני אדם אינם עושים.
כל אחד יכול לכתוב או לדמיין על דמות שלומדת עשרים וארבע שעות ביממה, זוכרת ש"ס ופוסקים בעל פה וכו', לעולם לא מדברת דברים בטלים וכו'.
מאידך כל אחד להכניס כשלונות לרוב, כדי לצאת ידי הטוענים שצריך לא לעשות מהגדול מלאך. והכי קל לספר עליו שהוא אדם רגיל. כאן אני יכול לקחת דוגמאות מעצמי (כשאני משתדל להיות נחמד...). כן, גם אני מציע שתייה לאיש מקצוע שמגיע הביתה. וגם מדבר יפה עם ילדי בסעודת שבת, וכו' וכו'.

האיש הגדול הוא אישיות מיוחדת ונעלית. זהו הסיפור המיוחד, שאם סיפרת אותו, הרי שהעברת לאנשים משהו על האיש, ואם לא סיפרת אותו, הרי שהאנשים אינם יודעים במי המדובר. מהי אישיות מיוחדת? דוגמא נדושה: החזון איש כפי שנשקף מהספר של חיים גראדה. גם כשהוא נכשל לפעמים, הוא אינו חדל להיות איש האלקים, כפי שאותו תועה מצליח להעביר לקורא במילים על פני הדף.

האישיות עוברת לקורא באמצעות תיאורים נכונים. באמצעות שיחותיו והדברים שהיו מרגלא בפומיה. כפי שהוא נחשף בשעות לחץ ומצוקה, וכפי שהוא ניכר בכוסו כיסו וכעסו. באמצעות מחשבותיו שחשף בשעת הכושר. באמצעות אנקדוטות. וגם באמצעות מעשים כבירים. אבל ודאי שלא בהיותו איש נחמד. יש מספיק אנשים נחמדים, בינונים או בינוניים ומטה. ברור שיפה לתאר שגדלותו לא מנעה ממנו מלהיות אדם נחמד (מדוע שתמנע? אדם שאינו אנוכי וכעסן, קל וחומר עובד ה' בדחילו ורחימו, אינו אמור להיות אדם שאינו ידידותי לסביבה), אבל שזו תהיה נקודת השיא?!

ולכל זה אין קשר לכשלונות, מאבקים ונפילות. כך שאין כל תפיסה או קשר לדברי הר"י הוטנר הידועים.

מבלי להיכנס לעצם הנידון.
המציאות מעידה שחלק לא מבוטל מגדולי התורה אינם אנשים נחמדים ונעימים, ודאי שאינם מארחים בלבביות את נכדיהם. ( אינני מתכוון חלילה לפגם במידות, כוונתי רק לכך שהם אינם טיפוסיים חברתיים מטבעם, ופעמים רבות מנקודה זו מגיעה גדולתם, ואכמ"ל).
היכולת לשלב בין הגדלות בתורה לאישיות נעימה ומאירה, היא גופא גדלות.
בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

[נוטר הכרמים]

ארשה לעצמי להעמיק עוד בהצגת הגישה שלי לענין,
אני מודע לכך שיש מעלות וחסרונות בכל גישה, וכפי שהקדמתי בפתח הדיון.


בשער ספר 'נעימה קדושה' על הלכות תקיעת שופר, מאת אלופי ומיודעי, אחד ומיוחד מבני עליה, הגאון המובהק רבי דוב שיף שליט"א ממודיעין עילית, גברא רבא ויקירא ונבון דבר, מגדולי תלמידי מו"ר הגר"ש זצ"ל הקדים "דברי הספד וזכרון על מרן הדרכי שמואל זי"ע, ותחילת דבריו נסובים על דברי המדרש איכה (א, לז):

כד דמך ר' יוסי ממלחיא סליק ר' יוחנן וריש לקיש לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק פסאקא, והוה תמן חד סב בעי למיעל ומיפתח עלוי ולא שבקוניה, א"ל ר' יצחק פסאקא קדם אילין אריותא דאורית את פתח פומך, אמר להו ר' יוחנן שבקוניה דהוא גבר סב, ייעול וישתבח באתריה.

וכך הוא כותב, דפח"ח:
"הדברים מובנים גם בפשטותם, שממידת החכמה לא לדבר לפני אריות בתורה... אבל י"ל שיש בזה משמעות מיוחדת לגבי הספד על צדיק וגדול בתורה, שהמעלות האמיתיות אינם נקבעות על פי סיפור כזה או אחר, ובפרט שהסיפורים הם בד"כ על מקרים מזדמנים, וגם על אנשים פשוטים אפשר לסםר סיפורים חשובים, ואעפ"כ האמת היא שהם פשוטים, ויש עליהם גם הרבה סיפורים מהצד ההפוך.
המעלה האמיתית היא הצורה הפנימית של האדם שבה הוא חי, וזה נקבע בעיקר ע"פ השגותיו הפנימיות, ויחד עם זאת בצורת הקיום המעשי בפנימיות הלב, והרי כדי לדלות מים עמוקים עצה בלב איש צריך חכמה 'איש תבונות ידלנה', וכ"ש כשבאים למצוא ולהבין את המעלה הפנימית של אדם גדול צריך לכה"פ איזו שייכות להשגות כאלו, ורק אדם בעל השגה יכול לראות משהו ולהציץ באישיות כזו, ולהבין קצת מה איבדנו". עכ"ד הנכוחים.

הכותב דייק מאוד בהצגת הבעיה כשבאים להתחקות אחרי הליכותיו של אדם גדול, וכיצד נוחלים ומנחילים את דמות דיוקנו, אולם באמת נראה שיש מסלול עוקף, וכפי שהגדרתי לעצמי רבות בעת כתיבת הספר הצנוע שלי אודות דרכי ומשנת רבי הגדול. אינני בא לתאר ולערוך את דמות רבי, מי אני ומה אני, אילו ידעתיו הייתיו. אני בא לתאר את המוחש ואת המורגש בסביבתו. לנסות לגעת באטמוספריה שנשמו במחיצתו. גיצי דיבורים ששמענו תדיר, שביבי הנהגות תמידיות.

כמדומני שאין כמו לצייר סדר יום של אדם גדול על מנת לעורר ולהתעורר. סדר יום שכזה מורכב מ"דבר גדול ודבר קטן', הויות דאביי ורבא ו'מעשה מרכבה' לצד כל מיני זוטות בשוליים, מעשים קטנים ויפים שגם בהם מבצבצת הגדלות.
לא מוכרחים להיות במדרגה גבוהה כדי להשקיף ולהבחין היטב ב'סדר יום' המיוחד, להעמיק בו ולתמצת אותו, בפרט אם זכית והיית סמוך על סדר יום שכזה במשך שנים רצופות, ונשפת אל קרבך את ההווי הזה, עד שכמעט נהפך לחלק מן התודעה שלך.

דווקא משום כך, חשוב וקריטי לשמר את האוירה המרוממת, ולא לחללה. שההרגשים ישארו עדינים ודקים יותר.

[לעולם יהיה אדם]

השאלה היא מה יוצא לי מקריאה של ספר כזה, חוץ מלהבין שרבינו היה ענק בענקים, שקורץ מחומר אחר,
האם אני יכול ללמוד ממנו משהו למעשה?

[מקדש מלך]

ודאי שיוצא. מה שהוא קורץ מחומר אחר אינו אטום בלתי מתחלק, אלא שנשאו ליבו לעזוב את החשבונות הרבים שהתעסקו בהם בני האדם ולהתקדש קודש קדשים, כמלאך מיכאל משרת לפני המקום.
כל אחד יכול לשאוף, להתאמץ, ולנסות גם להתקרב, ולו במעט. גם אם לא יהיה באותה רציפות ובאותה הקרבה, וגם לא עם אותם הישגים, בתורה או בפנימיות.
ולהיפך, השראה מאדם גדול היא אחד הדברים הכי מועילים. בלי דוגמאות אין לאדם מושגים, והוא מבסס בקטנות המוחין בלי להתקדם במאום.

[נוטר הכרמים]

אכן הרב מקד"מ מיטיב להגדיר את הענין. יש השפעה של 'מה הוא אתה' ברמה מעשית מיידית - כאן ועכשיו במתכון מדויק,
ויש הנחלה של כיוון ושאיפה והענקת אקלים ומושגים.

האמת היא שגם בחינוך הישיבתי לשקידה ולהתקדמות יש את ב' הגישות הנ"ל,
ישנם שממקדים את הנערים להשקעות נקודתיות, שמירת זמנים וסדרים, עמידה ביעדים מוגדרים,
וזאת בדרך כלל בסיוע אמצעי כפיה חיצוניים כמו השגחה מוקפדת, הערות וכו',
ויש כיוון של יצירת אקלים ואוירה לימודית, לעיתים קצת לוחצת, שמשיגה את התוצאות ברמה היותר כוללת.
לטעמי, הגישה השניה היא הרבה יותר בוגרת ויעילה לאורך זמן,
ובסופו של דבר חודרת יותר לעצמות.
בעיקר כי היא פחות חיצונית ומכנית.

היה לי דוד זקן, שלמד בצעירותו באחת מישיבות נוברדוק, כמדומני באוסטרוב. הוא מעולם לא היה נוברדוקער בנשמתו,
הוא היה חסיד גור, אדם עליז, ובכל השקפות חייו ביום יום רחוק מנוברדוק מאוד. למרות זאת, כל שנה בהפציע האלול,
הוא היה כאילו נשאב לאוירה המוסר, החשבון הנפש, ה'בורסות' וכו'.
ראית כמה גדול כוחה של אוירה.

[לעולם יהיה אדם]

קורץ מחומר אחר הכוונה שהוא נולד לתוך אווירה אחרת לגמרי, עוד מינקותו.
הוא לא הכיר פיתויים שאני מכיר, לא התנסה במה שאני התנסיתי, ומנגד ספג מגיל אפס טעם תורה לשמה, ברמה אחרת ממה שאני טעמתי.

אינני יודע אם זוהי המציאות לגבי גדול זה או אחר, אבל בוודאי זה מה שעולה ברוב ספרי התולדות.

השראה מאדם גדול היא דבר טוב כשאפשר לעשות איתה משהו, כשאפשר לקחת איזו הנהגה ולקיימה, או לכל הפחות לשאוף לקיימה. אבל כאשר הכל זה סיפורים על מלאך, שכל ימיו התאונן על שבימי עלומיו נכשל בספק ספק של אבק עבירה, שאף שנפסק לכל השיטות שהדבר מותר, אבל הוא עדיין חשש. ואף שכבר עשה על זה תשובה כמה פעמים, בכל זאת עד סוף ימיו המשיך להתאונן ולבכות על יסורי גיהנם שיגיעו עליו בעקבות אותו מעשה, אז זוהי לא השראה אלא יאוש.

נוטר הכרמים,
אינני מזלזל בכוחה של אווירה, אבל אווירה היא מכלול האירועים. אווירה היא סדר מוסר, ותפילה, וסדרי לימוד, וארוחת בוקר, והתייחסות לילד, והתעסקות בענייני עולם הזה. אווירה היא גם לתאר את הכישלונות והחולשות של אדם גדול, ואת הדרך לקום ולהתגבר.
כאשר מתארים רק את הדבקות בתפילה ואת השקיעות בלימוד, לא מתקבלת אווירה. מתקבל רושם שגוי, מעציב ומייאש, שכל זמן שלא אהיה מלאך לא אהיה כלום.
וגם כשהאיה מלאך, יהיה זה מלאך עצוב, מלא לחץ וחששות.
ומתקבל רושם שעבודת ה' זה רק תפילה ותורה, ואילו אופטימיות, שמחת חיים, מידות טובות זה לעמי ארצות.

[מקדש מלך]

על התיאור שהגיע לכך כבר מינקותו כבר התאונן הגר"י הוטנר וכנ"ל.
אבל הדיון כאן היה העלאה על נס כיצד הוא מאכיל חתולה בזקנותו, לאחר שכבר הגיע למעלותיו.

[איש גבעות]

על התיאור שהגיע לכך כבר מינקותו כבר התאונן הגר"י הוטנר וכנ"ל.
אבל הדיון כאן היה העלאה על נס כיצד הוא מאכיל חתולה בזקנותו, לאחר שכבר הגיע למעלותיו.

כבר כתבתי שכמדומה שאחת התמונות המפורסמות מרבי אליהו לופיאן הוא כשהוא נותן אוכל לחתולה, כמדומני בפניא יומא דכיפורא.
( אם אני טועה, אשמח שיעמידוני על האמת).
החמלה על כל יציר, אפילו על בעל חי, היא ממידותיו של הקב"ה.
( משה רבינו, נבחר להנהיג את עם ישראל בגלל חמלה שגילה על שה קטן)
"ורחמיו על כל מעשיו".
אלא מאי?
זה לא מקובל.
גדולי התורה בבני ברק וירושלים לא מאכילים חתולים.
אבל אם בחצר ביתו של יהודי גדול במעלה אדומים מסתובבת חתולה, וגם כשראשו עסוק בענינים נשגבים הוא מגלה חמלה ומאכיל אותה- זוהי גדלות.
בנימה אישית אוכל להוסיף כי גם לחצרי מדי פעם מגיעה חתולה רעבה, ולצערי אינני מרחם עליה די, למרות תחנוניה לאוכל.
אם הייתי מרחם עליה ומעניק לה מזון ושתיה - זו היתה בהחלט נקודה שמגיעה ממקום של מידות נאצלות.
ואם באדם פשוט כמוני כך, במי שראשו בשמים עאכו"כ.

[לעולם יהיה אדם]

על התיאור שהגיע לכך כבר מינקותו כבר התאונן הגר"י הוטנר וכנ"ל.
אבל הדיון כאן היה העלאה על נס כיצד הוא מאכיל חתולה בזקנותו, לאחר שכבר הגיע למעלותיו.

אתה צודק שזה נושא שונה, אבל קשור.
מסיפור על אדם גדול שמאכיל חתול יש לי מה ללמוד, גם מזה שהוא השקיע מזמנו וישב לאכל פיצה עם הנכדים יש לי מה ללמוד.
מזה שפעם הוא טעה שתלמיד הרשב"א' נמצא בע' ב, ובאמת זה היה בעמ' א', והתאונן על כך רבות - אין לי מה ללמוד. מבחינתי מיותר לחלוטין לקרוא סיפורים כאלה.
האמת שזה לא רק מיותר, זה ממש מזיק.

[לעולם יהיה אדם]

גדולי התורה בבני ברק וירושלים לא מאכילים חתולים.

מאיפה אתה יודע שלא?
כי לא קראת על זה בספרים.
אבל גם אם היו עושים את זה זה לא היה נכתב בספרים כדי לא לרדד את האווירה.
כך מסלפים את דמותם האמיתית של גדולי ישראל.

[דרומי]

נבצר מהבנתי למה תמיד בויכוחים כמו אלו משתרבבת החתולה התורנית (אגב, העיר פעם מישהו שיש טעות 'חרדית' נפוצה, וחושבים שיש רק 'כלב' ו'חתולה'. למעשה, יש גם 'כלבה' ו'חתול'...)

וכי חסרים בני אדם שצריכים עזרה ורחמנות?

לטעמי, להאכיל חתולה הרבה יותר קל מאשר להתעסק עם כל מיני סוגים של בני אדם. והיא הגדולה האמיתית.

[איש_ספר]

בשל ביקורת הנשמעת על פסיקותיו של החכם נשוא האשכול, חרג הדיון לנושא כללי וחשוב:

החובה לכבד חכם שדעותיו והליכותיו משונות משלנו, וגבול שיש בדבר

פיצלתי את כל ההודעות של הנושא הראשון והעברתי אותם לאשכול מיוחד.

הנה הוא

viewtopic.php?f=19&t=50826

דיון נוסף השתרג באשכול זה: כתיבה ראויה לספרי ביוגרפיה, אנושית או גבוהה.
בל"נ נפצל בהמשך הודעות אלו לאשכול מיוחד.

[לבי במערב]

ייש"כ רב!

ברוכים יהיו מנהלי המקום לה', על דאגתם הרבה לטובת חו"ר אתרא קדישא הדין, בכל עת ובכל שעה.

[אשי ישראל]

. . סבא אמר שהיה שם [במונטריאול] גאון בשם הרב אפשטיין שנפטר בשנת תשס"ט. אינני יודע על מי מדובר . .

לכאו' הכוונה לרא"א אפשטיין.

. . שכאשר הוא הוציא לראשונה את שו"ת 'מלומדי מלחמה' . . שבאותה תקופה הרבנות הצבאית לא היתה פעילה . .

בתשנ"ג?!

אכן נראה שהכוונה לג"ר אהרן זליג אפשטיין.
לזכרוני מלומדי מלחמה במהדורתו הראשונה יצא שנים רבות לפני שנת תשנ"ג.

לעצם השאלה האם תיאורים על נישוק הנכדים וכדו' גורעים או מוסיפים לדמותו של אדם גדול: אכן הנכד התלבט האם בכלל כדאי לפרסם את 'הספדו', ולבסוף החליט לפרסמו רק במסגרת המשפחה ובמסגרת פנימית של תלמידי הישיבה, ונמנע מלשלוח את הדברים למערכת עיתון שביקשה הספד מבני המשפחה.
בנוסף הפרסום במסגרת התלמידים עוכב בכוונה לסוף ה'שבעה', כדי שיקדמו לו הספדים על דמותו של הגרנ"א כפוסק וכראש ישיבה. אחר שמספידים אדם גדול על גדלותו בתורה ויראה ובהנהגת הציבור, אז יש מקום לשמוע על הצדדים המשפחתיים וה'נורמליים', והדבר משלים את התמונה. אולם כאשר מתמקדים רק בכך, לעיתים אכן יש בכך פגם.

הערה קטנה: דרכו של עולם שאדם נמשך אחר דעות חבריו וסביבתו, וכך גם קורה לעיתים בפסיקת הלכה: אדם פוסק כפי מה שמקובל במקומו ובזמנו, ולעיתים אפילו לא שם לב שהוא מושפע מהחשש לומר דברים 'משונים' בעיני חבריו. שמעתי מבנו של הגרנ"א רבינוביץ שאמר שהנקודה המרכזית אצל אביו היתה שלמד תורה בלי חששות כאלו. הלך עם האמת שיצאה לו מהסוגיא, ולא התחשב בכך שיאמרו עליו מה שיאמרו. [ואני מוסיף שלעיתים פסקים של הגרנ"א היו נראים לי 'מוזרים', משום שבציבור בו גדלתי הם לא היו מקובלים, אך אחר שדיברתי עם הגרנ"א הבנתי שהוא ראה כך אצל גדולי התורה בדור הקודם, ולכן מושגיו היו שונים].

מצורפת גירסא מתוקנת קימעא של הדברים.

[תם מה הוא אומר]

קיבלתי

[לייטנר]

מה קשור החלק השני?