מסכת שבת - פרק חמישי

[איתן נוי]

נא:
לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא. קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא, חלש דעתיה דרבה בר רב הונא. אמר: אימא ליה מילתא כי היכי דאיתותב דעתיה. אמר ליה: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת?
וכי לכאורה מה יש כ"כ להיפגע שהחמור שלו הולך לפני החמור שלו?

[עזריאל ברגר]

נראה שהיה מקובל בזמנם שאדם פחות-במעלה אינו עוקף בדרך את האדם החשוב ממנו.
ומכיוון שהחמור שלו היה קצת פראי - לכן הוא עקף, וראה לנכון לרמוז לו שלא עקף בכוונה אלא החמור המרה את רצון רוכבו.

[שברי לוחות]

נראה שהיה מקובל בזמנם שאדם פחות-במעלה אינו עוקף בדרך את האדם החשוב ממנו.
ומכיוון שהחמור שלו היה קצת פראי - לכן הוא עקף, וראה לנכון לרמוז לו שלא עקף בכוונה אלא החמור המרה את רצון רוכבו.

ועיין ברכות מז.

[איתן נוי]

נראה שאלו דברי התוס' שם ד"ה קדמיה חמרא דלוי - משמע שמכבדין בדרכים וכו'. עיי"ש.
וכן ראיתי שהביא הגרב"צ באור לציון ח"ב פרק מה - הלכות תפילה אות כב: אף על פי שמצוה להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת, וביותר להיות ראשון, שמעלתו גדולה, מכל מקום אם נזדמן יחד עם מי שחייב לכבדו, יש לו לכבדו להכנס ראשון ולוותר על מעלה זו. ואלו הם שחייב לכבדם, אם הוא אינו תלמיד חכם והשני תלמיד חכם, או שהוא תלמיד חכם והשני גדול הדור, או שהוא אינו זקן והשני זקן, או שהוא זקן בן שישים והשני זקן בן שבעים, וכן אביו או סבו או אחיו הגדול או חמיו או דודו, כל אלו חייב לכבדם שיכנסו לפניו. .
עכ"פ אין כאן ממפרשי האגדות המפורסמים שמדברים בעניין- מהרש"א בן יהוידע מהר"ל עין יעקב.

בברכות מז. ראיתי שמסביר הבן יהוידע שם ד"ה "רבין ואביי". ששונה מהמקרה שלנו שבת נא: ששם מדובר שרבין יצא לפני אביי וגילה ע"כ הגמ' בכדי שלא יראה זלזול של רבין כלפי אביי. שאביי היה גדול ממנו.

חיזקו ואימצו.

[אוהב עמו]

נב ע"א
רב הונא תלמידו של רב, האם דרך הגמרא להקדימו לשמואל?
יבואו הבקיאים ויציינו

[איתן נוי]

נראה שהיה מקובל בזמנם שאדם פחות-במעלה אינו עוקף בדרך את האדם החשוב ממנו.
ומכיוון שהחמור שלו היה קצת פראי - לכן הוא עקף, וראה לנכון לרמוז לו שלא עקף בכוונה אלא החמור המרה את רצון רוכבו.

לפי"ז לכאורה מה לו להיפגע. מדובר בענקי רוח ענוותנים כהילל והיתה בהם מידת נעלבים ואינם עולבים. אך יתירה מכך לכאורה היה לו לדון אותו לכף זכות אולי לא שם לב, אולי היה לא צורך להקדים אותו. ואולי דווקא בכך שמתקדם לפניו נעשה כמלוה שלו. ואולי כדבריך היה לו לחשוב שזה לא היה בכוונה תחילה אלא זהו חמורו הפראי.
אלא יתכן לפי מסקנת הגמ ביומא כב. שכל הדין של נעלבים ושל לא לא תיקום לא שייך אלא רק בצער ממון אבל בצער נפש אין שום איסור של לא תיקום, וממילא בודאי שאין שום חיוב של לא להיפגע כ"כ היראים סימן קצז-יב, סמ"ג, רבינו חננאל (יומא כג). הרא"ש (נדרים סה). ובפרט למה שכתב החינוך מצוה שלח "שא"א להיות האדם כאבן שאין לה הופכים" וכו'. אז גם לגבי גדולי עולם שגם הם היו בני אדם שייכים הפרטים הנ"ל.
אבל חשבתי שלכאורה זה עדיין לא מתרץ. מאחר וזה שחייבים לכבד זהו דין אחד כלפי מי שצריך לכבד אבל לא היתה צריכה להיחלש דעתיה דלוי.
נ.ב.- וע"ע באורך בפרטים אלו בספר חובת האדם בעולמו חלק ג'. "כעס וסבלנות".
חזק ואמץ.

[עזריאל ברגר]

איני יודע לבאר הענין, אך מצאנו ראינו בכו"כ מקומות אצל חז"ל שחלשה דעתם, ולא תמיד ראינו איך שהם דנו לכף זכות, ולפעמים הענישו וכו' (שתי דוגמאות מפליאות: מעשה דרבי יוחנן וריש לקיש, ומעשה דרבי יוחנן ורב כהנא).
וחשבתי לומר פירוש מסוים, אך חוששני מגחלתם של קדושי עליון, ואעדיף ליטול שכר על הפרישה ולא על הדרישה.

[אהרן תאומים]

איני יודע לבאר הענין, אך מצאנו ראינו בכו"כ מקומות אצל חז"ל שחלשה דעתם, ולא תמיד ראינו איך שהם דנו לכף זכות, ולפעמים הענישו וכו' (שתי דוגמאות מפליאות: מעשה דרבי יוחנן וריש לקיש, ומעשה דרבי יוחנן ורב כהנא).
וחשבתי לומר פירוש מסוים, אך חוששני מגחלתם של קדושי עליון, ואעדיף ליטול שכר על הפרישה ולא על הדרישה.

כמה נפלא התכונת הנפלאה של "מפרשי האוצר" ראה שם הערתו של הגריש"א זצ"ל ותמצא נחת בביאור העניין

שבת נא.png (40.83 KiB) נצפה 7195 פעמים

[שמואל דוד]

נב ע"א
רב הונא תלמידו של רב, האם דרך הגמרא להקדימו לשמואל?
יבואו הבקיאים ויציינו

תוספות גיטין יא:
יתיב רב הונא ורב יצחק קמיה דר' ירמיה. אר"ת דאין זה רב הונא שמזכיר סתם בכל הש"ס דאותו היה גדול הרבה מר' ירמיה ולא הוה יתיב קמיה ועוד דקרי להו דרדקי ור' ירמיה חבירו של ר' זירא וקטן ממנו כדאמר בנדה (דף כג.) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא כו' עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחך ור' זירא תלמידו של רב יהודה כדאמרינן דהוה מישתמיט מרב יהודה משום דבעי למיסק לארץ ישראל ושמואל שהיה רבו של רב יהודה היה צריך לו לרב הונא כדאמר בריש פירקין (דף ה.) בעא מיניה שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט כו' ובחולין פ"ק (דף יג.) בעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים כו'
ועדיין צריך עיון בזה.
ואגב יל״ע מדוע השמיט הרמב״ם דינא דכרוכים [עיין טוש״ע שה - ה] ועיין חתם סופר נב: ד״ה ומן התימא.
וע״ע בספר מרכבת המשנה שבת פרק כ הלכה ח שכתב וז״ל וכפי הנראה דפסק רבנו נמשכין ואינם יוצאין כרוכין וכשמואל רביה דר' הונא ודלא כהרי"ף עיין בתוספות ד"ה במתניתא וכו' ויש לזה פנים דלפי מ"ש דלא קיי"ל כר' ישמעאל אין למדין הלכה ממעשה מוליאות של בית רבי.
וע״ע ספר אורה ושמחה על הרמב״ם פרק כ שבת הלכה ח מש״כ בזה.

[איתן נוי]

נה.
דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
והא כתיב (איכה ג לח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"?
וכן איתא בילקוט שמעוני תהלים רמז תרנה: "אמר רבי יודן אין דבר רע יורד מלמעלה"?

[איתן נוי]

כמה נפלא התכונת הנפלאה של "מפרשי האוצר" ראה שם הערתו של הגריש"א זצ"ל ותמצא נחת בביאור העניין

יפה מאוד.
אך לכאורה מנ"ל לרב זצ"ל שזה היה במקום רבים. בגמ' איתא דהוו קאזלי "באורחא".
אא"כ תאמר שהיו מקפידים ללכת בשיירות ולא בודדים מפני לסטים וחיות רעות. וכן נראה לומר. ולפי"ז א"ש.
יישר כחך לאורייתא.

"אגב: מדוע לא ניתן להגיב על הערה מסויימת מיד לאחר ההערה כמו זה, כשאני כותב הערה עבור מה שכתב פלוני לפני מס' הודעות, זה מאפשר לכתוב רק בתור הודעה חדשה, ואיך ידע הקורא למי זה מתייחס? נשמח לטיפול ממי שיש לו יד בעניין"

[שמואל דוד]

נה.

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא כו׳. ק׳ לפי״ז מדוע מצינו בנים קטנים שמתים וצ״ע.

[עזריאל ברגר]

נה.

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא כו׳

ק׳ לפי״ז מדוע מצינו בנים קטנים שמתים וצ״ע.

כמדומני שכבר למדנו את התשובה לזה באחד הפרקים הקודמים - שהקטנים מתים בעוון אביהם.

[שמואל דוד]

יישר כח, אבל הגמ׳ מביא פסוק לא ישא עון בנים על אבותם כו׳

[נוטר הכרמים]

נה, א

בגמ', רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. אמר ליה שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין וכו'.

עי' בהגהות הגריעב"ץ "ולא מוכח ליה למר עוקבא משום דחזא דשמע ולא אשגח כדאמר הא יתיב מר עוקבא, ש"מ דלא מקבל מיניה.

ולפלא שלא ציין לדברי התוס' בבבא בתרא (י, ב) בביאור עליונים למטה ותחתונים למטה, וז"ל, עליונים למטה ותחתונים למעלה - פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'.

ונראה שבאמת היתה כאן תביעה צודקת בפי רב יהודה על שלא מיחה שמואל במר עוקבא, ודוחק לומר דהיינו רק משום מעליותא דרב יהודה שמיחה בשמואל.

ושוב מצאתי דברים נפלאים בתשובות מהרש"ל (סימן כד), וז"ל,

אבל בנדון זה שכבר נתמנה על הדין מרצון שניהם שאירי ומחותני ה"ה האלוף המופלג מהר"ר יוסף כהן מורה צדק נושא אפוד ואינני אלא כתלמיד הנושא ונותן לפני רבותי למצא זכות לאלמנה אולי יראה הרב דברי ויאמר ישר אף לאחר ששמע טענת שניהם ואף שיש להשיב א"כ ק"ו מי דוחק אותי להכנס בעובי הקורה בפרט מאחר שאנו מסולקין מהאי פסקא וכבר מסור לדיין אשר בידו כלי חמדה ותושיה בסיעת תריסין מלומדה א"כ מה לי ולצרה הזאת אפ"ה אמינא מצוה רבה להפך בזכותה ע"י הדת האמיתי אפ' כשיש ממונה וראייה מהא דאמרינן בפרק במה בהמה (נ"ה:) ר' יודא הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קצוחה קמיה ולא אשגח בה א"ל רב יודא לא סבר מר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' א"ל שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב"ד דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו וגו' פרש"י רישך בקרירי שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך יכוה בחמין דכתיב בית דוד לא ענש אלא למי שבידו לשפוט וקשה מה היה צורך לומר רישך בקרירי היה לו לומר רישא דרישך בחמימי כו' אלא הכי פירושו אעפ"י שאני ג"כ נענש בדבר אבל איני נכוה אלא מעט מזער אקבל עונש בדומה מי שהוא רך ואסתניס ושופכים על ראשו קרירי ודרך משל ודמיון הוא לרוב מיעוט הצער כמו שאומר בתלמודא פר' אילו נערות (ל"ט:) כי נהמא אקושא לחינכי וכמו דמשחיל בינתא מחלבא בברכות (ח) וכן מצאתי בפירוש האגדות, ואם כן קשה למה היה לו ליענש אפילו מעט מזער מאחר שהיה מסולק מן הדין שהרי באתרא דמר עוקבא היה ואסור לו להורות במקום רבו וחייב מיתה ומשמע שהיה רבו מדאמר רישא דרישך דומיא האי רישך דאמר שמואל לרב יהודה תלמידו וק"ו שהיה נמי אב"ד דאפילו הוה שמואל גדול מיניה אין לו להורות זולתו גם ההיא איתתא דצוחה קמיה אמאי לא צווחה קמיה דמר עוקבא ודוחק לומר שלא ידעה דאם כן היה לו להשיב לה לכי למר עוקבא דהוא אב בית דין גם קשה למה לא אמר אותו התנצלות לפניה ולאמר לה מה אעשה ליך מאחר שמר עוקבא אינו משגיח ביך כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל.
אלא בע"כ נראה לפרש דהאי איתתא דצוחה קמיה היינו כדי שייגע עצמו בעבורה להקדימה לדין ולהפך בזכותה לפני מר עוקבא והוא היה ממאן מפני שהיה מתירא שלא יקפיד מר עוקבא בדבר ויאמר וכי אני צריך זירוז להקדימה ולהפך בזכותה וכי אין אני יודע איך להנהיג צאן יוסף ומספק הקפדת רבו היה מונע ועל זה היתה האי איתתא צווחת לפניו ולא אשגח בה והקפיד רב יהודא על זה עד ששמואל קצת הודה לדבריו והיה מדמה עצמו לקצת עון שהיה לו להכנס בעובי הקורה ולעשות את שלו ומסתמא האי איתתא אלמנה הויא דהא כל כבודה בת מלך פנימה

ובהגהות מצפה איתן כאן ציין את דברי הגמ' במועד קטן (טז, ב) דאיתא התם מעשה שלם שמר עוקבא היה תלמיד של שמואל וכי הוו יתבי שמואל ומר עוקבא וגרסי שמעתא, הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל כתלמיד בפני רבו ברחוק ארבע אמות, ורק בישיבתם לדין מחמת שמר עובא היה אב בית דין היה שמואל יושב בריחוק לד' אמות, ומ"מ מר עוקבא קיבל על עצמו נזיפה יום אחד כאשר פעם אחד נטרד בדין ולא ליוה את שמואל לביתו.

ולפי"ז מבואר שאמנם היתה אימת שמואל על מר עוקבא, וכפי הנראה שזה היה תקות ההיא איתתא וטענת רב יהודה.

נו, ב

בגמ', אמר רב יהודה אמר שמואל נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ה'.

רש"י פירש: שמש - לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לעבודה זרה.

וביאר מהרש"א בח"א, ר"ל שהוא צדיק ולא עבד כלל ע"ז היה נוח לו שהיה עובד קצת לשימוש ע"ז ואל יכתב בו ויעש הרע כאילו עבד ממש ע"ז וק"ל.

וכבר תמהו רבים, מפני מה עדיף לעבוד ח"ו בפועל לשימוש ע"ז, ואפילו מעט, העיקר שלא יכתב עליו כאילו עבד, והרי זה איסור חמור לשמש לע"ז. ועי' בהגהות הגראמ"ה שפירש דבר אחר היינו בית הכסא.

ובשפת אמת הביא שבמדרש רבה פרשת וארא (ו, א) ובתנחומא שם סי' ב איתא: ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, אמר רשב"י נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה.

ואולי היה מקום ליישב קצת דברי רש"י, דאין המכוון שהפסידא של שלמה המלך הוא מה שכתוב עליו ויעש הרע, אלא מיירי על הפגם של 'לא מיחה בהם', דמה"ט נכתב עליו ויעש הרע, שהפגם הזה גרע משימוש מעט לעבודה זרה, והיינו מחמת גודל הנזק וההשפעה שיש ממה שאינו מוחה, שגורם שגושפנקא דיליה על זה וגורם מכשול לרבים.

וידוע המעשה בהגרחי"ל מסטאוויסק המובא בכמה ספרים שהציע למוכר ספרים חיצוניים שיסדר לו פרנסה של שמש בבית התיפלות, ודוק היטב.

ועוד בענין זה, יעויין בספר צדקת הצדיק לר"צ הכהן אות קכ:

מי שמזכה לחייביא אי אפשר שלא ידבק בו מאומה. וכידוע המשל על זה ממי שגורף ביבין [ובזה יובן צחות לשון חז"ל (מדרש רבה ריש פרשת וארא ו' א') נוח היה לשלמה להיות גורף ביבין וכו' עיין שם במדרש [אבל בגמרא שבת (נ"ו ב) איתא שמש לדבר אחר (עבודה זרה). והכל אחד ואין כאן מקומו] רצה לומר שהוא לא רצה להוכיחן ולהיות גורף ביבין שלא ידבק בו מאומה ובאמת כל מי שיש בידו למחות וכו' ונדבק בו הכל].

[חיים סגל]

נד:
בגמ' שבת נד: אמרינן:

תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא

ותמהני, והלא באופן טבעי צריך המספר לעלות בכל שנה בכפולות, ואיך יכול להיות ש'כל שתא ושתא' המספר עמד על עומדו?
ניסיתי לחפש במפרשי האוצר ולא ראיתי מי שיעמוד על זה

[י. אברהם]

גוזמא קאמר

[חיים סגל]

גוזמא קאמר

הנקודה הוא לא המספר - שאפשר שהוא גוזמא
אך התוספת ש'כל שתא' היה כך - תמוהה
שהיה צריך לומר שעישר בשנה מסוימת שיעור זה [יתכן בגוזמא], וממילא נבין שבשנים הבאות זה גדל בכפולות

[אהרן תאומים]

המטרה בגידול הבהמות הוא למוכרם לבשר וכך כל פעם אחרי שהיה מעשר היה מוכר חצי מהעדר וממילא פחות או יותר נשאר סביב מספר זה

[שמואל דוד]

לכאורה שייך לאשכול עמ"ס שבת.
בכל אופן עי' משמרת מועד שם מש"כ בזה.

[שייף נפיק]

הכוונה שאפילו בשנים שהמספר של הבהמות היה פחות לא פחת מזה.