יומא כב. במשנה:
מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.
ובגמ' שם (כג.):
ת''ר מעשה בשני כהנים, שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו וכו', לעולם דשפיכות דמים קדים, ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא, כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה - תקינו רבנן פייסא.
וכתוב עוד בשבלי הלקט: מפי החבר רבי שמחה שמעתי טעם אחר, פעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו. ועל כן נהגו לסלקו בשעת ברכה.
אוצר החכמה כתב:אני חושב שראוי להסתכל על זה מנקודת מבט הפוכה. בכל דברי חז"ל גזירותיהם וטעמיהם יש עומק לפנים מעומק וטעמים לאין מספר כדברי הגר"א. רק שמתקנים על מעשה שהיה.
וצ"ע.נימא, רבי חנניא בן עקיבא ורבנן בפלוגתא דבית שמאי וב"ה קמיפלגי! דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, ולא יעמוד בצד זה ויזרק לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכיבם לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו - אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע, אבל מעבירם על הגשר, אחד ירדן ואחד שאר נהרות; רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו אלא ירדן ובספינה וכמעשה שהיה; לימא, רבנן דאמרי כב"ש, ור' חנניא בן עקיבא דאמר כב"ה! אמרי לך רבנן: אנן דאמרינן אף כב"ה, עד כאן לא קאמר בית הלל התם - אלא משום דמירתת, במקום קרוב מירתת, במקום רחוק לא מירתת, הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות. רבי חנניא בן עקיבא אמר לך: אנא דאמרי אף לב"ש, עד כאן לא קאמרי ב"ש התם - אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא, מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק, הכא משום מעשה שהיה, בירדן ובספינה דהוה מעשה - גזור רבנן, בשאר נהרות דלא הוה מעשה - לא גזור רבנן.
עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.
אמנם מבו' שם בגמ' דלהטעם הזה מותר להספיד קודם הרגל אם הספדן עושה זאת בחינם.צופר הנעמתי כתב:לכאורה שם הפירוש שודאי אשתו לא היתה מבזבזת את מעות הרגל, אלא שמתוך הצער על המת סילק מליבה את שמחת הרגל ובזבזה את המעות, ולא שבגלל הסיפור הזה ספציפית גזרו אלא שהסיפור הזה הוכיח להם כמה מספד המת ל' יום קודם הרגל יכול להשכיח את שמחת הרגל ולבטל את ההכנות אליו.עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.
אבןטובה כתב:איש גלילי וקאצ'קלה!
בפסחים סד: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין
ומ"מ כ' שם הרבינו חננאל דנועלין דלתות העזרה דלא לירמסו אהדדי
עושה חדשות כתב:אמנם מבו' שם בגמ' דלהטעם הזה מותר להספיד קודם הרגל אם הספדן עושה זאת בחינם.צופר הנעמתי כתב:לכאורה שם הפירוש שודאי אשתו לא היתה מבזבזת את מעות הרגל, אלא שמתוך הצער על המת סילק מליבה את שמחת הרגל ובזבזה את המעות, ולא שבגלל הסיפור הזה ספציפית גזרו אלא שהסיפור הזה הוכיח להם כמה מספד המת ל' יום קודם הרגל יכול להשכיח את שמחת הרגל ולבטל את ההכנות אליו.עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.
עתניאל בן קנז כתב:תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב
יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס ביצים+ ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו
עושה חדשות כתב:עתניאל בן קנז כתב:תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב
יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס ביצים+ ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו
לכאו' מבו' בגמ' שבנתינת רשות וסמיכה להוראה צריך ליקח בחשבון האם ההוראות יקלטו אצל השומעים כראוי או שיתכן חיסרון בהסברה, (ואפילו חיסרון צדדי בחיתוך הדיבור וכד'), ולא מספיק להסתמך על הדרגה התורנית. אא"כ זה רק גזירה משום מעשה שהיה וכשאר הדוגמאות.
יושב ירושלים כתב:אוצר החכמה כתב:אני חושב שראוי להסתכל על זה מנקודת מבט הפוכה. בכל דברי חז"ל גזירותיהם וטעמיהם יש עומק לפנים מעומק וטעמים לאין מספר כדברי הגר"א. רק שמתקנים על מעשה שהיה.
השאלה היא למה מעשה שהיה הוא אכן סיבה לתקן, ואמנם היה מקום לומר שה'מעשה שהיה' הוא הדגמה קיצונית למכשולות שעלולות לקרות, למשל, שאין מעבירים מי חטאת בספינה, כיון שהספינה היא מקום שקשה לשמירה מטומאה, והביאו דוגמא לדבר מהמעשה, וכיוצ"ב יש לבאר בכל הגזירות הללו, אבל בסוגיא ביבמות [קיו:] מבואר לכאורה שטעם הגזירה הוא עצם זה שהיה כזה מעשה, ולא הסברא שעומדת מאחורי זה, וז"ל :וצ"ע.נימא, רבי חנניא בן עקיבא ורבנן בפלוגתא דבית שמאי וב"ה קמיפלגי! דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, ולא יעמוד בצד זה ויזרק לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכיבם לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו - אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע, אבל מעבירם על הגשר, אחד ירדן ואחד שאר נהרות; רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו אלא ירדן ובספינה וכמעשה שהיה; לימא, רבנן דאמרי כב"ש, ור' חנניא בן עקיבא דאמר כב"ה! אמרי לך רבנן: אנן דאמרינן אף כב"ה, עד כאן לא קאמר בית הלל התם - אלא משום דמירתת, במקום קרוב מירתת, במקום רחוק לא מירתת, הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות. רבי חנניא בן עקיבא אמר לך: אנא דאמרי אף לב"ש, עד כאן לא קאמרי ב"ש התם - אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא, מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק, הכא משום מעשה שהיה, בירדן ובספינה דהוה מעשה - גזור רבנן, בשאר נהרות דלא הוה מעשה - לא גזור רבנן.
אבןטובה כתב:איש גלילי וקאצ'קלה!
בפסחים סד: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין
ומ"מ כ' שם הרבינו חננאל דנועלין דלתות העזרה דלא לירמסו אהדדי
רבינו חננאל מסכת פסחים דף סד עמוד ב
יש מי ששונה ננעלו [דלתות העזרה] מעצמם בנס מן השמים ויש מי ששונה נועלין דלתות העזרה כלומר כיון שנתמלאת העזרה נועלין הדלתות דלא לירמסו אהדדי והא דתנן בעדיות [ח"ו] שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין העזרה ננעלת על כל אדם בחכמ' ובירא' חטא כעקביא בן מהללאל (וכו') כל השמועה פשוטה היא:
עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה.
מ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל"
עושה חדשות כתב: ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.
רא"ש מסכת מועד קטן פרק א סימן יג
וכתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי
והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה?
אלא אף בזמן הזה אסור:
אי משום דכל שבמנין צריך מנין אחר להתירו
אי משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת רגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד ואתו לבטולי משמחת הרגל
עושה חדשות כתב:דוג' ידועה יותר וחריפה יותר - שבת ד"ס. סנדל המסומר מאי טעמא וכו' היו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים וכו' באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה וכו'.
ושם ודאי ק', אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?
עובר ושב כתב:לא הבנתי מה כבודו רוצה לומר.
עובר ושב כתב:במחילה, אין כאן אלא משחק מילים... המעשה אירע במקום כינופיא, שדרסו זה את זה, ולפיכך גזרו על כינופיא דוקא, כדי שהמעשה לא יחזור על עצמו.
וגם בגמ' וגם במאירי מובא שהוא "טעם".
בגמ': "בשבת מאי טעמא - דאיכא כינופיא".
במאירי: "ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא".
וכן בפירוש המשניות לרמב"ם: "וטעם איסורו, כי בזמן שמד מן השמדות היו מקובצים לתורה ולתפלה בסתר, ושמעו רעש, ודמו שהרגישו בהם אויבים ורמסו זה את זה באותם סנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת ויום טוב מפני שהם ימי קבוץ".
לשיטתך זו "גזירת הכתוב" שגזרו ללא סיבה וללא נימוק, כעין אותו מעשה במדוייק. ואם זה היה יום שלישי, היו גוזרים ביום שלישי. ולא משמע כן מהגמ' והמפרשים כאמור.
בברכה המשולשת כתב:באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
אי הכי בחול נמי ליתסר
מעשה כי הוה בשבת הוה
ביום טוב לישתרי
בשבת מ"ט דאיכא כינופיא בי"ט נמי איכא כינופיא
עובר ושב כתב:בברכה המשולשת כתב:באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
אי הכי בחול נמי ליתסר
מעשה כי הוה בשבת הוה
ביום טוב לישתרי
בשבת מ"ט דאיכא כינופיא בי"ט נמי איכא כינופיא
סיכמתי לך את השקו"ט מתוך לשון הגמ':
באותה שעה אמרו, אל יצא, כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו.
מדוע לא גזרו בחול? כי המעשה היה בשבת, וגזרו כעין זה.
ויו"ט?
עונה הגמ', זיל בתר טעמא, מדוע גזרו על שבת דוקא, משום כינופיא, מטעם זה יש לגזור גם ביו"ט.
עובר ושב כתב:ולכן לא קשה מה שהקשה פותח האשכול, :אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?" כי גזרו דוקא בשבת ויו"ט דאיכא כינופיא, מחשש שאותו מעשה יחזור על עצמו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 222 אורחים