האם מותר לתת מתנה לגוי כהכרת הטוב

[גם זו לטובה]

האם מותר לתת מתנה לגוי כהכרת הטוב?

[רחמים]

האם יציל את אביו העכו"ם שטובע בנהר
חשוקי חמד עבודה זרה דף כו עמוד א

שאלה. נאמר ברמב"ם (פ"י מע"ז ה"א): אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו, יעו"ש. ומקורו בסוגיית הגמרא בע"ז דף כו ע"א. ויש להסתפק מה הדין כשאמו ישראל, ואביו עכו"ם, ורואה את אביו טובע בנהר, האם מותר לו להצילו?
תשובה. מצינו בפוסקים שכאשר יש חובת הכרת הטוב לגוי, אין איסור של לא תחנם, וכמו שמצינו לגבי יוסף הצדיק שעשה טובה לכומרים של מצרים, בתור הכרת הטוב שהם הצילו את חייו בשעת העלילה, שהעלילה עליו אשת פוטיפר. ומשום כך אדמת הכהנים נשארה להם, על פי יוסף.
ויעוין באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קל) שכתב שמצוות כיבוד אב ואם אצל אומות העולם, נלמדת ממדת הכרת הטוב, שהרי מצינו שהשי"ת הקפיד על אדם הראשון שהיה כפוי טובה ואמר: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי ואוכל" (בראשית ג'). נוסח זה הוא ביטוי לכפיות טובה, והשי"ת הקפיד על כך. אם כן למדים אנו שכפיות טובה היא דבר האסור בין בישראל ובין באומות העולם. ואף שלא מצינו מצוה זו באומות העולם, הרי גם לא מצינו איסור מפורש על שאר המידות הרעות, ובכל זאת הן אסורות גם לבני נח. ובזה מתיישב לשון הרמב"ם (פ"ה מממרים הי"א), שכתב שנוהג נכרי באביו מקצת כבוד, שלכאורה איזה שיעור זה "מקצת כבוד", אלא שכל דבר שנראה בעיני הבריות לכפיות טובה, וכל מה שחושבים האנשים לזלזול ופגיעה, זהו שאסרה תורה שינהג נכרי באביו. [וז"ל הרמב"ם (שם): הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד], עכ"ד.
ויעויין גם בהעמק דבר לנצי"ב (שמות כ, יב) שכתב: הסברא נותנת שבמצוות שבין אדם למקום, עיקר השכר טוב הוא בארץ - ישראל, כמבואר ברמב"ן (בפרשת תולדות). מה שאין כן מצוות כיבוד אב ואם שהיא מצוה שכלית, אין כל הבדל בין זה שמקיים אותה בארץ - ישראל לזה שמקיים אותה בחו"ל, לכן כתבה התורה במצוות כיבוד אב ואם "למען יאריכון ימיך... על האדמה אשר ה"א נותן לך" (דברים ה, טו), ללמדנו שאחר שהיא מצוות עשה הכתובה בתורה, הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי. ונפ"מ לדינא לענין כיבוד אב בבן גר ואמו ישראלית, עיין היטב, עכ"ל. הרי שס"ל שיש חובת הכרת הטוב לאבא נכרי.
ועל פי זה יש מקום לומר, שמותר לבן היהודי, להציל את אביו הנכרי, שיש לו כלפיו חיוב של הכרת הטוב, ואין בזה איסור של לא תחנם.
אלא דיתכן שאע"פ שיש חיוב של הכרת הטוב, מכל מקום אין להצילו, דהנה כתב הרמב"ם (פ"ח ממלכים ה"י): צוה משה רבינו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. והסביר המשך חכמה (פרשת וזאת הברכה) שאף שאין מצוה לכוף עכו"ם להתגייר, אבל על ז' מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר הבורא אשר עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. וכן כתב בספר חסידים (סימן תתשכד) שמצינו שהקב"ה שלח את יונה הנביא להוכיח את אנשי נינוה על מעשיהם הרעים, משום שכשיהודי רואה נכרי חוטא, אם יכול למחות ימחה, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון מלפניו. הרי שיש למנוע את הנכרי מחטא כדי למנוע כעס מהקב"ה, יעו"ש.
ואם כן בנידוננו שאביו הגוי הוא עובד ע"ז, הרי שהוא גורם חרון אף בעולם, וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין (דף עא ע"ב) שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, ופרש"י שהוא הנאה לעולם שמפסיקים לחטוא. ואם כן זה שאביו ימות, הוא טובה לאביו ואף טובה לעולם, ולכן מסתבר שאין להצילו, וצ"ע.
אמנם שמעתי מגיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א, שבעניננו שהבן של הגוי הוא יהודי שומר תורה, יתכן שהוא מזכה את אביו, ואביו יזכה לחיי העולם הבא, משום דברא מזכה אבוה. ויעוין במסכת בברכות (דף סא ע"ב) שרבי עקיבא הקהיל קהילות ברבים, למרות שהמלכות אסרה זאת, וכתב העיון יעקב דאע"ג דאין לאדם להביא עצמו לידי נסיון, מ"מ יש לומר שרבי עקיבא שהיה מבני בניו של סיסרא מיעל, ומצינו בסיסרא והוא לחץ את ישראל בחזקה, והוא היה רוצה לתקן אבותיו על דרך ברא מזכה אבא, אף על גב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מ"מ רצה לתקן אותו על ידי קידוש השם, כיון שנתחלל השם על ידו, ועל זה אמר הייתי מצטער כל ימי כדי לקדש שם המיוחד, וזה שהשיב הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, חלקם בחיים, דהייינו חלקם לשון רבים, שאף אבותיו יהיו חלקם בחיים על ידי זה, ומשום כבודו לא הזכירו בפירוש, עכ"ד. ויעוין בסנהדרין (דף צו ע"ב) ברש"י (ד"ה רפינו) שמשמע שיש תיקון לאביו הגוי. ויעוין עוד במש"כ בחשוקי חמד עמ"ס סנהדרין (דף קד ע"א) על דברי העיון יעקב הנ"ל.
ועוד הבאנו שם את דברי הספר חסידים (סימן תשצ) שגר המבקש על אביו ועל אימו, לא יועיל להקל מדינם. וביאר במקור חסד, שהסיבה לכך היא שאע"ג שברא מזכה אבא, מ"מ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומאבד את כל התייחסותו לאביו.
אכן בשו"ת זקן אהרן (יו"ד סימן פז) נשאל האם גר יכול לומר קדיש על אביו הגוי. והאריך לדון על פי הסוגיא ביבמות (דף כה ע"א) דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וסיים שיש מקום לכבד את אביו ולומר קדיש. [אך כיון שזה תמוה לרבים, יאמר פרקי תהלים, לעילוי נשמתו]. ואם כן בנידון דידן יתכן שיש מקום להציל את אביו הגוי, וצ"ע.

ומעניין לעניין באותו עניין

הכרת הטוב כלפי הגוי שהיה הגורם להצילו ממוות
וז"ל החשוקי חמד (בכורות דף ה עמוד א):

שאלה מעשה באדם אחד שבא אל בית הכנסת ורוצה לתרום ס"ת עם רימונים, ומספר לגבאים שהסיבה לתרומתו היא: שודדים ניסו להורגו ובמקום להרוג אותו, הרגו אישה נוכריה בטעות, ועל ידי כך ניצל, וע"כ רוצה לתרום ספר תורה כהודיה להקב"ה על הצלתו ואת הרימונים לזכותה של הנוכריה, שעל ידה ניצל וחש כלפיה הכרת הטוב, האם ראוי לתרום לזכותה רימונים לס"ת?
תשובה נראה שהדבר מגונה לתרום רימונים לס"ת לזכותה של הנוכריה, ואין ראוי לעשות כן, וגם אין כאן עניין של הכרת הטוב משום שאותה נוכריה לא התכוונה מעולם להיטיב לו אלא הייתה רק הגורם להצלתו, וההצלה הייתה בידי שמים שגלגלו על ידה שהוא ינצל. וכבר כתב בספר חובת הלבבות בהתחלת שער עבודת האלוהים וז"ל: ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבים בה, עכ"ל.
וא"כ גם במקרה זה הנוכריה לא התכוונה להיטיב עם היהודי ולכן אין שום עניין להכיר לה טובה ולתרום רימונים לזכותה.
ולכאורה קשה שמצינו מקומות שגם שעושה הטובה לא התכוון להיטיב יש כלפיו חוב של הכרת הטוב, וזאת ממשה רבנו שהקב"ה צוה שאהרן יכה את היאור ולא משה, וכתב רש"י (שמות ז יט) הטעם לפי שהגין על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרון. כמו כן במכת כינים (שם ח יב) לקה החול על ידי אהרן, וכתב רש"י לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי והטמינו בחול, ולקה ע"י אהרן.
וא"כ רואים מכאן שאפילו שהעפר והיאור לא התכוונו להיטיב למשה יש לו כלפיהם חיוב הכרת הטוב. ובאמת יש לתמוה מה שיך הכרת הטוב כלפי דבר דומם שלא חש ולא מרגיש, וכי החול והיאור יבינו שמכירים להם טובה?
ובספר מכתב מאליהו (ח"ג עמוד 101) כתב לישב זאת שאין הכי נמי שאע"פ שמקבל הכרת הטוב לא ירגיש בהכרת הטובה, מ"מ אם לא יכיר טובה אז ישרש בעצמו טבע של אי הכרת הטוב, ורצון ה' שאדם יהיה מכיר טובה, ולכן ציווה הקדוש ברוך הוא את משה שלא יכה על היאור והחול, כדי שלא יפגום במידת הכרת הטוב שטבועה בו.
ולכן טוען אותו יהודי שניצל ע"י נוכריה שאע"פ שלא התכוונה להיטיב בעבורי אבל סוף סוף היא היתה הגורם להצלתי ורצוני לתרום רימונים לזכותה.
ונראה לחלק ג' חילוקים בן החיוב של משה להכיר טובה לנידון דידן.
א. משה רבנו התכוון להנות מהיאור וכן מהעפר, משא"כ היהודי לא התכון להנות מהגויה אלא כך הקדוש ברוך הוא גלגל וניצל על ידה.
ב. המהות של העפר והמים היא לשימוש האדם וכן להגן על האדם ולכן הסברא אומרת שיש כלפיהם חיוב הכרת הטוב משא"כ הגויה מאחר שעברה במקרה היא לא בר שימוש להינצל על ידה, אלא כך הקדוש ברוך הוא גלגל ולא שיך בזה הכרת הטוב כי לא עשתה מאומה.
ג. אם משה רבנו היה מכה את העפר והיאור זה היה מעשה ביזוי לדברים שהטיבו לו ולכן הקדוש ברוך הוא מצווה שמשה לא יכה אלא אהרן יכה, שלא ראוי לבזות את מי שנהנה על ידו, משא"כ בנדון דידן אם לא נקנה רימונים לזכותה של הגויה, זה לא נקרא שמבזה אותה.
לסיכום: נראה שהיהודי לא חייב שום הכרת הטוב כלפיה, ומ"מ אם ליבו רוצה להיטיב לנוכריה שהרי סוף סוף הקדוש ברוך הוא גלגל דרכה את הצלתו, ילמד את בנה את שבע מצוות בני נח ויתן להם פרסים על לימודם ובזאת תהיה עילוי לנכריה.

[גם זו לטובה]

האם יציל את אביו העכו"ם שטובע בנהר
חשוקי חמד עבודה זרה דף כו עמוד א

שאלה. נאמר ברמב"ם (פ"י מע"ז ה"א): אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו, יעו"ש. ומקורו בסוגיית הגמרא בע"ז דף כו ע"א. ויש להסתפק מה הדין כשאמו ישראל, ואביו עכו"ם, ורואה את אביו טובע בנהר, האם מותר לו להצילו?
תשובה. מצינו בפוסקים שכאשר יש חובת הכרת הטוב לגוי, אין איסור של לא תחנם, וכמו שמצינו לגבי יוסף הצדיק שעשה טובה לכומרים של מצרים, בתור הכרת הטוב שהם הצילו את חייו בשעת העלילה, שהעלילה עליו אשת פוטיפר. ומשום כך אדמת הכהנים נשארה להם, על פי יוסף.
ויעוין באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קל) שכתב שמצוות כיבוד אב ואם אצל אומות העולם, נלמדת ממדת הכרת הטוב, שהרי מצינו שהשי"ת הקפיד על אדם הראשון שהיה כפוי טובה ואמר: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי ואוכל" (בראשית ג'). נוסח זה הוא ביטוי לכפיות טובה, והשי"ת הקפיד על כך. אם כן למדים אנו שכפיות טובה היא דבר האסור בין בישראל ובין באומות העולם. ואף שלא מצינו מצוה זו באומות העולם, הרי גם לא מצינו איסור מפורש על שאר המידות הרעות, ובכל זאת הן אסורות גם לבני נח. ובזה מתיישב לשון הרמב"ם (פ"ה מממרים הי"א), שכתב שנוהג נכרי באביו מקצת כבוד, שלכאורה איזה שיעור זה "מקצת כבוד", אלא שכל דבר שנראה בעיני הבריות לכפיות טובה, וכל מה שחושבים האנשים לזלזול ופגיעה, זהו שאסרה תורה שינהג נכרי באביו. [וז"ל הרמב"ם (שם): הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד], עכ"ד.
ויעויין גם בהעמק דבר לנצי"ב (שמות כ, יב) שכתב: הסברא נותנת שבמצוות שבין אדם למקום, עיקר השכר טוב הוא בארץ - ישראל, כמבואר ברמב"ן (בפרשת תולדות). מה שאין כן מצוות כיבוד אב ואם שהיא מצוה שכלית, אין כל הבדל בין זה שמקיים אותה בארץ - ישראל לזה שמקיים אותה בחו"ל, לכן כתבה התורה במצוות כיבוד אב ואם "למען יאריכון ימיך... על האדמה אשר ה"א נותן לך" (דברים ה, טו), ללמדנו שאחר שהיא מצוות עשה הכתובה בתורה, הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי. ונפ"מ לדינא לענין כיבוד אב בבן גר ואמו ישראלית, עיין היטב, עכ"ל. הרי שס"ל שיש חובת הכרת הטוב לאבא נכרי.
ועל פי זה יש מקום לומר, שמותר לבן היהודי, להציל את אביו הנכרי, שיש לו כלפיו חיוב של הכרת הטוב, ואין בזה איסור של לא תחנם.
אלא דיתכן שאע"פ שיש חיוב של הכרת הטוב, מכל מקום אין להצילו, דהנה כתב הרמב"ם (פ"ח ממלכים ה"י): צוה משה רבינו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. והסביר המשך חכמה (פרשת וזאת הברכה) שאף שאין מצוה לכוף עכו"ם להתגייר, אבל על ז' מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר הבורא אשר עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. וכן כתב בספר חסידים (סימן תתשכד) שמצינו שהקב"ה שלח את יונה הנביא להוכיח את אנשי נינוה על מעשיהם הרעים, משום שכשיהודי רואה נכרי חוטא, אם יכול למחות ימחה, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון מלפניו. הרי שיש למנוע את הנכרי מחטא כדי למנוע כעס מהקב"ה, יעו"ש.
ואם כן בנידוננו שאביו הגוי הוא עובד ע"ז, הרי שהוא גורם חרון אף בעולם, וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין (דף עא ע"ב) שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, ופרש"י שהוא הנאה לעולם שמפסיקים לחטוא. ואם כן זה שאביו ימות, הוא טובה לאביו ואף טובה לעולם, ולכן מסתבר שאין להצילו, וצ"ע.
אמנם שמעתי מגיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א, שבעניננו שהבן של הגוי הוא יהודי שומר תורה, יתכן שהוא מזכה את אביו, ואביו יזכה לחיי העולם הבא, משום דברא מזכה אבוה. ויעוין במסכת בברכות (דף סא ע"ב) שרבי עקיבא הקהיל קהילות ברבים, למרות שהמלכות אסרה זאת, וכתב העיון יעקב דאע"ג דאין לאדם להביא עצמו לידי נסיון, מ"מ יש לומר שרבי עקיבא שהיה מבני בניו של סיסרא מיעל, ומצינו בסיסרא והוא לחץ את ישראל בחזקה, והוא היה רוצה לתקן אבותיו על דרך ברא מזכה אבא, אף על גב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מ"מ רצה לתקן אותו על ידי קידוש השם, כיון שנתחלל השם על ידו, ועל זה אמר הייתי מצטער כל ימי כדי לקדש שם המיוחד, וזה שהשיב הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, חלקם בחיים, דהייינו חלקם לשון רבים, שאף אבותיו יהיו חלקם בחיים על ידי זה, ומשום כבודו לא הזכירו בפירוש, עכ"ד. ויעוין בסנהדרין (דף צו ע"ב) ברש"י (ד"ה רפינו) שמשמע שיש תיקון לאביו הגוי. ויעוין עוד במש"כ בחשוקי חמד עמ"ס סנהדרין (דף קד ע"א) על דברי העיון יעקב הנ"ל.
ועוד הבאנו שם את דברי הספר חסידים (סימן תשצ) שגר המבקש על אביו ועל אימו, לא יועיל להקל מדינם. וביאר במקור חסד, שהסיבה לכך היא שאע"ג שברא מזכה אבא, מ"מ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומאבד את כל התייחסותו לאביו.
אכן בשו"ת זקן אהרן (יו"ד סימן פז) נשאל האם גר יכול לומר קדיש על אביו הגוי. והאריך לדון על פי הסוגיא ביבמות (דף כה ע"א) דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וסיים שיש מקום לכבד את אביו ולומר קדיש. [אך כיון שזה תמוה לרבים, יאמר פרקי תהלים, לעילוי נשמתו]. ואם כן בנידון דידן יתכן שיש מקום להציל את אביו הגוי, וצ"ע.

ומעניין לעניין באותו עניין

הכרת הטוב כלפי הגוי שהיה הגורם להצילו ממוות
וז"ל החשוקי חמד (בכורות דף ה עמוד א):

שאלה מעשה באדם אחד שבא אל בית הכנסת ורוצה לתרום ס"ת עם רימונים, ומספר לגבאים שהסיבה לתרומתו היא: שודדים ניסו להורגו ובמקום להרוג אותו, הרגו אישה נוכריה בטעות, ועל ידי כך ניצל, וע"כ רוצה לתרום ספר תורה כהודיה להקב"ה על הצלתו ואת הרימונים לזכותה של הנוכריה, שעל ידה ניצל וחש כלפיה הכרת הטוב, האם ראוי לתרום לזכותה רימונים לס"ת?
תשובה נראה שהדבר מגונה לתרום רימונים לס"ת לזכותה של הנוכריה, ואין ראוי לעשות כן, וגם אין כאן עניין של הכרת הטוב משום שאותה נוכריה לא התכוונה מעולם להיטיב לו אלא הייתה רק הגורם להצלתו, וההצלה הייתה בידי שמים שגלגלו על ידה שהוא ינצל. וכבר כתב בספר חובת הלבבות בהתחלת שער עבודת האלוהים וז"ל: ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבים בה, עכ"ל.
וא"כ גם במקרה זה הנוכריה לא התכוונה להיטיב עם היהודי ולכן אין שום עניין להכיר לה טובה ולתרום רימונים לזכותה.
ולכאורה קשה שמצינו מקומות שגם שעושה הטובה לא התכוון להיטיב יש כלפיו חוב של הכרת הטוב, וזאת ממשה רבנו שהקב"ה צוה שאהרן יכה את היאור ולא משה, וכתב רש"י (שמות ז יט) הטעם לפי שהגין על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרון. כמו כן במכת כינים (שם ח יב) לקה החול על ידי אהרן, וכתב רש"י לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי והטמינו בחול, ולקה ע"י אהרן.
וא"כ רואים מכאן שאפילו שהעפר והיאור לא התכוונו להיטיב למשה יש לו כלפיהם חיוב הכרת הטוב. ובאמת יש לתמוה מה שיך הכרת הטוב כלפי דבר דומם שלא חש ולא מרגיש, וכי החול והיאור יבינו שמכירים להם טובה?
ובספר מכתב מאליהו (ח"ג עמוד 101) כתב לישב זאת שאין הכי נמי שאע"פ שמקבל הכרת הטוב לא ירגיש בהכרת הטובה, מ"מ אם לא יכיר טובה אז ישרש בעצמו טבע של אי הכרת הטוב, ורצון ה' שאדם יהיה מכיר טובה, ולכן ציווה הקדוש ברוך הוא את משה שלא יכה על היאור והחול, כדי שלא יפגום במידת הכרת הטוב שטבועה בו.
ולכן טוען אותו יהודי שניצל ע"י נוכריה שאע"פ שלא התכוונה להיטיב בעבורי אבל סוף סוף היא היתה הגורם להצלתי ורצוני לתרום רימונים לזכותה.
ונראה לחלק ג' חילוקים בן החיוב של משה להכיר טובה לנידון דידן.
א. משה רבנו התכוון להנות מהיאור וכן מהעפר, משא"כ היהודי לא התכון להנות מהגויה אלא כך הקדוש ברוך הוא גלגל וניצל על ידה.
ב. המהות של העפר והמים היא לשימוש האדם וכן להגן על האדם ולכן הסברא אומרת שיש כלפיהם חיוב הכרת הטוב משא"כ הגויה מאחר שעברה במקרה היא לא בר שימוש להינצל על ידה, אלא כך הקדוש ברוך הוא גלגל ולא שיך בזה הכרת הטוב כי לא עשתה מאומה.
ג. אם משה רבנו היה מכה את העפר והיאור זה היה מעשה ביזוי לדברים שהטיבו לו ולכן הקדוש ברוך הוא מצווה שמשה לא יכה אלא אהרן יכה, שלא ראוי לבזות את מי שנהנה על ידו, משא"כ בנדון דידן אם לא נקנה רימונים לזכותה של הגויה, זה לא נקרא שמבזה אותה.
לסיכום: נראה שהיהודי לא חייב שום הכרת הטוב כלפיה, ומ"מ אם ליבו רוצה להיטיב לנוכריה שהרי סוף סוף הקדוש ברוך הוא גלגל דרכה את הצלתו, ילמד את בנה את שבע מצוות בני נח ויתן להם פרסים על לימודם ובזאת תהיה עילוי לנכריה.

לא מצאתי שום ראיה מהפוסקים שמותר לתת ממתנה כהכרת הטוב, ומיוסף ודאי ליכא ראיה, ו"קצת כבוד" המוזכר ברמב"ם לא מבואר שמותר לתת לו מתנה.

[מה שנכון נכון]

קצת ראיה מלשון הרשב"א בשו"ת ח"א ס"ח.

ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת.

[גם זו לטובה]

קצת ראיה מלשון הרשב"א בשו"ת ח"א ס"ח.

ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת.

"קצת" ראיה- משום שאפשר לפרש דגומל אינו מתנה אלא חיוב גמור, שהיה חייב לו בעד פעולה מקח וכיו"ב

[בברכה המשולשת]

יש מביאם בדדמי מעניין מכירת ביכ"נ ונתינת מתנה (לא לגוי ח"ו)

[בן_אליעזר]

ע"ד נתינת ס"ת לגוי בתור מתנה - ראה בדברי אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בסימן כב המצו"פ (מלקט אמרותיו והתוועדויות שקיים עוד בחיי חותנו אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע), ובנסמן שם בשוה"ג.

ומענין לענין במתנות לגוי -- יש להעיר ממה שסיפר הרב גראסבוים שי' מטאראנטא (משלוחי אדמו"ר, ונדפס בתשורה גראסבוים תשס"ד): פעם א' הלכו נציגי השלוחים בקנדה לפגוש את חברי הממשלה. וקודם לכתם שם, קנו עבור רוה"מ כוס של קידוש להגישו במתנה. וכתבו ע"ד כל הענין במכתב לרבי. הרבי הקיף את המילים "כוס של קידוש", וכתב: "ומה יעשה בזה?! משא"כ סידור בהעתק אנגלית תיק בתוך תיק שכמה תפילות מהתחלה מודה אני שייך גם לבן נח..."

[לבי במערב]

מה נרשם בהגהה שבקצה העמוד (הימני)?

[בן_אליעזר]

הספר שצולם אינו לפניי,
ואם זכרוני אינו מטעני - ובצירוף "רמזי הקשר" ("context clues" בלע"ז) מההערות שבשוה"ג (משו"ע יו"ד וכו'), כמדומה שהוא ממה שאותר בשעתו ע"י אמצעות החיפוש של האוצה"ח וכיו"ב, שבא' מקבצים התורניים (אאל"ט של הישיבות דחב"ד?), שם דנו עד"ז בסוגיית ההלכה וכו' וכן ובמיוחד לאור א' מסיפורי קדמוניים של החסידות.

ובבירור שעשיתי ביממה האחרונה אצל כמה ידענים שהו"ל לדעת בדברים כאלו - אחד מהם אכן לא איכזב ואיתר הקובץ שלכאו' לה הכוונה. ואף שלחני המערכה הרלוונטית, שאכן מעניינת בכמה אנפין, ורצו"פ לתועלת המעיינים וכו':

הופיע בתוך "קובץ פלפולים צרפת-פרצת" ח"ד (י"ל בתשס"ט), ישיבת חב"ד שבעיר ברינווא, צרפת.

[לבי במערב]

ייש"כ רב!

[בר ישראל]

לכאורה יש ראיה מדברי הרשב"א בגיטין שמותר לשחרר עבד מטעם הכרת הטוב, ואין זה בעיה של לעולם בהם תעבדו, כי הריהו כמוכרו לעצמו (וכמדומה לי שהוא"י בוטנר מאריך בזה בפחד יצחק, אך אינני זוכר באיזו חלק)